הרצאה בכנס האגודה לחקר הדתות: הטקסט הסמכותי במסורת הזן

האגודה הישראלית לחקר הדתות היא ארגון צעיר וחשוב. שמחתי לדעת שהכנס המוצלח שנערך בשנה שעברה הפך למסורת, וכי השנה יתקיים כנס נוסף באוניברסיטת בר-אילן. אני חושב שאירועים שכאלה חיוניים לשיח התרבותי-חברתי-פוליטי בארץ: גובה הלהבות של הדיון אודות סוגיות דתיות הוא כה גבוה בימנו, כך שלאירוע שמפגיש בין תורות ודרכים יש מקום חיוני בהרחבת המבט ובהכלת העושר והשוני.

הכנס יתקיים בתחילת החודש (11-12 במרץ) בבר-אילן, כאשר הנושא הוא "כתבי קודש: אופיים ומקומם". הרצאתי תתקיים במושב הראשון, ובה אבחן את מקומו של הטקסט המכונן במסורת הזן. להלן פרטים מלאים על הרצאתי:

שאלת הטקסט הסמכותי במסורת הזן: תפיסת הפרשנות של דוגן

:The Authoritative Text in the Zen Tradition
Inspecting Dōgen’s View of Interpretation

ד"ר איתן בולוקן

בהרצאה זו אבקש לבחון את שאלת הסמכות בקאנון הזן-בודהיסטי, כפי שעולה מכתביו של הנזיר היפני אֶיהֵי דוֹגֶן (永平道元 (1200-53, מייסד אסכולת הסוטו-זן. החל משנת 1227, עת שחזר ממסעות ממושכים בסין ועד למותו, דוגן הקדיש חלק ניכר מפועלו לכתיבת עשרות-רבות של חיבורים הנוגעים לבסיסי הדעת של מסורת הזן, וכן להתקנתנו של קוד נורמטיבי מסועף אשר הסדיר את חיי הקהילה שהתגבשה סביבו.
חיבוריו של דוגן, התקנות שתיקן, כמו גם יומן מסעותיו, אוספי השירה שהותיר אחריו ורישום דרשותיו הרבות – כל אלה מלמדים אודות רצונו הממשי, הכרוך ביצירתיות רבה, לעצב "יש מאין" במרחב הדתי של יפן של ראשית המאה השלוש-עשרה. ואכן, הגותו של דוגן ממזגת בין עיקרים רבים מתוך הקאנון המהאיאני, ומנסחת מחדש את אושיות דרך הזן כפי שהבין אותה. במובן זה, דמותו של דוגן אינה הדמות הרומנטית של מורה הזן, היושב על כרית המדיטציה בדממה נאצלה, מתכחש לשפה ובתוך כך לתקפותם של הכתבים, כי אם דמותו של הפרשן המלומד, המברר והמזקק את בשורתו אל נוכח שיקולים מסורתיים כמו גם ערכיים.
אחת הסוגיות המורכבות בהקשר זה היא שאלת הטקסט הסמכותי כפי שמצטיירת בהגותו של דוגן: כיצד דוגן ראה את סמכותם של הטקסטים המועברים ממורה לתלמיד לאורך הדורות? כיצד הבין את סמכותן של הסוטרות המהאיאניות שעיצבו את אוצר הרעיונות, העקרונות והאידיאלים של המסורת אותה הפיץ ביפן? כיצד ראה את מעשה הפרשנות לסוטרות אלה? האם הבין את מלאכת הפרשנות כתהליך משחזר ומבאר לאוצר ידע סמכותי שניתן בעבר, או שמא כתהליך יצירתי של ניסוח תוכן מקורי, המכיר בסמכות המסורת אך גם פורץ אותה?
כדי להבהיר שאלות אלה, אבקש להתמקד בשתי דרשות מרכזיות שנשא דוגן בפני תלמידיו מנזר קושוג'י שבקיוטו ואשר תועדו באוסף דרשותיו, ה"איהי-קורוקו" 永平広録, וכן לאור העולה מחיבורו "תורת הבודהה" (בוק'יו 仏教) משנת 1242, אשר מכונס באוסף כתבי ה"שובוגנזו" 正法眼蔵.

החמלה והעיסוק בה בעת הזאת

בקרב רבים ממורי, חברי ותלמידי יש עניין גובר והולך ללמוד את נושא החמלה. כידוע, ישנם קורסים רבים, סדנאות, ריטריטים, ספרים ומאמרים על אודות חמלה. העניין בחמלה גובר והולך: מהי? מה פירושה? מה תוכנה? כיצד ניתן לטפח אותה? כיצד ניתן לשמור עליה? כיצד ניתן לממש אותה? כיצד ניתן להיות אדם חומל? כמובן, הספרות הבודהיסטית על אודות חמלה היא ענפה ורבת פנים, כך שהנושא מרתק.

אני מבקש להציע שחלק גדול ממה שהספרות הזו מלמדת אותנו הוא שחמלה אינה תוכן. יש לה תכנים וגוונים, אך אין לה תוכן אחד וחד-משמעי. ים החמלה הרחב השוטף את ספרות מחשבת אסיה, מלמד אותנו שאין בנמצא פירוש מוגדר וסדור לחמלה. אין לה נוסחה.

לכן אני מציע שחמלה – יותר מכל – היא השאיפה לחמול. היא מגמה. רצון טוב. אלו אינם דברים קטנים. חמלה היא הכוונה הכנה לחמול. לראות האם אנו בכלל חפצים בכך.

באופן הזה, חמלה רקומה בעקרונות מוסר נוספים כיושרה, כנות והגינות. בהיותה אידיאל שיש לשאוף אליו, חמלה אינה שונה מרעיון ה"טוב", אשר אינו מוגבל לתוכן סדור, אלא משמש כאופק, כעקרון מנחה וכנקודת יחוס. החתירה לטוב היא העניין, לאו דווקא השגתו הוודאית. החתירה לחמלה היא הנחוצה, לא ודאות מימושה. אם כן, מהי חמלה? הרצון הכן לחמול. בואו נתחיל מזה.

זהו כלל גדול וידוע בתורות המוסר, שמופיע הן ממזרח הן ממערב: הרצון עולה על ההגשמה. השאיפה להיות אדם חומל, חרף הכשלון החוזר ונשנה בכך, חשובה לאין-ערוך מוודאות היותך אדם חומל. בדומה לעקרונות הטוב, הצדק, הנכון וכולי – חמלה היא שאיפה והתכוונות. היא מגמה בלתי פוסקת לקראת מימוש, שיתכן ולא יקרה.

אף אחד לא יודע מהו הטוב. אף אחד לא יודע כיצד יעשה כאן צדק. אך יש את אלה השואפים לטוב, חרף אי-ידיעתם אותו, ויש את אלה שלא. יש את אלה השואפים לצדק, חרף אי ידיעתם את צרותו, ויש את אלה שוויתרו על היתכנותו. מכאן שהבחירה היא של כל אחד ואחת. מהי חמלה? ההתכוונות לקראת חמלה.

לכן אני מציע את הטענה כי חמלה אינה מושא טיפוח אלא מושא רצון. אדם יכול לטפח זיכרון. אדם יכול לטפח את יכולותיו הקוגניטיביות וכן את אלה הפיזיות, אך אני בספק רב האם אדם יכול לטפח, בצורה הדרגתית ומצטברת, אידיאלים מוסריים דוגמת חמלה. ואם משהו אכן מטופח, הרי שזה רצונו והתכוונותו אל עבר אותם אידיאליים.

נכון, מחקרים במדעי הקוגניציה מראים שאימון בטיפוח חמלה אכן מסוגל בתנאים מסוימים להתמיר את אופיו של אדם ואף את מוחו. אך אני מדבר על משהו בסיסי מכך. אני מדבר אודות חמלה הזמינה לכולנו, בטרם אימון. אותה חמלה אשר בלעדיה גם האימון הכי מתקדם לא יועיל.

במובן הזה, חמלה היא עדות לרצוננו. היא אינה דבר שיש להבין, אלא עיקר שיש לשאוף אליו. הנפלא שבדיאלקטיקה הזו, הוא שאידיאלים מוסריים אכן מתממשים בחיינו בהבלחות חוזרות ונשנות בדיוק בשל החתירה אליהם. ומפני שהחתירה היא נצחית, ההבלחות הללו מעמיקות והולכות ותדירותן עולה. יתכן שבמובן זה אכן ישנו טיפוח, אבל זהו טיפוח שנובע מאותו לב, אשר פתוח לנצח של חוסר ההגשמה.

זו דיאלקטיקה מופלאה של חסד ודין. של צורה וריקות. אכן, חמלה מתממשת, אך רק כאשר אני מניח לרעיון החמלה כתוכן שעלי להבין או לטפח, ופשוט חומל.

כאן חשוב לציין מאפיין חשוב נוסף לחמלה, קונקרטי יותר, והוא היכולת לשים את עצמנו במקומו של אחר. אך גם כאן נדרשת מידת הענווה: אף אחד לא באמת יכול לשים את עצמו במקומו של אחר. כל אחד מאתנו חווה את שחווה, ועובר עליו מה שעובר עליו. במובן הזה, אף אחד לא יכול להבין את שעובר עלי עתה. בעת כתיבת המילים הללו. וודאי שלא במצבים אחרים, נוחים פחות.

ושוב אנו ניצבים מול שאלת הרצון: האם אנו כלל רוצים לשים את עצמנו במקומו של אחר? האם אנו כלל מוכנים להרחיב לרגע את עולמנו הסגור, לכאורה, ולעמוד במקומו של אחר השרוי במצוקה? האם אנו רוצים להרחיב את מבטנו לכדי עמדתו של האחר? חמלה היא הנכונות הזו.

לצערי, אני מוצא שנושא החמלה משווק היום, למעט מקרים יוצאי דופן, כתוכן רוחני שיש לטפח, לאט, באופן מצטבר (ובתגית מחיר מצטברת גם-כן). חמלה היא עוד תוכן שיש לצרוך, ולאט. בצורה הדרגתית. כמובן, הגישה ההדרגתית הזו לחמלה (ובכלל להשגות רוחניות) מצויה בכתבי המקור הבודהיסטיים, אך גם הביקורת עליה מופיעה ברבים מהם.

יתכן שיותר מכל, הגישה הדרגתית הזו – ולא רק כלפי נושא החמלה אלא בכלל כלפי מה שמכונה "אימון רוחני" – בעיקר עושה צדק עם המערכת הכלכלית הדורסנית בה אנו חיים. מערכת אשר שעונה כולה על גיוון תכנים בלתי נדלה שמעצב אותנו כצרכנים תמידיים, ובעיקר של תכני "איכות חיים". ואני כותב זאת בצער רב. במציאות שלנו, ישנו עניין גובר והולך בדיון על אודות חמלה, תכניה ופירושיה, אך עניין פוחת והולך ברצון הפשוט לחמול.

אנא, חמלו על החמלה. הניחו לה. פנו אל מלאכת החמלה. טיפוח החמלה הוא נושא מעניין, ואכן מסורות שונות דנו בו מזויות שונות, אך לשעה הזו, כאן בארץ, לחיים של כל אחד מאיתנו, אנו נדרשים פשוט לחמול.

יתכן שזה הסוד הגדול של פשטות ועומק הפסוק: "לא עושה רע, עושה טוב". לא כתורת מוסר, אלא כצו מוסרי. בדומה ל: "אוהבי ה' שנאו רע", זוהי דרישה: להניח לקורסים אודות חמלה ופשוט לחמול. אין אימון עמוק, קשה וראוי מכך לעת הזו.