סיפורו של דוגן – שני קטעים מתוך סדרת הרצאות

שני קטעים מתוך קורס שנערך לפני כשנתיים באוניברסיטת ת"א.

תודה לאבנר שנהב שהקליט ושלח אלי את הקבצים לאחר עריכה. העליתי אותם לאתר Soundcloud כדי שיהיו זמינים להאזנה לכל מי שחפץ בכך.

קטע 1 – הדיאלוג המשוגע של דוגן עם מורהו רוג'ינג

קטע 2 – חזרתו של דוגן ליפן, ראשית דרכו ושיר הפעמון

הודעה על אירוע במסגרת "שבילים רבים – דהרמה אחת"

ביום שישי ה-9 לדצמבר, אשתתף במפגש במסגרת סדרת המפגשים הוותיקה: "שבילים רבים – דהרמה אחת". נושא המפגש הוא: "בודהיזם – בין האישי לאנושי". זהו נושא מורכב, אקטואלי מאד, ואני בטוח שיתקיים דיון עשיר.
יחד איתי ישתתפו במפגש  מורים וחברים יקרים.

המפגש יתקיים בין השעות 9:30-13:00, בסמינר הקיבוצים, אודיטוריום 70.

לפרטים מלאים ולהרשמה לחצו כאן. 

IMG01095-20121030-1620

 

 

 

 

 

 

מי שואל?

החודשים האחרונים, וודאי שהשבוע האחרון, עומדים בסימן מטריד מאד לכל מי שחפץ בחיים נורמטיביים, הגונים ושפויים, במדינת ישראל. הלהבות הגבוהות שאפיינו את מסע עלייתו של נשיא ארה"ב הנבחר לא זרות לנו כאן, ואף נדמה שישנה הלימה בין ירושלים לוושינגטון החדשה: האלימות היא השפה המועדפת. השררה והכוח. השיסוי והבוז לאחר ולשונה. זו השפה וזהו העולם.

ימים כאלה מזמנים לכל אחד ואחת מאיתנו את ההזדמנות לשאול ביתר שאת: האם כך אנו רוצים לחיות? האם אנו מוכנים להישיר מבט אל המורכבות ולא לברוח ממנה? האם אנו מוכנים להשמיע קול נגד מה שמתרחש? האם אנו מוכנים להשמיע קול אשר מעז להתייצב אל מחוץ לקונצנזוס? האם אנו מוכנים להכיר בכך שיש לכל אחד ואחת מאתנו אחריות?

טוב לשאול את השאלות האלה מכיוון שרבים וויתרו על שאלותיהם. עבור רבים המצב ברור. עבור רבים נוספים אין כל טעם לשאול משום שהשגרה מוכיחה, לכאורה, כי היכולת לשינוי אפסית. בין אם מגמת החילון המתמשכת, אשר מערערת נרטיבים תרבותיים (ולא רק דתיים), ובין אם פירותיה של הפוסט-מודרנה, שמרוקנת את היתכנותה של אמירה מוסרית – העולם כיום הוא עולמו של סימן הקריאה. די לנו משאלות. המדע כבר מזמן אינו חקירה אלא עסקה, והתרבות אינה צמיחה כי אם צריכה.

יתכן והשבר העמוק שאנו חווים הוא לא אחר מאשר מותה של השאלה. נכון, אנו בעידן שנהוג לכנותו "מותו של האל", אבל אני טוען שיותר מאשר האל מת – הרי שהשאלה מתה, ויחד עמה מתו האומץ, הרצון הטוב והיצירתיות. עורקי החיים של כל חברה בריאה, של כל חברה חומלת. כאן אוסיף על ניטשה כי המשיח אשר "לעתיד לבוא", אשר כל מהותו שאלה, אכן מת. יחי משיח סימן הקריאה.

השאלה מחייבת את מידת הענווה. היא ביטוי להכרה העמוקה: "אני לא יודע". חברה שמאפשרת את השאלה, את הדיון המורכב, רב הפנים, היא חברה שמכבדת את מידת הענווה, ולכן גם תכבד את מגוון הפנים ומגוון הדעות שמקיימים אותה. בכאב גדול אני מביט בישראל נעה בכיוון הפוך לגמרי.

יחד עם זאת, כוחה של שאלה אינו מתמצה רק במידת הענווה שהיא מבטאת. כוחה גם בפעולה שהיא מחייבת. הנכונות לשאול היא הנכונות לפעול, או לפחות הנכונות להכיר את התשתית לפעולות שלנו ביתר שאת. ההבנה הזו חשובה. ולו רק מפני שהיא מאפשרת לנו לשנות את התנהגותנו, או לפחות לומר "עד כאן". לא אעשה לאחר את ששנוא עלי.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
ליד הבית

 

 

 

 

 

המתרגם כאיש שלג

זהו אחד משירי החורף היפים שאני מכיר. כתב אותו המשורר האמריקאי וולאס סטיבנס בשנת 1921. כאן ניתן להאזין לדקלום  יפה של המקור.
הכנתי לשיר כמה גרסאות תרגום. הנה אחת מהן.

אני מציע לקרוא לאט.

—-

איש השלג / וואלס סטיבנס

על לבך להיות ליבו של חורף
כדי שתוכל להבחין
בכפור שעל ענפי האורנים
המכוסים שלג

ועליך לדעת קור
זמן רב
כדי להביט במחטי הברוש עמוסי הקרח
אשוחים קוצניים
מנצנצים רחוק בשמש ינואר

ולא לחשוב כלל על סבל
עם רחש הרוח
עם רחש כמה
עלים בודדים

אלו רחשי הארץ כולה
המלאה באותה הרוח
הנושבת באותו מקום עירום

עבור המקשיב
אשר מקשיב בשלג
ומבחין
בכלום עצמו
בכלום אשר איננו
ובכלום
אשר ישנו

——
לא רק שהשיר מביא את עבודת התרגום אל הקצה, במיוחד בבית האחרון, אלא שהוא – בפני עצמו – משמש הנחייה לתרגום.

השורה הראשונה: "על לבך להיות ליבו של חורף/ כדי שתוכל להבחין בכפור" הוא הנחיית תרגום פשוטה מאד ועמוקה מאד. שכן, כדי להבחין על ליבנו להיות עם הדבר בו אנו מבחינים. זו פעולת הקדשה (קדושה?), בה המשורר או המתרגם עושה את ליבו לאחד החומר אותו הוא מתרגם. לא הייתי ממליץ למישהו לתרגם חומר אשר ליבו אינו "אחד איתו". במובן הזה, אני לא אוהד של תרגום עסקי או טכני, חרף הבנתי את חשיבותו. עשו את לבכם לכדי ליבו של אקהרט, שייקספיר או לאו-דזה, וראו כיצד זה מחייה את מילותיכם.

גם הבית האחרון הוא הנחיית טובה. יש קשר עדין מאד בין הקשבה ובין יצירה. הקשבה כה דקה, עד שניתן להבחין בכל שישנו ובלא-כלום אשר נוכח בו. כמו בהתבוננות אל הים הגדול, אל הגלים והקצף והשחפים. היכן גרגרי החול? היכן הבועות? כאשר מתבוננים ממושכות בים הרי שאין כל ים. איש השלג אינו מבחין בכך שהוא הולך ונמס. הוא יודע רק חורף.

השיר הוא הנחיית כתיבה יוצאת דופן. הנחיית תרגום מדוייקת. הוא מבטא את הקשב הדרוש למלאכה הזו. את הקשב הדרוש לכל מלאכה.

wallace-stevens
וולאס סטיבנס