פתיחת שתי סדנאות: שירת הזן ומקורות המיינדפולנס

בסוף חודש מאי ובתחילת יוני אלמד בשתי סדנאות שנוגעות, לטעמי, ביסודות ההגות, האמנות ובעיקר התרגול הזן בודהיסטי. כאן למטה תוכלו למצוא את כל הפרטים.

1. "מיינדפולנס בבודהיזם ובמערב" (המרכז הבינתחומי)

מה בין ישיבה זקופה לתשומת לב?
מה בין תשומת לב ודממה?
מה בין דממה וקידה?
הדלקת הקטורת?
סידור כרית הישיבה?
ומה בין כל אלה לבין תרגול המיינדפולנס הפופולארי?

שאלות מרתקות אלה תעמודנה במרכזהּ של סדנה בה אלמד בסוף חודש מאי הקרוב, בארגונו של "מרכז מודע" שבביה"ס לפסיכולוגיה של המרכז הבינתחומי. הסדנה מורכבת משלושה ימי לימוד בהם יחקרו היביטיה ובסיסיה המסורתיים של שיטת המיינדפולנס – בעיקר לאורן של מסורות התהרוואדה והזן.

שני המפגשים הראשונים, בהנחייתם של ד"ר קרן ארבל וד"ר אסף פדרמן, יוקדשו לבירור הקשר שקיים בין מסורת התהרוואדה לבסיסי שיטות המיינדפולנס. המפגש אותו אני אלמד (יום שישי ה-22 במאי), יוקדש לבירור יסודות מסורת הזן, ובעיקר זה היפני, וזיקתם אל שיטת המיינדפולנס.

לפרטים מלאים ולהרשמה – לחצו כאן.

קידה

 

2. שירת הזן: מהמקורות הקלאסיים ועד לפריחה במערב

מילות רעל, פואטיקת בדידות, שירת מוות ועולם התשוקות – אלה הם מקצת מחומרי הגלם שהבעירו את שירתם של גדולי מורי הזן לאורך מאות בשנים ותרמו רבות להפיכתה של מורשתם הרוחנית לכה פופולארית, הן במזרח הן במערב.
שירת הזן חוגגת את האנושי: את רגעי הנחת וטרוף התשוקות. היא מתארת את קורותיו של האדם, בין אם נזיר, איכר או צעירים וצעירות בטוקיו של ימנו. אך מעבר לכל אלה, שירת הזן עומדת בסימנם של השתיקה והדממה – הצללים והשקט. היא מבטאת את הזיקה המתמדת שבין שתיקה ורעש, דום ותנועה – אותם מרכיבים בסיסיים לכל מעשה של הבעה אמנותית. בדיוק כך גם נקשרת שירה זו אל מדיטציית הזן כפי שנלמדה בסין ויפן והפכה פופולארית גם במערב.

בסדנת "כתבי השתיקה", שתפתח בתחילת יוני בחנות "סיפור פשוט" שבנווה צדק, נכיר בצורה מעמיקה את המקורות ההיסטוריים, הפילוסופיים והאסתטיים של שירה זו, ונבחן את הדרכים בהן השפיעה על יצירתם המודרנית של משוררים שונים במערב. במפגשים האחרונים – ותוך המשך הלימוד – נקדיש זמן להתנסות מעשית בכתיבה ברוח הסוגות השונות בהן נפגוש.

משך הסדנה הוא עשרה מפגשים בני שעתיים, והיא אינה מצריכה ידע קודם.  המפגשים יערכו בימי שני בין 19:00-21:00. המפגש הראשון יתקיים ביום שני, ה-1 ליוני.

סדנת כתבי השתיקה

תכנית המפגשים:

1. יסודות פילוסופיים לזן – דרך האמצע בין חכמה וחמלה.
2. "סגור את פיך ואמור מילה אחת" – הבעה ושירה במסורות הדָּאוֹ והצָ'אן.
3. "דברים נגמרים" – תפיסות של יופי בשירה היפנית הקלאסית.
4. "תעתוע הסוף": שירת הזן של המורה היפני דוֹגֶן.
5. "חמור עיוור": שירתו של מורה הזן אִיקְקיוּ.
6. "קערה עזובה": שירת הבדידות של הנזיר ריוֹקָאן.
7. "מכתם הסוף": על שירת הייקו ושירת המוות בזן היפני.
8. "כסא בשלג" – ריאליזם ומיסטיקה בשירת ווהלן, נורמן פישר וג'יין הירשפילד.
9. "זן במונטריאול וחכמת השכרות" – אירווינג לייטון, גארי שניידר וליאונרד כהן.
10. "פזמון הכּמיהה": שירת הזן של ליאונרד כהן.

לפרטים מלאים ולהרשמה – לחצו כאן.

 

הרצאה: ליבוביץ' הכריע ודוֹגֶן ישב

האחד טען כי אין כל צורך להיות אדם הגון אלא ישנה רק ההכרעה, החוזרת ונשנית, ללכת בדרך של הגינות, ואילו האחר טען כי ההגינות היחידה שניתן למצוא היא זו שמוגשמת בפועל, ממומשת הלכה למעשה.

האחד טען כי אין כל דרך לנמק מדוע אדם בוחר ללכת בדרך חיים כזו ולא אחרת, ואילו האחר טען כי לכל החלטה ישנן אין-קץ הנמקות, ולכן לא ניתן (ולא ראוי) לאחוז באחת כבלעדית. האחד טען כי דת אינה כלי, אמצעי, מכשיר או שיטה שבאה  לחלץ את האדם מתוך סבל העולם, אלא היא החלטתו של האדם כיצד יחייה את חייו כאן, בעולם הזה. האחר טען, באופן דומה, כי המעשה הדתי הוא זה שמגשים, בפועל, את האידאל שהמאמין חפץ לממש. האחד טען כי מהות האמונה היא שמירת המצווה "לשם קיום המצווה", ואילו האחר טען כי "בודהה הוא מי שנוהג כבודהה".

הראשון הוא ישעיהו ליבוביץ, והשני הוא מורה הזן היפני אֶיהֵי דוֹגֶּן. זו לא קלישאה – השניים אכן רחוקים זה מזה "כמרחק מזרח ממערב", דבר אשר מעמיד בסכנה מתודולוגית ברורה כל ניסיון לומר דבר מה "השוואתי" על אודותיהם, וגם אם אכן נאמר – מה ערכו? מה חשיבותו?

אני בהחלט מרגיש כי ישנה חשיבות להשוואה וכי ישנו ערך לדיון המשווה. במקרה הספיצי של ליבוביץ ודוגן, השנים מצגיים צורת ניסוח – מתודה מסויימת בה הוסבר המעשה הדתי שעומד בלב הגותם – והדימיון בין המתודות האלה, אסתטיקת הניסוח עצמו, מאפשר  דיאלוג בין שתי מערכות אמונה שונות לחלוטין. בעוד סביר להניח כי ליבוביץ היה זועף על עצם ההשוואה בינו לבין הוגה זן-בודהיסט, הרי שנראה כי דוגן היה פשוט ממשיך לשבת לו שם על כרית. לא ממש מתרגש.

בהרצאה שאעביר בכנס בשבוע הבא ב"כנס היהודי-אסייאתי ה-3" באוני' חיפה, אדבר על נקודה אחת משותפת לשני ענקי הרוח האלה – נקודה אותה אני מכנה "ריקון ההנמקה במעשה הדתי". כפי שידוע לרבים אשר עוקבים אחר בלוג זה, מורה הזן דוגן שעון על המסורת הארוכה של המחשבה המהאיאנית ותורת הריקות אשר בליבה, והוא זה אשר ניסח את תרגול הישיבה במדיטציה במונח של "אך ורק ישיבה". ישעיהו ליבוביץ, לעומתו, חי בסיטואציה היסטורית ותרבותית אחרת לגמרי, אך גם הוא שעון על תורה מכוננת ו"מרוקנת" בהגות היהודית – היא תורת שלילת התארים של הרמב"ם.

בהרצאה אציג דיאלוג אפשרי (והוא אכן אפשרי) בין שני ההוגים האלה דרך עמידה על צורת השיח המתודי שלהם, והאופן בו נסחו את טענותיהם בדבר בלעדיותו של המעשה על פני ההנמקה; עדיפותה של המלאכה על פני הפילוסופיה.

כמו כן בכנס עוד הרצאות רבות שכדאי לבוא ולשמוע – באמת הזדמנות טובה לפגוש אנשים מעניינים השרויים במלאכת הקודש של מציאת נתיבי דיאלוג אפשריים, מזרח ומערב.

לפרטים נוספים על הכנס לחצו כאן

zeze-page-001

**

על ישיבה שאינה אוחזת בישיבה

כמה נקודות למחשבה בנוגע לתרגול הישיבה.  בטקסט מרכזי למסורת היוֹגָּה-צַ'ארָה, אך גם למסורת הזן, כתוב כך:

קשה לקבוע האם לובן הקונכייה זהה או שונה מהקונכייה עצמה. כך גם בדבר מטילי הזהב וצבעם הזהוב; וגם בדבר ניגון מיתרים – קשה לקבוע האם המנגינה זהה או שונה מצליליו של המיתר. קשה לקבוע האם ריח הקטורת זהה או שונה מהקטורת. קשה לקבוע האם חריפות הפלפל זהה או שונה מהפלפל. קשה גם לקבוע האם רכותו של המשי זהה או שונה מהמשי, וקשה לקבוע האם החמאה זהה או שונה מהחלב.

הארעיות הנוכחת בכל, חוסר הנחת שנוכח בכל, חוסר העצמיות שמאפיין את הכל – קשה לקבוע האם אלה זהים או שונים מכל שישנו. […] באותו האופן, לא ניתן לקבוע האם האמת המוחלטת זהה או שונה לתרגול עצמו.

קטע זה לקוח מסוטרת "הבנת עומק הסוד" (או "הבנת הסוד העמוק"), הלא היא הסָאמְדהִי-נִירְמֹוצָ'אנַה-סוֹּטְרָה (מקור: T.676 Vol.16). טקסט שככל הנראה נכתב בסין מתישהו בין המאה השניה לשלישית לספירה, והשפיע רבות על עולמות הצ'אן ומשם גם על עולמות הזן היפני.

באקדמיה היפנית מתנהל זה שנים רבות מחקר טקסטואלי-פילוסופי על ההשפעה של אסכולת היוֹגָּה-צַ'ארָה על מסורת הזן – תחום שלא זכה עד כה לאותה להיטות מחקרית במערב. הקטע הקצר שמובא כאן חושף עד כמה שתי המסורות דומות, לא רק בעקרונות רעיוניים שעומדים בבסיסם, אלא באופן ניסוח טענותיהן וצורת השיח בו מתואר התרגול.

ביטוי החוזר על עצמו לכל אורך הקטע הוא "קשה לקבוע". מונח זה הינו במקור 不易施設 , ובאופן מילולי פירושו "לא קל לקבוע" או "לא קל לבסס". מונח נוסף שחוזר על עצמו, ומאפיין היטב את צורת השיח האמביוולנטי שנפוץ גם במסורת הזן, הוא "האם (דבר-מה) זהה או שונה (מדבר-מה אחר)?". כאן הכוונה היא לעובדת קיומו של קושי רב באיפיון היחס שבין צמדים דואליסטיים מרכזיים לתרגול, כמו סיבה ותוצאה, אימון ופירותיו. המונח המקורי שמצויין בטקסט הוא 一相異相 שפירושו "צורה זהה או צורה שונה", אך גם פשוט במובן של "דמיון ושוני".

אך מעבר להשפעה הסגנונית שהייתה לסָאמְדהִי-נִירְמֹוצָ'אנַה-סוֹּטְרָה על צורת השיח במהאיאנה ובעולמות הזן, הרי שהבשורה המעשית שניצבת בקטע הקצר לעיל היא משמעותית ביותר.

incense-burn

אני מציע לקרוא את הקטע שמובא כאן למעלה כסוג של שאלון בעל איכויות מעוררות לתרגול ישיבת המדיטציה. כיצד אנחנו מגדירים את מה שאנחנו עושים על הכרית? האם אנחנו רואים את הישיבה כאמצעי לקראת שקט, נחת, אושר, תובנה? או שמא אנו רואים את הישיבה כביטוי לעשייה בהווה – כזו אשר חורגת מקטגוריות דואליסטיות שכאלה? האם אנחנו מיעדים את הישיבה שתוביל אותנו, באם נתמיד ונשקיע, לקראת נחת? או שמא אנו רואים בה עצמה, ובעצם לקיחת צורת הישיבה, ביטוי לנחת? ובכלל מוטב לשאול מפעם לפעם: האם הישיבה היא זהה או שונה מאותה נחת מיוחלת אליה היא (לכאורה) מובילה?

ייתכן כי אחת הבשורות שעולות לאורו של הקטע שהובא לעיל היא כי עדיף שלא להתלות בקטגוריות דואלסיטיות כ"נחת" ו"חוסר נחת", אלא פשוט לשבת עם כל מה שישנו, כולל חוסר הידיעה (והשליטה) בדבר מה שישנו. כן בהחלט – כולל חוסר נחת.

לשבת כך, באומץ אל נוכח חוסר ידיעה, בנדיבות כלפי רעשי העולם, בסבלנות כלפי חוסר היכולת להגדיר (ולהבין) מה בדיוק קורה כאן, ובהתלהבות בדבר עצם ההפוגה הזו מהצורך המתמיד להיות בשליטה. כך, בחכמה מתבוננת ובריכוז עמוק שמתבטא בראש ובראשונה בצורת ישיבה מדוייקת וחיונית, והרי לנו ישיבה שאינה אוחזת בישיבה. ישיבה המשוחררת מישיבה. ישיבה החומלת על הישיבה. כמה נדיר וכמה לא מובן מאליו. תרגול החמלה הוא קודם כל כלפי הישיבה. לפעמים טוב להניח גם לה וללכת לטיול בפארק.

יש מבינינו ששרים את זה כך: