שמי הזיכרון (או "על כאב הברכיים")

לאחר כמה חודשים כבר לא ידעתי אם היו אלה חריקות הברכיים או עשן הסיגריות שגרמו לי לחייך כך. ואולי בכלל הייתה זו העיר שהסתחררה מסביבי על מסילות הרכבת, או האנשים שבאו בכפכפי עץ, נמהרים ומזיעים, לשבת כאן על הטטמי ליד.

לאחר כמה חודשים, או שלוש עונות (הכול היה מאד מהיר), התחדש האביב וברכיי השתרשו עמוק אף יותר באדמה. אז ישבתי שם, לצד אדם המכנה עצמו "שינג'ין" ("איש האמת" – לא פחות), ולא נותר ספק בדבר החברות המשונה הזו. לוקח זמן לראות כי שתיקה בין שניים היא עדות כנה לקרבה. כנראה שלא ניתן לזייף שתיקה.

Teisho 2 (842x619)

כעת, בדירה קטנה בדרום תל אביב, אני ניגש אל החלון ומחפש את אותן רכבות: מחפש אחר אותן העיניים ששתקו מולי ולא חסכו דבר. נתיבי איילון שנפרשים הם נתיבי זיכרון – מהירים ומלאכותיים. הדופק כאן שונה, החיים כאן שונים.

מה היה שם? את מי פגשת? את מי עזבת?

לעת ערב

בשמי הזיכרון

אף לא ענן אחד

***

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *