Groove Dharma – הספר "לצחוק על הבודהא" מאת אלון מרק

את אלון מרק פגשתי לראשונה לפני הרבה שנים. זה היה באולם כלשהו בצפון תל אביב, ליד האוניברסיטה, עמוס מזרנים ועליהם כריות ישיבה. מבין כל הדמויות הזקופות והשוקטות שישבו שם אני זוכר שראיתי דמות אחת, דקה וזריזה (ואולי בעצם המילה "מושחזת" הולמת אותה), עומדת בסמוך לדלת. בדיוק הסתיימה פגישה של קבוצת הישיבה הראשונה ואני הגעתי כדי לתרגל עם זו הבאה.

אני לא זוכר בדיוק על מה דיברנו, אבל אני זוכר שמיד חייכתי. לא – אתקן – מיד צחקתי. מהמעט שאני כן זוכר אני חושב שזו הייתה השיחה הראשונה אי פעם בה שמעתי מישהו (שאינו אלן ווטס) מסביר מדיטציה במילים כמו Groove ו- Beat. כמה פשוט וכנה זה היה: ברצף חלק דיברנו על דוגן, האקואין וחבורת מונטי פייתון. בשיחה אחת הקפנו את תוצאות הלילה הקודם באן.בי.איי ואת ספרו האחרון של יואל הופמן. וכמה שאהבתי את זה. שני חנונים על כרית עושים חיים.

לאחר מכן תרגלנו יחד, והמשכנו לשבת עם הקבוצה במשך תקופה ארוכה עד לרגע בו כל אחד מאיתנו הלך לדרכו, יושב באשר הוא. היום ברור לי – ה Groove הזה כאן ואינו תלוי כלל בכרית. הוא מקפץ בין הכל: מאחד בין נשימה, קידה, ריקוד וצחוק, וכן – מרקד לו גם על הכרית. וכעת הוא כאן, פועם מתוך ספרו הראשון והמצוין של מרק, בועט בנו חמלה כל הדרך לנירוואנה. כמה התגעגעתי.

לצחוק על הבודהה

מרק הצליח לכתוב חיבור מרתק על אודות הדרמה הגדולה הידועה ברבים בכותרת "דרך רוחנית". בכישרון רב הוא מצליח להראות את ההבל שברצינות התהומית לגווניה. את השעשוע שניבט דווקא אל נוכח כל אותם "מורי האבן", כפי שכינה זאת מרטין בובר.

אך לא רק שהמהלך העיוני בספר מרתק, אלא שכתיבתו של מרק עצמה מבטאת ומדגימה את רוח השטות הזו בכל פרק ושלב בו. כמו שולחן עמוס בכל טוב, מרק מכנס יחדיו את דמותו של הבודהה עם דמויותיהם המשעשעות-עצובות של מורי הזן. הבודהה אומר "נירוואנה" והמורה לינג'י משיב "הרוג את הבודהה". הצורה ושבירתה, הדרמה והקומדיה – כיצד תלך האחת בלא האחרת? הנה "הגביע הקדוש" הניבט מעיניו של ג'ון קליז. הנה המימד החי של כל ישיבה על כרית.

המהלך של מרק מבהיר את הנקודות המהותיות הבאות, שאין בסיסיות מהן אך גם אין חמקמקות מהן: מסורת הבודהה היא אותה מסורת אשר אינה אוחזת בבודהה. הדרך שמקדשת את תרגול תשומת הלב היא בדיוק אותה הדרך שגם תצביע על הסכנה שבהשתוקקות המתמדת "לשים לב". התובנה העמוקה בדבר טבעה של המציאות היא בדיוק זו שמראה כי אין כזה דבר "מציאות". בסופו של דבר (או בראשית כל דבר), הדהרמה היא זו המניחה לדהרמה. מכנים זאת "דרך האמצע", ואם זה לא נשמע כבדיחה אני לא יודע מה כן. כפי שמרק מבהיר, צחוק אינו מתעורר אל נוכח ידע, אלא בפתח חוסר הידיעה.

הספר ערוך ומאורגן היטב (ברכות להוצאת "רסלינג" על הפרויקט). פרקי הפתיחה מובילים ביד בטוחה גם את הקורא שאינו בקיא ברזי הפילוסופיה הבודהיסטית אל הפרקים המרכזיים שדנים במושגי השחרור ואמצעי השחרור בזן (התרגולים השונים), ומשם לשני הדיונים המרתקים: "מה משתחרר?" ו"דיון על אודות הקשר שבין הומור לזן". מרק מצליח לשלב בין סקירה עיונית עמוקה לבין מגוון רחב של קטעי פרוזה, שירה וחכמה אשר מדגימים כיצד אותן דמויות שוברות לב חיו את הבדיחה. כיצד דבר לא נחסך מהם, וכיצד הם לא חסכו בתמורה, ולו במילה אחת.

ולסיום, שיר אופטימי עליז (עמ' 124):

"לאחר שהבריא הוא מלטש
את סגנונו של שיר המוות"

**

אלון מרק, "לצחוק על הבודהא: ההומור המשחרר של הזן בודהיזם", ת"א: רסלינג, 2014.

*

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *