את הקטע הבא כתבי כעת, בעקבות ערב השירה שקיימנו היום, דרור בורשטיין, אלכס בן-ארי ואנוכי, בבית התרבות "אנזו" אשר בכפר ורבורג. אלו מחשבות שהיו בראשי מזה זמן-מה, והמפגש עם הקהל הערב חידד והבהיר אותן.
————
על הארוך והקצר בשירה היפנית
בעולם הספרות ביפן נהוג לומר כי השירה הקצרה היא ילדתה של זו הארוכה. כי מתוך המשפטים הארוכים והתיאורים המרהיבים – אשר ניסו להקיף את העולם במוטת יומרתם – נותרו קרעים, יפים וצלולים, שקולעים ללב העניין יותר מכל שיטפון מילולי.
את התמורה הזו, ניתן לנסח גם כך: השתלחות השפה, יומרתה להקיף ולומר את כל שניתן, התשוקה הזו לתיאור המושלם, השיבה את המשורר אל האמירה האחת. השיבה אותו אל התיאור השלם – שלם גם (ואולי בעיקר) בזכות נכונותו לבטא עמימות.
זה קרה כשהשפה הניחה לעצמה לאחר תקופה ארוכה בה התישה את עצמה. זו אחת מהסיבות למעבר ההיסטורי שהתרחש בין סוגות הצ'וקה ("שיר ארוך") והרנגה (שירת שרשרת) לסגנון ההייקו.
איפשהו בין קיוטו לטוקיו של המאות ה-13 עד ה-18, פסקו רבים מן המשוררים מהשאיפה להארכת הדברים, אך האריכו את מבטם בדבר האחד, את שהייתם ברגע האחד. המשורר פסק מניתורו הפואטי אל הפסגות ואל הכוכבים, וצלל במילותיו אל עומקו האינסופי של מה שנוכח מולו. של חייו.
רוח ההייקו אינה שוכנת במוטת כנפי השפה, כי אם בדממתן הפועלת של מילים ספורות, מדויקות. המשורר – מילותיו אינן פוערות סדק בעולם וגם אינן שואפות לאיחוי קרעיו, אלא שוכנות בו במקומן. בעת שמחה גדולה, יתכן ויכתוב על הר יושינו: כיצד האביב בוקע בין הענפים הקפואים. בעת עצב וכאב, יתכן ויכתוב על הסדקים הארוכים שבכפות ידיו. על ספסלי העץ הבודדים עמוק בלילה.
לכאורה, קל לכתוב כך. כמה מילים בודדות. רגע אחד. תמונת חיים אחת או שתיים. אך קשה מאד לקלוע לרגישות המתאימה שתהפוך את השיר מתיעוד מרוחק לביטוי קרוב ואף נוגע. הייקו – פירושו שיר שעושה משהו. שיר שנוגע. שיר שמזמין. שיר פתוח. שיר שאינו אלא הדבר האחד שלאורו קמים אין קץ הדברים. כולל תגובתו של הקורא, כולל מילוי ריקותו של השיר בליבו, תחושותיו ועולמו.
