יתכן והשאלה המכרעת בחייו של אדם היא השאלה המוסרית. לא הרוחנית, לא המטפיזית ולא הדתית. כל השאלות הללו נובעות מהשאלה המוסרית, מקופלות בה ומעוצבות לאורה. מדוע? מפני שעצם הצבת השאלה המוסרית וההתמודדות עמה מזינה מניה-וביה את חייו של אדם בתוכן חיוני, לרוב מערער, שדורש את בירורן, או לפחות את ניסיון בירורן, של כל יתר השאלות. השאלה המוסרית היא ראשיתה של הדרך, לא מסקנתה.
השאלה המוסרית אינה גחמה פילוסופית או שעשוע אינטלקטואלי. היא בחירת כיוון. כיוון אשר אינו אלא השאלה המוסרית עצמה. לשאול: "מהו הטוב?" פירושו לפקוח עיניים. לשוב ולשאול זאת פירושו להיות מוכן לטעות. הנכונות לטעות פירושה לבקש את הטוב, ובקשת הטוב היא מלאכה שמבהירה את המרחק שנותר לנו (לעד) מאותו "טוב". המרחק נותר אך אנו לא מוותרים על הצעידה.
הטוב הוא אופק. הוא בלתי מושג. ובכך הוא קדוש. כמו הציווי "לא תגנב". ובהליכתנו לקראת האופק הזה, מתבהרות ולו במעט גם כל יתר השאלות, המעמידות עצמן פעמים כה רבות כעדיפות על השאלה המוסרית. במובן הזה, השאלה המוסרית אינה נפרדת מהשאלה הדתית או הרוחנית, אלא יתכן והיא השער ההכרחי לה.
ושמחת בחגיך. אם נעז ונשאל "מהו הטוב?" השמחה תגדל גם אם לא נחוש זאת. וזו שאלה הכרחית לישראל של הזמן הזה.
–