גם ילדיך על חרבנו

עם חלוף הזמן אני מרגיש שאנחנו לא זוכרים. יותר במדויק: אנחנו לא רוצים לזכור. אין לנו כל עניין בזכרון דברים. הם היו. נגמר. אין טעם לדוש בהם. ודאי אין טעם להדרש למורכבותם. יש לצאת מהם. הלאה וקדימה. להניח להם. די כבר כל ההלקאה העצמית הזו. די עם האשמה. עתיד גדול צפוי לכולנו וכל שקרה היה מוצדק. כן – מוצדק. המחיר קשה אבל כדאי: הנוף מהגבעות. הנשק המנצנץ. הדגל הענק מסין במחיר מבצע. המטס האוירי. איזה יופי של מטס. הו! תחושת העליונות. נכון, נצח ישראל שוכל את ילדיו אבל העתיד גדול לפחות כמו הגאולה. יום הזכרון? אתה מתכוון לקדימון של יום העצמאות. ראה בעצמך כמה הם סמוכים. המסר ברור, לא? אז צא מזה. ככה זה כאן – "על חרבנו". מה אתה ממלמל? ילדים? עתיד? אמרתי לך – לנצח "על חרבנו". וכן, גם ילדיך על חרבנו.

אלה הימים וזהו העיוורון. אלו השמות ולא יהיה להם זיכרון. ההעדפה ברורה וכמו לכל דבר יש לה השלכות. נתיב האבל ישתרך וימשך זמן רב לאחר שיום הזכרון יגמר. ובדרך ההורים, האחים והאחיות, החברים, הזכרונות והרהרורים השבורים בדבר מה שאולי יכול היה להיות. הכל מוטל שם בצד הדרך, מאובן בחוסר הברירה. ועוד מעט חום הקיץ וכולם אומרים שיש סיכוי טוב למלחמה.

-
במחיר שווה לכל נפש