"קורת השער" של אלכס בן ארי – מתוך ערב ההשקה

בשבוע שעבר השתתפתי בערב השקה ל"קורת השער" (הוצאת מוסד ביאליק) – ספרו החדש של ידידי אלכס בן ארי. השמחה הייתה כפולה: ראשית, ספרו של אלכס מוקדש כולו לשירת הייקו שכתובה בעברית צלולה ורגישה הנוגעת היטב לחיינו כאן. שנית, הערב אפשר לי ולחברים נוספים שכותבים הייקו (ועל הייקו) בבלוג "ירח חסר", להיפגש ולדבר על עדנה מחודשת לסוגה בישראל של השנים האחרונות. בערב דיברו אלכס בן ארי, ליאת קפלן, יובל אידו טל, דרור בורשטיין ואנוכי.

קורת השער

שירי ההייקו היפים של אלכס, שנערכו על ידי ליאת קפלן, מציגים בפנינו עולם חי של שירה עברית מינימליסטית. ביחס הפוך לאורכם של השירים, מרחב התחושות שעולות מהם הוא עשיר עד מאד. אמנות ההייקו היא כזו: מילים בודדות משלחות לאין-קץ משמעויות, אין-קץ רגשות. מילים מועטות הנרקמת בלבו של הקורא בשלל משמעויות ודרכים, אך גם מתקפוֹת את אותה התמונה האחת שהוא מזהה עם הקריאה הראשונה. החיוניות הזו, שמרוקנת את תמונת השיר אך בד-בבד מתקפת אותה, ניכרת היטב בשירתו של אלכס.

בֵּין עַרְבַּיִם שֶׁל סְתָו
מַאֲרִיךְ את דַּרְכֵי
שֶׁלֹּא לַצֹּרֶךְ    [א. בן ארי]

גּוֹסֵס כֹּל הַלַּיְלָה
תַּחַת הֵשִׂיחַ
גְּמַל שְׁלֹמֹה גָּדוֹל  [א. בן ארי]

רבים התדיינו בעבר ורבים נוספים יתדיינו בעתיד על אודות הצורך בהקפדה ובשמירה על המבנה המסורתי של ההייקו בעת המעבר לעברית – כך שהמבנה ישאר בתבנית של שלוש שורות המורכבות בסדר הברות של 5-7-5. מקריאה קרובה ב"קורת השער", ניתן לקבוע שאלכס אינו "דתי" בנוגע לעניין זה, וטוב שכך. ישנם שירים בהם יחס ההברות נשמר בצורה מלאה, אחרים בהם היחס קרוב לצורתו המלאה, וישנם רבים נוספים בהם היחס חורג לגמרי מהתבנית.

צמצום ההייקו לכדי תבנית ההייקו הוא למעשה צמצם המבע האמנותי לכדי תבנית מלאכותית לו – צמצום שגדולי משוררי ההייקו לאורך ההיסטוריה חתרו תחתיו פעם אחר פעם. כמה מהמשוררים האהובים ביותר חרגו מהתבנית המסורתית לטובת שחרורו של המבע החי של השיר. הם הסבירו את ההייקו במונחים של "רוח ההייקו" ו"טבע ההייקו" – ביטויים שבאו להדגיש את הממדים האוֹמנותיים ולא רק האמנוּתיים של הסוגה.

מצד שני, חשוב לזכור כי זו עובדה שבדיוק אותם משוררים גדולים אשר השתחררו מעול התבנית הם אלה אשר למדו אותה היטב לאורך השנים. ולא רק שלמדו היטב, אלא גם עברו ניוסיונת גדולים בה, בחשו בה מכאן ומכאן, התמידו ולמדו אותה, ויותר מכל – כיבדו אותה. רק אז, לאחר כברת הדרך הארוכה הזו, הם באו וטענו כי טבעה של השירה אינו מוגבל לתבניתה של השירה. בדומה למעשה הדתי, עושה רושם כי פריקת עול המסורת אינו מתרחש בלא הכרת העול על בוריו.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, כל אדם העוסק בכתיבה, ובמיוחד בשירה, יכול להעיד עד כמה עצם ההתעסקות הזו, העיון החוזר והנשנה בטיוטות ובשיקולי העריכה – הם אכן חשובים לאין ערוך, אך ישנה נקודה בה אומרים די. נקודה קשה ואכזרית שאין לה מתכון. סוגת ההייקו – בשל קוצרה ותביעתה לספונטאניות – משקפת זאת היטב. היא מזכירה עד כמה כל עשייה, ווודאי שאמנותית, חורגת מכל ידע על אודות אותה עשייה. באופן שמזכיר רעיונות המצויים במסורת הזן-בודהיסטית, כתיבת הייקו היא ספונטאנית אך גם מחושבת. מיומנות נרכשת, אך גם ביטוי רגעי המשוחרר מכל ידע. כך שהייקו הוא "אמצע" שכזה. אכזר ויפהפה.

לַיִל קַיִץ כָּבֵד
קָפוּא בִּתְנוּחַת אָצָן
יִשֵּׁן בֶּנִי הַקָּטָן     [א. בן ארי]

חֲצוֹת לַיִל שַׁבָּת
נוֹגֵס לְבַדִּי
מַנְגּוֹ אַחֲרוֹן שֶׁל הָעוֹנָה   [א. בן ארי]

*

בערב ההשקה דיברתי, בין השאר, על אודות אותה "רוח הייקו". אותה איכות חיונית שלא ניתן לסכם. בהקשר זה סיפרתי, לדוגמה, כי כשביקשו ממשורר ההייקו הפני אִיסָא, בן המאה ה-18, שיתן הנחייה כלשהי שתעזור בכתיבת שירה, הוא השיב: "פשוט דעו היכן לעצור".

בשונה מסוגות אחרות, הייקו אינו מסָפֶּר ואינו בוחש. הוא תמונה אחת, לעיתים שתים. מדוייקות וחותכות. דלת פתוחה למסדרון. מדף ספרים ריק. לחות הכוס במגע עם השולחן. פליאה ותמיהה שלובים בו בבהירות גדולה.

כך ש"לדעת מתי לעצור" פירושו לאפשר לעצמך, ככותב/ת, לשמוט ידע, לשמוט סיפורים, לשמוט את ה"עצמי" מהשיר ולהותיר אותו לקורא. "לדעת מתי לעצור" פירושו לכבד את ההתרחשות עצמה, מבלי להטריח אותך או את הקורא בסיפורים על אודות אותה התרחשות. מכאן גם שלדעת מתי לעצור פירושו לכבד את הקורא. המשורר מפנה את עצמו מן השיר ומותיר אותו לקהל. המשורר שם, וודאי, אך הוא עוצר.

דבר נוסף שהזכרתי בהמשך לאמירתו של איסא, היא אמירתו המפורסמת של מורה הזן דוֹגֶן, בן המאה ה-13. דוגן כתב שירי טאנקה רבים והשפיע, בדרכו, על עיצוב האסתטיקה שחלחלה מסוגת הטאנקה במעבר אל  סוגות השירה הקצרה. באחת מהביוגרפיות המסורתיות שלו, מסופר כי כשהקריא משיריו לשליט הצבאי הבכיר ביותר ביפן של אותה התקופה, הוֹג'וֹ טוֹקִיוֹרִי, הוא נשאל בדבר משמעותה של השירה הזו: מה העניין בה? מדוע הסגנון הזה? דוגן השיב כי שירתו מבטאת את "המופלא שבמובן מאליו". אתם רואים את איסא מהנהן בצד?

ברבות הימים, זוהתה תשובה זו של דוגן עם אופן הגדרתו את תרגול מדיטציית הזן שלימד, מדיטציית הזאזן, אך בד-בבד יוחסה גם למהות כתיבתו הפואטית. זיקה זו בין תרגול הישיבה למעשה כתיבת השירה היא עובדה מעניינת. שתיהן מזמינות את האדם לפקוח עינים אל מה שישנו. להכיר בו ולשהות בו גם אם מענג, גם אם לא נעים כלל וכלל.

שירתו של אלכס מבטאת את האיכויות הקלאסיות אלה היטב. בכך היא נציגה ראויה וחשובה בקרב התעוררות סוגת ההייקו העברי כפי שניכרת בשנים האחרונות. משמח מאד לדעת כי "רוח ההייקו" נושבת גם בישראל של כאן ועכשיו. כאמור, זה לא דבר חדש – היו וישנם משוררי הייקו נהדרים שפועלים בקרבנו מזה שנים רבות, אך עדיין יש בשירתו של אלכס תחושה רעננה שמתקפת מחדש את עצם הרלוונטיות של הז'אנר למרחב השירה העכשווית. כן, במיוחד כעת, כשתרבות – ועל אחת כמה וכמה שירה – נחשבים למילות גנאי, לטורח ולא לסגולה, טוב שמתעוררת לה סוגה רעננה, קצרה וקולעת, שפונה בפתיחות לחיינו כאן.

לאחרונה נאמר רבות ונכתב רבות בדבר התרעומת (המוצדקת) של האמנים. היו אף שאמרו כי ראוי שיגיבו בחריפות לכל מה שקורה, שיבעטו ויצעקו, ושאולי אפילו ישבתו. מצד שני, הנה לפנינו מענה אחר. מענה שכל מהותו הוא המשך העשייה, המשך הכתיבה והמשך היצירה.

"קורת השער" הוא ספר שמעיד על המשך עשייה תרבותית בצורתה של סוגה צנועה ואולי אף אזוטרית, אך עדיין – עשייה. לא ניתן להיוותר עיוורים לבליל הרעש שרוחש מסביבנו ובתוכנו, וגם אין להמעיט בערכן של בעיטות וצעקות, אך לפחות לרגע זה "קורת השער" מחזיר אותנו אל היצירה עצמה – לשמה – ויש בכך תשובה גדולה. הן פוליטית הן רוחנית.

דְּמָמָה שֶׁל צָהֳרֵי קַיִץ
אֲנִי חֻלַּק עִם אֲבַטִּיחַ
אֶת קְרִירוּתוֹ     [א. בן ארי]

*

לוידאו מלא של ההשקה לחצו כאן.