הקטע הבא, הדן בקדושת בתי הכנסת, לכד את תשומת ליבי:
"בית הכנסת שחרב – אין מספידין בתוכו, ואין מפשילין בתוכו חבלים, ואין פורשין בתוכו מצודות, ואין שוטחין על גגו פירות, ואין עושין אותו קפנדריא, שנאמר: 'והשִמתי את מקדשיכם' – קדושתן אף כשהן שוממין" (משנה, מגילה ג, ג).
בתקופה שלאחר חתימת המשנה נאמר:
"לא יכנס אדם בהר הבית במקלו במנעלו בפונדתו ובאבק שעל גבי רגליו ולא יעשנו קפנדריא" (בבלי, גמרא, יבמות ו, ב).
חשבתי על האמירה "ולא יעשנו קפנדריא" – עד כמה היא הולמת כתיבת שירה. המשנה טוענת כי קדושתו של בית הכנסת היא בהיותו מרחב שאין בו "קפנדריא", כלומר אין בו קיצור דרך ואין לעשותו לכדי קיצור דרך. זהו מרחב אשר עומד כמות שהוא, ואין לנצל אותו בעבור מה שאינו הוא. עוד מוסיפה המשנה: "קדושתן אף כשהן שוממין". כלומר שגם השממה שנותרה לאחר שבית הכנסת חרב היא בקודש. שני המאפיינים האלה לקדושה: פסילת קיצורי דרך וקדושתו של מה שחרב (כמו למשל מראה שנמוג), טובים גם בעבור כתיבת השירה וכתיבת ההייקו בפרט.
הייקו הוא שירה "קדושה" במובן זה שאינה קיצור דרך. היא אינה מעקף אלא מיצוי. זהו ביטוי מלא. ציונו של עולם כמות–שהוא, באופן צלול, בלא תוספת ובלא הגזמה. הוא מדויק כמו שפתיחת חלון בערב קיץ היא מדויקת. ניתן לומר בהכללה כי עקרון ה"ככות" הבודהיסטי – שהשפיע רבות על שירת ההייקו – מבטא גם הוא את הרעיון של "ולא יעשנו קפנדריא". הייקו אינו קיצור דרך אל שיא ספרותי. הוא אינו הכנה לקראת תמונה מרכזית – הוא התמונה המרכזית. הייקו מציע את המובן מאליו, ואין קיצור דרך לדבר בדיוק כמו שאין קיצור דרך בין הצתת אש והבזק האור.