התמקמות

בעקבות הרשימה הקודמת.

הישיבה היא מציאת מקום. היא התמקמות בלב היום-יום, בלב חיינו. זו התמקמות שכל מהותה היא קבלת מקומנו ולא לקיחת מקומנו. איש אינו יכול "לקחת" מקום – אין אף מקום אותו "לוקחים" – ישנם רק מקומות שניתנים לנו; מקומות שאנחנו מקבלים. הישיבה היא מקום שכזה. מקום שמלמד על כל יתר המקומות. מלמד כיצד לקבל, ולא כיצד לקחת.

עם זאת, הישיבה אינה קבלה פאסיבית או כנועה, אלא פתוחה ומאפשרת. היא מאפשרת להכיר במה שישנו – כיצד הם חיינו – ובמה שאיננו. יש אומץ בישיבה שכזו מפני שדבר אינו מוסתר בה: היא אינה חוסמת, היא אינה מוֹנעת, היא אינה נמנעת. החיים גלויים במערומיהם ואנחנו יושבים איתם. כמו חברים טובים, לא חוסכים דבר איש מרעהו. "דבר בעולם אינו נסתר", אמר פעם טבח זקן.

קבלה שכזו מתאפשרת אם לא מגייסים את הישיבה למען תכלית כלשהי, כזו או אחרת. באין תכלית, המצוי גודש את הישיבה, בעוד שבקיומה של תכלית, דמיונות הרצוי מציפים אותה. להניח לצורך לדעת, להניח לצורך לשלוט – אלה מתגלמים בצורת הישיבה. למידת הצורה משחררת מהבל ה"צורה" ומהבל "חוסר הצורה".

הכנת הכרית, ארגון הגוף, הקידה והישיבה עצמה – כל אלה ממקמים אותנו עמוק יותר, אך גם גלוי יותר, בחיינו. ואז יושבים פרק זמן מסוים. וחיינו הם הישיבה הזו. ישיבה שמלמדת כיצד חיינו הם חיינו, ובדיוק בשל כך משחררת, גם אם לרגע, מהסיפורים על אודות חיינו.

צורת הישיבה הטקסית שאנו מתרגלים היא ביטוי להתמקמות בלב הסיפורים שיש לנו על אודות חיינו; ובתוך כך גם על אודות התרגול הזה הקרוי "ישיבה". להתמקם ולהזדקף בלב הסחרור, בתוך חוסר השקט. כך הישיבה היא תרגול של היום-יום כולו על הכרית. זוהי עמדה ממנה נחשפים חיינו, ולא כזו התובעת את שינויים או החלפתם של חיינו. להשקיף על הנוף ולהכיר בכך שלעיתים לא קל. לעיתים גם נהדר.

לתת לתנוחת הישיבה להיות לגמרי מה שהיא, פירושו לתת לחיינו להיות בדיוק מה שהם. למידת התנוחה היא למידת חיינו. התנוחה היא לא מה שאנחנו חושבים שהיא, בדיוק כמו שחיינו אינם מוגבלים לסיפורים שלנו על אודותיהם. הנה תנוחה שמלמדת את זה. הנה חיים שלמים שמלמדים את זה.

לכן טוב להקפיד היטב על זקיפות הקומה. לכן טוב גם להקפיד על רכות הכתפיים, ורכות הלסתות. להקפיד על הקפדה ולהקפיד על רגיעה. לשבת כך, לראות איך אני עם מי ש"אני" עכשיו. אין דרך אחרת לחמלה, אין גם דרך אחרת לנדיבות. לתת במתנה את הישיבה, ולא לקחת ממנה משהו.

הרבה פעמים שואלים: מדוע נדיבות חשובה? תשובה אפשרית היא: "מפני שזו אי-אלימות". אז מדוע אי-אלימות חשובה? תשובה אפשרית היא "מפני שזו הרפיית ההתנגדות". ומדוע זו חשובה? כאן אומר: "מפני שדבר אינו נסתר בה". לא להתנגד למה שקורה פירושו לא להתכחש למה שקורה. ואז הפעולה, או חוסר הפעולה, הולמים יותר.

מורה הצָ'אן בָּאיג'ָנְג אמר כך כשנשאל על ידי תלמיד בדבר תרגול הישיבה: "לפעמים למצמץ זה אכן הדבר המתאים, לפעמים לא למצמץ זה הדבר המתאים. מה איתך?".

כמה יפה וכמה מסתורי שדווקא הרגעת הצורך לשינוי, לטיפוח ולשיפור מולידה את כל אלה. וזה מסתורין פשוט מאד. עדין מאד. הישיבה כהתמקמות עמוקה בלב חיינו מראה עד כמה אין בעצם "מקום" אחד ויחיד; וכי חיינו נולדים בכל רגע יחד עם אין קץ האפשרויות, ואין קץ ההכרעות, שמובאות לפתחנו קטנות כגדולות.

*