בשבוע שעבר השתתפתי בכנס היהודי אסיאני החמישי שהתקיים באוניברסיטת חיפה. דיברתי על הצורך לבחון מחדש את תפקידה של ההשוואה בחקר הפילוסופיה המשווה. טענתי המרכזית היתה כי ראוי להתייחס אל ההשוואה כמתודה אשר אינה שואפת למסקנה בדבר זהות או שוני מוחלטים, אלא כעמדה דיאלקטית, אשר מבהירה את המורכבות, ובכך גם את צביונם הייחודי, של מושאיה. בכך אין להמנע מהכרה במוקדי הדימיון בין מושאי ההשוואה, אך גם אין לגלוש במהירות במדרון האידיאליטסי שאכן מדובר ב"אותו הדבר".
עוד טענתי כי בעוד ישנם רבים – בעיקר בשיח הפופולארי – המצדדים בעמדות אידיאליסטיות הטוענות בדבר זהות מושלמת בין מערכות הגות שונות (למשל הטענה: "הכל אחד" ו"כל השבילים מובילים לאותה הפסגה"), הרי שבחינה ביקורתית של מושאי מערכות הגות שונות מבהירה את מוקדי הדמיון, אך גם מבליטה את השוני והייחודיות של מושאי ההשוואה.
במובן זה, השוואה אינה משמשת אך ורק למען הבהרת הדומה בין מושאי המחקר, אלא גם מתודה המבהירה את ייחודיותם. מחקר משווה, במובנו העמוק, אינו חושף רק את הדימיון, אלא גם את ייחודיותו של כל אחד ממושאיו. בכך ההשוואה מאשררת ומתקפת את הבאים בה.
לכן גם ניתן לומר כי אינדוקציה אינה תקפה להשוואה בין-דתית ובמיוחד להשוואה בין-פילוסופית. כפי שטען הפילוסוף היפני מסאו אבה (Abe), אשר מדבריו אני מצטט בהרצאה, כל מערכת הגות היא קונטקסטואלית, אך גם עומדת בפני עצמה. עומדת בפני עצמה, אך גם קונטקסטואלית.
את ההרצאה המלאה ניתן לקרוא כאן, וגם דרך האתר הזה.
–