קטגוריות
דוגן זאזן חמלה שירה

"מָהַאקַאשְּיאפָּה מחייך" – על סיפור הזן הראשון

אחד מסיפורי הזן הידועים והמרכזיים למסורת נקרא "המכובד מחזיק בפרח" (יפנית: סֶסוֹן נֶאנְגֵה 世尊拈華), או בשמו השני: "מחזיק בפרח-מחייך" (נֶאנְגֵה מִישוֹ 拈華微笑). הסימנית 拈 פירושה "להחזיק בקצות האצבעות", או לאחוז בדבר מה בצורה עדינה, כך שניתן לתרגם את כותר הסיפור גם באופן שכזה.

הסיפור, שנחשב בחוגים מסורתיים לסיפור הזן הראשון, מופיע בכמה אוספי קוֹאָנִים שנפוצו בסין ויפן לאורך ההיסטוריה. הגרסה המוקדמת ביותר שאנו מכירים מצויה בטקסט הסיני בעל השם הקצרצר: "סוטרת מלך רקיע-בראהמה אשר שאל את הבודהה בעבור השקטת ספקותיו" (או ביפנית: דָּאִיבוֹן טֶנְ'נוֹ מוֹן בּוּטְסוּ קֶטְסוּ גִיקְיוֹ 大梵天王問佛決疑経). לא ידוע מתי והיכן נכתב הטקסט, אבל ברור כי הסיפור, שמופיע בו, היה משמעותי דיו כדי להופיע גם בכתביו של צִ'יסוֹנְג (סינית: 契嵩) – מלומד צ'אן ידוע מהמאה העשירית. בנוסף לכך, הסיפור מופיע בכמה אוספים המשויכים למסורת הקואנים של "העברת המנורה" (למשל: 建中靖国續燈録 מהמאה האחת-עשרה).

כיום הסיפור "חי" בצורת הגרסה שמופיעה באוסף הקואנים ה"מחסום ללא שער" (מוּמוֹן קָאן 無門関) מהמאה השלוש-עשרה, וכן בגרסת ההקדמה לאוסף "רשומות מצוק הכחול" (יפנית: הֶקִיגַאן רוֹקוֹ 碧巌録) משנת 1125. בנוסף, הסיפור מופיע באסופת "העברת האור" (יפנית: דֶנְקוֹ רוֹקוּ 伝光録) של פטריארך הסוֹטוֹ זן – קֶיזַאן זֶנְגִ'י – בן המאה הארבע עשרה.

הנוסח שמופיע להלן הוא תרגום שערכתי אל מול הטקסט היפני, ובצמוד למקור הסיני, כפי שמופיע במהדורה המדעית של ה"מחסום ללא שער", בעריכתו של נִישִימוּרַה אֶשִין (יפנית: מוּמוֹן קָאן יאַקוּצ'וּ 無門関訳註, ותודה לחברי ד"ר ארז יוסקוביץ' שהכיר לי את המהדורה הזו). מצורפים כאן גם תגובתו של מוּמוֹן – עורך האסופה – וכן בית השיר שכתב לסיום.

t02200230_0220023012633886997

***

המחסום ללא שער. מקרה שישי.

פעם, כשהמבורך שהה במצוק הנשרים, הוא החזיק בפרח [ונופף בו קלות] אל מול האסופה. כולם התבוננו בציפייה דוממת, ורק מָהַאקַאשְּיאפָּה חייך חיוך גדול.
המבורך אז אמר: "לי אוצר עין הדהרמה האמיתית, תודעת נירוואנה המופלאה, צורה שבלא צורה, שער דהרמה מופלא. לא מבוסס על מילים ומשפטים. העברה מיוחדת מחוץ לכל לימוד. [את זה] אני מפקיד כעת אצל מָהַאקַאשְּיאפָּה".

מוּמוֹן אמר:

גָּאוּטָמַה [בודהה, א.ב] הזחוח – את הטוב הפך שפל. מכר בשר כלב במסווה של בשר כבשה. הוא אמנם מצא זאת ראוי, אך נניח וכל הנאספים היו גם הם מחייכים – כיצד אז היה מוסר את אוצר עין הדהרמה האמיתית? ונניח ומָהַאקַאשְּיאפָּה לא היה מחייך כלל – כיצד אז היה מפקיד זאת אצלו? אם תאמר כי אכן ניתן להעביר את אוצר עין הדהרמה האמיתית, אז הזקן בעל פני הזהב אינו אחר מאשר כפרי המקבץ בפתח העיר. אם תאמר כי לא ניתן להעביר זאת, אז כיצד מָהַאקַאשְּיאפָּה הוא היחיד שאושר?

מומון אמר בשיר:

אוחז ומנופף בפרח
הנה זנבו נחשף
מָהַאקַאשִּיפָּה מחייך
בני אדם ואלים בלא מענה

תמונה1

כאן אני רוצה להתייחס במיוחד לחלקו הראשון של המקרה, כפי שמופיע בגרסת ה"מחסום ללא שער".

הסיפור מציג בפנינו את הטענה הבסיסית לאסכולת הזן, ואולי אף לבודהיזם המהאיאני בכללותו: מילים הן כלי יעיל, אך אינן ממצות את המציאות. גאוניותו של הסיפור היא בכך שהחוויה המתוארת היא כל כך פשוטה, עד כי הקהל אשר צפה בה לא הבין – או לא רצה להאמין – שהיא עצמה העניין. בעוד כולם ציפו שהבודהה יאמר משהו, הרי שהוא ביצע משהו.

הבודהה הושיט פרח אל מול האסופה וזו הייתה כל דרשתו. הוא לא הסביר, לא נימק, לא תאר או פרש את מעשיו, אלא הותיר את האסופה אל נוכח המציאות הזו – פרח.

כאן אנחנו עדים למגמה רעיונית ומעשית מרכזית למסורת הזן, לאורה המורה מלמד את התלמיד על ידי הצבעה והדגמה, ולא (רק) על ידי הנמקה וביאור. בודהה הדגים נוכחות, ולא פרש אותה במילותיו. במובן זה, הלימוד הזן בודהיסטי אינו אינפורמטיבי או אינטלקטואלי, אלא הוא הצבעה על המציאות כמות שהיא. הוא נוכחות במציאות, על כל פניה, ולא ניסיון תמידי לסכם או לבאר אותה.

האם ניתן לבאר פרח? האם ניתן לסכם את האביב? האם פרח דורש כלל הנהרה? האם המציאות מבקשת שנתיר את מורכבותה במילים, או שנגיע למסקנה מחולטת? האם מילים – במידה וכבר נאמרו – מקרבות אל המציאות, או שמא מרחיקות? ומהיכן נובע הרצון הזה, לבאר את מה שאנו חווים? הרי בודהה הניף פרח – מה לא ברור?

2006-8-27-060827dajiaye01
מָהַאקַאשְּיאפָּה

מסורת הזן ידועה בהיותה מושפעת בצורה רבה מתורתו של ההוגה ההודי נגארג'ונה, בן המאה השלישית. כפי שכתבתי כאן בעבר, נגארג'ונה הצביע על מוגבלותה של השפה ועל עובדת הרצון, האנושי כל כך, לארגן על ידי השפה את אותה מציאות החורגת מכל "ארגון". כזכור למי שעוקב אחר הרשומות בבלוג הזה, נאגארג'ונה תאר את השפה כ"ריקה" מכל תוקף מוחלט, והמשיך והראה כי כל תופעה במציאות, כולל הרעיונות שבראשינו (גם הם שפה), הינם "ריקים".

חשוב להדגיש כי מהלכו של נגארג'ונה לא ביטל את השפה או את המימד השכלתני לקיום, אלא הצביע על מוגבלותם. נגארג'ונה לא טען כי שתיקה היא הפתרון, אלא לימד כי עצם הפירוד בין שתיקה ומלל הוא בעצמו "ריק". הרי השניים תלויים זה בזה. לעיתים יהיה טוב לשתוק אל נוכח פרח, לעיתים יהיה טוב לקרוא בקול: "איזה יופי!".

כפי ששירת ההייקו מראה היטב: מילה יכולה לשתוק, ושתיקה יכולה לרעום. השפה אינה האויב; אינה דבר-מה שיש להכחיד. ההיאחזות בשפה – לעומת זאת – היא המסוכנת, ואליה בהחלט יש לשים לב.

סוג ההוראה או הלימוד המוצגים בסיפורים מעין אלה מכונה "לימוד מלב אל לב" (יפנית: אִישִ'ין דֶנְשִין 以心伝心). בסוג לימוד שכזה המורה אינו יוצק בהכרח מידע לתלמיד, או מלמד אותו את סודות המציאות, אלא מראה כיצד להיות במציאות. כיצד לפעול ולנהוג בעולם.

מימד זה של נוכחות בעולם, ולא פתרון או הנמקת העולם, אפיין את הגותו של נאגארג'ונה והתעצם במסורת הזן לדורותיה (למשל המתרחש בכתבי "החכמה השלמה"). כאן, המילים מקבלות את מעמדן ככלי יעיל ונוח, אך לא כוודאות מוחלטת. אל מול השטפון הגדול של המילים המקיימות את רצף התודעה האנושית – מחשבות על מחשבות וחוזר חלילה – סיפורים כמו הנ"ל מדגימים כיצד ניתן לחתוך את התנועה הזו וזאת על ידי מתן מקום לחוייה עצמה, כולל הספקות השונים לגביה.

לעיתים המציאות מביאה פרחים אל פתחנו. לעיתים גם ענני סערה. ישנם גם פעמים בהם מזג האויר מעונן, ולא ניתן כלל לומר מה בדיוק מתרחש. נקודת המוצא המוצעת לנו בסיפורים מעין אלה היא לראות את מה שקורה, להיות נוכח עם סימני השאלה, ולא להסחף להנמקתם, ניתוחם (העודף) או שלילתם. מָהַאקַאשְּיאפָּה היה אדם אמיץ מאד.

על אודות הסיפור, כתב מורה הזן היפני, קֶייזָאן ג'וֹקִין (1268–1325, 瑩山紹瑾 ), את השיר הבא:

לעץ הדקל העתיק ענפים רעננים וארוכים                                                     אך קוצים עִקשים מופיעים גם הם.

***

cup 1 (612x459)
גם ספל הוא פרח