אופה מאל–בירה יוצא מוקדם בבוקר לכיוון רמאללה. משם ממשיך לקלנדיה. חלק ברכב וחלק ברגל. לפעמים מצליח למכור מהלחם לממתינים במחסום. לפעמים גם לישראלים שעוברים שם. לרוב חוזר הביתה בידיים ריקות. חומת ההפרדה מטילה צל גדול בימי הקיץ. הוא מספר שבשעות אחר–הצהריים יש בזה מן ההקלה. את הלחם שהתקשה הוא מחלק בדרך: "יש הרבה עניים. כולם עניים". את היתר הוא שומר למשפחה.
הוא לא שונא יהודים. כך לפחות אמר לי. הוא כן שונא את החומה. בוודאי שונא את העוני, ויותר מכל את חוסר התקווה. לא תקווה עבורו, אלא תקווה לבת שלו. איזה עתיד יש לה? איזה חיים צפויים לה? הוא חושש שלא יוכל לאפות יותר. כל הזמן מקצצים במים. גם קמח קשה להשיג, ושמרים. וככל שמתמעטים חומרי הגלם, כך גדלים הררי האשפה. נהרות של ביוב מתפשטים עוד ועוד. רמאללה מוקפת חומה וביוב. שגרה מוקפת גדרות עצב.
זה הנוף שלו. נוף של דור שלם שנולד לתוך מצב ביש. ועדיין, הוא מתעקש שאינו שונא אותי. הוא מתפלא עלי – עלינו – אבל אינו שונא. הוא כבר עייף. מותש. אפילו למכור לחם קשה. הוא מבקש שאבין: בגלל העייפות שיקול הדעת משתבש לעיתים. אז הוא יכול להבין גם את הצעירים: את הכעס שלהם, הרצון להתנער מכל זה ולהיאבק. "זה כל בן אדם בפני עצמו" הוא אומר. "כל אחד וחשבונו מול אללה".
לפני שאני הולך הוא שואל אותי איך הישראלים לא רואים את מה שקורה. למה אין מחאה גדולה? "הרי אנחנו במצב הזה ביחד". הוא שואל על אנשי ההתנחלויות: תוהה בכנות איך אדם שמחשיב את עצמו דתי יכול להיות שותף לדבר כזה? "כיפה על הראש ושנאה בלב. אני לא מבין. הם מאמינים באלוהים?"
הנסיעה מרמאללה לירושלים מהירה מאד (לישראלים). ההליכה מרמאללה לאל–בירה איטית, אין-סופית. אני נזכר במאמר "שימו לבבכם על דרככם" (חגי א, ה), שרבי אליעזר זאב לופט פרש: "שלא יהיה שום חלק דרך בלי לב".
נסיעתי גם היא הופכת איטית.
*