לחיות את הרגע

"לחיות את הרגע זה לדעת לנצל אותו" – כך נתבשרתי במודעה בעיתון. מתחת לסיסמה הזאת הופיע שמו של מוסד אקדמי המזמין את קהל הקוראים "לבחור תואר". לכך צורפה תמונה של נערות מאושרות הרצות בחוף הים.

נבהיר: לחיות את הרגע. לנצל את הרגע. נערות מאושרות. חוף ים בשקיעה. ציווי לבחירת תואר אקדמי. הגיוני.

ההקבלה שנעשית כאן מעניינת: לימודים כפיזוז על חוף הים. הדבר היחיד שנותר לעשות הוא לבחור. כמו מול תפריט משקאות בלוי על שולחן נמוך, קבור בחול, בחוף ירושלים. לא מוזכרות צרופות מייגעות כלמידה, שינון, בקיאות, חשיבה, עמל, ניסיון, יצירתיות, כישלון, התגברות, התבגרות. חלילה לנו מאלה. בחירת לימודים כבחירת מקום לפיקניק. וכמובן, זו בחירה דחופה. חייבים לעשותה מיד. לך תדע, אולי לא תהיה חניה ליד הים. ואז מה? תחפש חניה? ואולי גרוע מכך: תחשוב מה ללמוד? הבהילות הזו היא בהילותו של סוחר מול קונה. מחר לא יהיה. קנה עכשיו.

ובכלל, ההיגיון המופרך של ההצהרה "לחיות את הרגע זה לדעת לנצל אותו". שפת החובה הזו מעידה על פחד עמוק. "רק לא לפספס את הרגע". וזו קביעה מתמיהה, כיוון שתפקידה של אקדמיה (לסוגיה ומחלקותיה), הוא לעמוד אל מול פחד בתצורותיו השונות: בערות, שרלטנות, מניפולטיביות, חד-ממדיות, בהילות חסרת פשר.

צר לי על הסטודנטים שזו האידיאולוגיה המאפיינת את המוסד בו הם לומדים (ואני יודע שמוסדות רבים מצדדים ברוח הזו). אאחל להם מליבי להכיר בעובדה שלעיתים רבות כולנו נפספס את הרגע. כן בהחלט. נפספס מאד. שוב ושוב. וזה בסדר. יותר מכך: לעיתים, פספוס הרגע ישיב אותנו לרגע שלאחר מכן רעננים ונינוחים יותר. יצירתיים. מחויבים. בוגרים. החלטיים. הנכונות לפספס את הרגע מאפשרת נוכחות נינוחה ברגעים רבים אחרים. פספסו את האוטובוס ותבינו מהר מאד כמה אתם רוצים שכבר יגיע הבא אחריו. כולנו נפספס אוטובוסים רבים. זאת עסקת החבילה שאנו מעורבים בה. לפעמים יגיע בזמן.

אז פספסו את הרגע, תלמידים יקרים. חשבו פעם ופעמיים. הרשו לעצמכם לא להגיע למסקנה. "שברו את הראש". תעו בדרך ומצו את בלבולכם. לא רק בחוף הים. גם בבית, עם ההורים. עם עצמכם. בעבודה. בטיול. זה חלק חשוב בלימודים, שמתחיל הרבה לפני ההרצאה הראשונה ביום הראשון של התואר הראשון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *