לא רק עבור שורת הרווח

הרשימה הופיעה כמאמר דעה ב"הארץ", בתאריך 30.10.17

אחד ממאפייני הדמוקרטיה הוא המתח בין הדוגלים בחיזוק הרגולציה לבין המאמינים באי-התערבות של המדינה בכוחות השוק. לדוגמה, האדרת המקצועות הריאליים משרתת את כוחות השוק ומעודדת על ידם. זה בסדר כל עוד הדבר נעשה באופן מידתי, אך כניעה של המדינה לתכתיבי השוק יוצרת עיוות. כך, למשל, בענף ההיי-טק בישראל – המאויש במידה רבה על ידי יוצאי יחידות הטכנולוגיה והמודיעין של צה"ל, דבר שמחזק את הזיקה הקיימת ממילא בין צורכי המדינה (ביטחון) לבין צורכי השוק (רווח).

צמיחתו של התחום הטכנולוגי-ביטחוני הובילה לשיתוף פעולה מוחשי של צה"ל והמדינה עם דרישותיו – באמצעות עידוד הגיוס ליחידות טכנולוגיות או תמריצים לבחירה במקצועות אלה באקדמיה. כל אלה מצמצמים את האופן שבו אנו מבינים את מקומה ותפקידה של האקדמיה: עשייה חיונית שאמורה להיות פנויה משיקולי תועלת.

כיום, האידיאל של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל אינו של התלמיד החכם או המשכילה המלומדת – אלא "הבכיר": אותו מנהל מראשית ימיו, יזם, מומחה שאינו מתמחה בדבר, שלעתים קרובות שייך לשוק ההון או לכוחות הביטחון. זהו אדם הרואה בתואר האקדמי אך ורק מכשיר להפקת רווח. גם לאוניברסיטאות יש עניין בבכיר ובכספו, ולכן הן מציעות מסלולים מזורזים ויקרים: BA למנהלים, MA לבכירים, תואר שני בשנה, שלם וקח.

תהליך הלמידה הרחב ורב-הפנים מצטמק למסלול פונקציונלי וצר, שעניינו הוא התמורה העתידית. לא עוד למידה לשם טיפוח חשיבה ביקורתית ויכולת ההתמודדות עם שאלות מורכבות, אלא חתירה לסגירת עסקה. בחינת ההשכלה הגבוהה באמות המידה של השימושיות מסוכנת לדמוקרטיה ולחברה, משום שהיא מצנזרת כל מה שאינו מניב רווח. זאת אינסטרומנטליזציה של ההשכלה: לימוד הוא בעל ערך רק אם הוא משרת מטרה כלשהי – חיזוק הזהות הלאומית-דתית, שכלול יכולותיה של מערכת הביטחון או התעשרות. בלי אלה, הלימוד פשוט אינו כדאי.

העיסוק המתמיד בכדאיות פוגע במה שדמוקרטיה כה תלויה בו: היכולת להתמודד עם תפיסות עולם שונות, מחשבה חופשית, דמיון ואומץ יצירתי המכבדים גם את הזכות לטעות ולתהות (בלי אלה גם אין היי-טק). בבואתה של מגמה זו היא ההדתה האורתודוקסית-לאומנית במערכת החינוך ובצה"ל, שאינה מאפשרת חשיפה להשקפות אחרות, לסוגים שונים של אמונות או להיעדרן.

הסגולה של מדעי הרוח היא ההבנה העמוקה שלא ניתן לדעת הכל, ושרצוי להטיל ספק. זהו שיעור גדול בענווה: ההכרה בכך שהלימוד החיוני לקיומה של חברה מתוקנת הוא דווקא זה שאין בסופו מסקנה חד-משמעית, ושאינו יכול להיות מושג באמצעות אפליקציה כזאת או אחרת. מדעי הרוח מטפחים חשיבה יצירתית ורב-תחומית, ויכולים לסייע בבניית אופי שלא ממהר לבחור באלימות מול ודאות מתערערת, ולא מפרש כל מורכבות כמשחק סכום אפס. עם התכונה הבלתי-מסחרית הזו, המערכת הפוליטית-כלכלית מתקשה להתמודד. עם זאת, בסוף לא תהיה לה ברירה אלא להתבגר ולהתעורר מהחלום הרע של הניאו-ליברליזם. אני פשוט חושש שהיקיצה תכאב.

"במרכז" – קהילה לומדת

לאחרונה הייתי שותף ליוזמה קהילתית המציעה מגוון של קורסי ערב, הרצאות וסדנאות, לתושבי העיר.‎ את "המרכז: קהילה לומדת" יזמה האמנית והמאיירת הילית שפר, מתוך הכרה בחשיבותן של מסגרות קהילתיות שיוקדשו ללימודי ערב, סדנאות העשרה והרחבת אופקים לרבים מתושבי העיר, ובמחירי הרשמה ושכר-לימוד חברתיים. המרכז פועל בכיתות הלימוד של "מרכז מגיד" אשר בלב תל-אביב.

מרכז הלימודים החברתי פועל החל מהחודש, ומציע מגוון קורסים וסדנאות. גם אני אלמד שם, בסמסטר הבא, אך אני ממליץ בחום לגשת לאתר כבר עכשיו ולראות בעצמכם/ן את מבחר הנושאים.

מסגרות קהילתיות המוקדשות ללימודי ערב, סדנאות ולימודי העשרה הן מצרך נדיר. פעמים רבות, יוזמות שכאלה לא צולחות בשל מצוקת תקציב ומיעוט נרשמים. בתקופה בה קשה למצוא פנאי למנוחה, שלא לדבר על פנאי ללימוד, רוב האנשים מוותרים מראש על הרשמה למסגרת כזו או אחרת. כמובן שגם לשיקול הכלכלי יש יד בדבר, וניתן להבין זאת.

יחד עם זאת, דווקא בתקופה שניתן להגדירה (במילים עדינות) כצינית, יש חשיבות רבה בתמיכה ביוזמות חברתית שכאלה ובהשתתפות פעילה בהן. לא רק שהיוזמה "במרכז: קהילה לומדת" קמה מתוך הקהילה, אלא שמטרתה היא להחזיר לקהילה וזאת על-ידי יצירת מסגרות לימוד מעוררות מחשבה, רלוונטיות, מוקפדות, ושמחיר ההשתתפות בהן יהיה חברתי וזמין עד כמה שניתן.

כשאני כותב את המילים הללו אני נזכר בדבריו הבלתי נשכחים של ש"י עגנון, מתוך "סיפור פשוט" (על כפות המנעול, ירושלים ות"א, תשל"ה, עמ' עא):

"כשהגיעה בלומה לכלל חינוך היה אביה מושיבה על ידו וקורא עמה בספרים. אומר היה חיים נאכט, יודע אני בתי שאיני מנחיל לך עושר ונכסים, אבל אני מלמדך לקרות בספרים, בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו קורא בספר ורואה עולם אחר".

 

ספר חדש – שירתה של שיבַּטה טוֹיוֹ

אני שמח להודיע כי תרגום חדש מיפנית, פרי עטי, רואה אור בימים אלה בהוצאת ספרי לוקוס. מדובר בתרגום ראשון לעברית של כתבי המשוררת היפנית שיבַּטה טוֹיוֹ שהחלה לכתוב שירה בערוב ימיה, לאחר שחצתה את גיל 90. עורכת התרגום, שסיעה לי רבות בעבודה הממושכת, היא הדס גלעד.

שיבַּטה טוֹיוֹ (2013-1911), נולדה בעיר טוֹג'יקִי-שִי, צפונית-מזרחית לטוקיו, למשפחה של סוחרי אורז אמידה. לאחר נישואים וגירושים חפוזים בגיל צעיר, נישאה שנית וניהלה עם בעלה מסעדה. לשניים נולד בן יחיד. כל חייה נמשכה שיבטה אל עולם האמנויות בכלל ואל הספרות בפרט, אך כתיבת שירה נעשתה חלק בלתי נפרד מיומה רק לאחר שחצתה את גיל 90. ספרה הראשון פורסם בשנת 2010, כשהייתה בת 98, ונמכר ביותר ממיליון וחצי עותקים ביפן.

שירתה, המתורגמת כאן בראשונה לעברית, מציגה את עולם הזקנה על החששות והתסכולים שבו, אך גם בתחושה עמוקה של השלמה והוקרה. שיריה מלמדים אותנו, ולו במעט, על המתחולל בליבו של אדם זקן, הזוכר את קורות העבר ומוקיר את שמחת ההווה.

שיבטה טויו

את הספר "הבוקר בא תמיד" ניתן לרכוש בהנחה במכירה מוקדמת כאן

כאן ניתן לקרוא שירים נוספים מתוך הספר

בחודש הבא נקיים ערב השקה חגיגי. הודעה על כך תפורסם בהמשך

הרוח, אור השמש ואני

הָרוּחַ טָפְחָה עַל דֶּלֶת הַזְּכוּכִית
אָז פָּתַחְתִּי לָהּ — שֶׁתִּכָּנֵס פְּנִימָה
אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הִצְטָרֵף אֵלֶיהָ
וּשְׁלָשְׁתֵּנוּ פִּטְפַּטְנוּ
“סַבְתָּא, אֵינֵךְ בּוֹדֵדָה כָּאן לְבַדֵּךְ?“
שָׁאֲלוּ הָרוּחַ וְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ
“הָאָדָם תָּמִיד לְבַדּוֹ בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר“
הֵשַׁבתְִּי
“מוּטָב לָלֶכֶת בְּדַרְכֵּךְ בְּנַחַת בְּלִי לְהִתְאַמֵּץ כָּל כָּךְ“
צחַָקְנוּ יחַַד
בְּעוֹד הָעֶרֶב יָרַד לְאִטּוֹ

 

ושמחת בחגיך

יתכן והשאלה המכרעת בחייו של אדם היא השאלה המוסרית. לא הרוחנית, לא המטפיזית ולא הדתית. כל השאלות הללו נובעות מהשאלה המוסרית, מקופלות בה ומעוצבות לאורה. מדוע? מפני שעצם הצבת השאלה המוסרית וההתמודדות עמה מזינה מניה-וביה את חייו של אדם בתוכן חיוני, לרוב מערער, שדורש את בירורן, או לפחות את ניסיון בירורן, של כל יתר השאלות. השאלה המוסרית היא ראשיתה של הדרך, לא מסקנתה.

השאלה המוסרית אינה גחמה פילוסופית או שעשוע אינטלקטואלי. היא בחירת כיוון. כיוון אשר אינו אלא השאלה המוסרית עצמה. לשאול: "מהו הטוב?" פירושו לפקוח עיניים. לשוב ולשאול זאת פירושו להיות מוכן לטעות. הנכונות לטעות פירושה לבקש את הטוב, ובקשת הטוב היא מלאכה שמבהירה את המרחק שנותר לנו (לעד) מאותו "טוב". המרחק נותר אך אנו לא מוותרים על הצעידה.

הטוב הוא אופק. הוא בלתי מושג. ובכך הוא קדוש. כמו הציווי "לא תגנב". ובהליכתנו לקראת האופק הזה, מתבהרות ולו במעט גם כל יתר השאלות, המעמידות עצמן פעמים כה רבות כעדיפות על השאלה המוסרית. במובן הזה, השאלה המוסרית אינה נפרדת מהשאלה הדתית או הרוחנית, אלא יתכן והיא השער ההכרחי לה.

ושמחת בחגיך.  אם נעז ונשאל "מהו הטוב?" השמחה תגדל גם אם לא נחוש זאת. וזו שאלה הכרחית לישראל של הזמן הזה.