נאמנות הפחד

חוק הנאמנות בתרבות הוא פרובוקציה. הוא ניסיון להלך אימים. כל מי שעיניו בראשו מבין שלא ניתן לשרטט קו מובהק בין האומה, על מורכבותה ושלל גווניה, לבין התרבות שמאפיינת אותה. בין האזרח-האמן, למשל, לבין שפתו, מורשתו ויצירתו. אין אומה בלי תרבות ואין תרבות בלי מורכבות, בלי שאלות נוקבות, בלי העזה, בלי יצירתיות ודמיון, בלי חתרנות. אין תרבות בלי האפשרות לחרוג מהמקובל. גם אם בועט. גם אם בוטה. גם אם כואב.

החריגה היא עקרון דמוקרטי מרכזי. היא מייצרת ומאפשרת שיח רב פנים וקולות, ביקורתי, אמיץ ופתוח. בחריגה, כמובן, אין כוונתי להסתה, איום או דיבה. חריגה אינה שקר ושחיתות. חריגה היא העזה ויצירה: גמישותו השברירית והחיונית של מרחב חופש הביטוי. זהו מרחב קדוש: צריך להיזהר ברצון לשנות אותו בהתאם לגחמותיו של סקטור מסוים. אל תגעו, כי עצם המגע הורס.

החומרה הגדולה בחוק הנאמנות בתרבות היא בנכונותה של המדינה לבצע מניפולציה כוחנית על המרחב הזה. הפעלת כוח הכפייה שלה (חקיקה) כדי להכריע בשאלה מהי תרבות לגיטימית – מה ראוי להיאמר ואת מה יש להשתיק – דומה להעדפתה הברורה את הזרמים הלאומנים-משיחיים של היהדות על פני זרמים אחרים. חקיקה כזאת היא צנזורה. קיומה הוא הגבלה, קביעה שלפיה יש תרבות נכונה ויש תרבות פסולה. יש יהודי "נכון" ויש יהודי כופר. יש נאמן ויש בוגד.

חוק הנאמנות בתרבות הוא מניפולציה על מרחב שמטבעו הוא דינמי, חמקמק ואינו כפוף לקטגוריות בינאריות של נאמנות – "כן או לא". הדרישה לעמוד בקריטריונים מוחלטים שכאלה מעידה בעיקר על פחד ממה שעושה את התרבות למה שהיא – יצירה חדשה ומתחדשת. קולות חדשים. גם התנגדות.

תרבות היא האפשרות לחרוג. החריגה היא המאפשרת את קיומו וחינוכו של האזרח החושב, הסקרן, היוצר, החסין עד כמה שניתן מפני פרובוקציות ומניפולציות כמו חוק הנאמנות עצמו.

ודבר אחרון, ברגע שהמדינה בוחרת לממן תרבות מכספי מסים של כלל האזרחים, חובתה לממן את תוכני התרבות של כלל האזרחים (כל עוד אינם עוברים על החוק הפלילי כמובן). אין לממשלה זכות ליד חופשית ו"חופש מימון" אם המימון כולו הוא מכספי המסים שלנו.

 

ביקורת שפת המיינדפולנס

לא קל להיות ביקורתי בימים אלה. קל להביע דברי ביקורת, אך לא קל לעמוד בפני התגובות. היום, ביקורת מובנת בעיקר כפרובוקציה ולאו דווקא כהזמנה לדיון ענייני, גם אם מורכב, גם אם לא נוח. עניינה של ביקורת הוא האמת – אך האמת היום אינה רלוונטית.

ערעור עמדת הביקורת הוא מאפיין גדול לתקופה. כל עובדה מותמרת בדעה. כל דעה מסתגרת בעצמה. ביקורת פוליטית זוכה ליחס דומה: עמדה שמאלית (כלכלית או מדינית) מתורגמת מיד כעמדה חתרנית, ואף יותר מכך – כעמדת בגידה. כמובן, לא תיתכן דמוקרטיה ללא שיח ביקורתי, ולאור העובדה שהמנגנונים האמונים על כך ועל הרגולציה נשחקים, ואפילו נחשבים מיותרים, ניתן לשאול האם אנחנו אכן חיים בדמוקרטיה? (וכל זאת מבלי להתייחס כלל לסוגיית המיעוטים בארץ ולזכויות האדם בשטחים).

אדגיש: אני מבין דמוקרטיה בעיקר כהגבלת הכוח: בין אם את סמכויות השלטון ובין אם את כוחות השוק. מגבלת הכוח המוחלט היא חיונית. לא תיתכן דמוקרטיה בלא ביקורת, לא תתכן ביקורת בלא מחשבה, ואין בנמצא מחשבה בלא שפה. צמצום השפה הוא צמצום החשיבה, ויש בהחלט כוחות שמנצלים זאת.

מדוע אני מטריח אתכם בכך? מפני שהאקלים התרבותי-פוליטי הזה יוצר היגיון דתי משלו, שמשפיע בצורה עמוקה על האופן בו המסורת הבודהיסטית (לסוגיה) נלמדת במערב. אחד השיאים של התהליך הזה, בעיני, הוא שגשוג המיינדפולנס.

הפוסט-מודרנה מבנה שפה רוחנית-דתית שמשרתת אותה. משרתת את מה? את הנרטיבים הגדול של הפוסט-מודרנה – הכוח והמכשוריות. כיצד? ערעור יסודי של רעיון האובייקטיביות, איון אותה נקודה ערכית ארכימדית המאפשרת את ההבחנה החיונית בין טוב ורע, אמת ושקר כחלק מערעור השפה, פסילת הלגיטימציה לביקורת ורגולציה, האדרת האינדיווידואליזם הקיצוני המקדש את האוטנטיות של עצמי, אני ושלי ("לך עם האמת שלך!"), שגשוג בועתי של כלכלה "חופשית" המרחיבה פערים חברתיים ופטורה מבקרה ואכיפה. וכל זאת תוך שמירה על פסאדה דמוקרטית.

אך למה כוונתי בהיגיון דתי התואם ומשרת את אלה? דוגמה לכך, הרווחת בעשורים האחרונים, נעוצה באידיאל הרוחני הנפוץ המכונה "עמדה לא שיפוטית". שיפוטיות, כחלק מביקורת השפה הניאו-ליברלית, אינה רלוונטית כיום: ישנן עובדות אך גם עובדות חלופיות. כלומר ששיפוטיות היא שליליות. היא מבאסת. באנו להיות מאושרים. אל תהרוס. שיפוטיות היא עדות לתודעה מסוכסכת. גש לטהר את תודעתך – ואז נדבר.

אידיאל חוסר השיפוטיות, הנפוץ בשפת הניו-אייג' בכללותה, מודגש כאמור בפרסומים הרבים הקשורים במיינדפולנס. שמתי לב שהשיווקיות של המיינדפולנס, השפה בה השיטה הזאת משווקת ומפורסמת ברשתות החברתיות ומובנת ברבים, מדגישה ומהללת את חוסר השיפוטיות כאחד מערכיה החיוביים ביותר. הקביעה (ה"מוכחת מדעית!") היא שטוב ללמוד ולתרגל שהות יזומה בעמדה לא-שיפוטית כלפי התכנים המנטליים השוצפים בתודעתנו, בעודנו מתרגלים מדיטציה.

בעוד שאני מבין כי יש ערך בהתנסות שכזאת, ואף בטיפוח יכולות של השתוות הנפש, השקטה והכלה, אשר ניתן לתרגם במובן מסוים כאי-שיפוטיות, הרי שנוצר כאן מדרון חלקלק שצריך להיזהר בו. אם לא נשים לב, תרגול של אותה מודעות לא שיפוטית יכול לעודד קהות אתית ואדישות אזרחית-חברתית-קהילתית.

אני יודע שיש מבין מתרגלי המיינדפולנס שעוסקים בעזרה לחברה, מתנדבים באי-אילו מקומות ושואפים לסייע ככל שניתן ובכל מיני שדות פעולה. עם זאת, אני חושש שהם מעטים ויוצאי דופן. מדוע? מפני שהשפה של הרוחניות העכשווית, ובתוך כך שפת המיינדפולנס, היא שפה אינדווידואלית מובהקת, שמשקפת ומאשררת מגמות תרבותיות-חברתיות שעניינן אינו החברה, האזרחות הטובה, החסד, החמלה, המשפט, הצדק, וכל מה שעושה אותנו לקהילה מתפקדת והגונה. להיפך: שפת הרוחניות העכשווית מהללת את האני, עצמי, שלי, חווייתי, תודעתי, גורלי ואושרי. ניתן לראות בכך שפה תאגידית. הפרטת האתיקה הדתית העתיקה למיכשוריות רוחנית מודרנית. זאת אינה שפה של חמלה וסולידריות.

אדגיש שוב: אני יודע שיש שמתרגלים מיינדפולנס ופועלים בכנות רבה ובהתמדה בעשיית טוב ועזרה לזולת, ואני משבח את פועלם. עם זאת, איני יכול שלא לחשוש מהאופן בו המסורת המערבית-בודהיסטית הזאת מנסחת את האידיאלים המכוננים לה. מדוע השילוב "דהרמה מעורבת חברתית" צורם לרבים כל כך? מדוע ישנה הדרה של השיח החברתי-פוליטי מסנגהות כה רבות?

שדה חיוני לפעילות קהילתית-אזרחית תקינה הוא השדה הפוליטי. העובדה שהשיח הבודהיסטי המערבי, כמעט ללא עוררין, מדיר מתוכו את הדיון הפוליטי-אזרחי, ראויה לתשומת ליבנו. זאת מפני שבסופו של דבר, עבודה רוחנית אינה רק מה שקורה בתודעתי. היא אתיקת היום-יום שלי. התנהגותי ופעולותיי.

אני לא מתכוון לביהביוריזם מטריאליסטי מנוכר, אלא פשוט מבקש להפנות את תשומת הלב לשפת המיינדפולנס המתאפיינת באידיאליזם פסיכולוגיסטי שמדיר מתוכו את האתיקה. מדיר מתוכו את השאלות הקיומיות המיידיות לנו בשעה הזאת. המועקות הגדולות של התקופה דורשות מענה חברתי, קהילתי, אתי. העיסוק הבלתי-פוסק בתודעה הוא הסחת הדעת מנושאים אלה.

נוסף על כל זאת, טוב לזכור שתרגולים מדיטטיביים אשר שמו את אידיאל חוסר השיפוטיות, את "תודעת המראה" או "תודעת הריקות הרחבה" בלב משנתם, נפוצו לאורך ההיסטוריה הבודהיסטית. עם זאת, תרגולים אלה (בעצם – מסורות אלה) זכו לביקורת רבה. חייהם של נזירי העבר שתרגלו את מדיטציות הדממה השונות, ואשר כתבו אודות נפלאות "התודעה אשר מעבר לדברים", היו כרוכים ביום-יום של לימוד מתמשך ומעמיק בכתבים, בדין ודברים עם אב המנזר והקהילה הנזירית, בפעולות חיים ומלאכות שדרשו קבלת החלטות, הכרעות אתיות, וכן – גם שיפוטיות לא מעטה.

במובן זה, הדיאלקטיקה העדינה של חיים אקטיביים בקהילה, של למדנות ודיסקורסיביות, ומצד שני של הפנמה, דממה וחוסר דיסקורסיביות, אינה מתקיימת בשפה הפופולרית והאידיאליסטית שבה משווק המיינדפולנס. יתכן ודיאלקטיקה זאת מתקיימת במפגשי התרגול עצמם, אבל אני סבור ששפת המיינדפולנס גולשת להפשטה נוחה, אטרקטיבית, שלא מאפשרת את המורכבות החכמה שהמסורת עצמה מלמדת אותנו. משהו במורכבות ובביקורתיות, ואף בספקנות הבודהיסטית ההיסטורית, נעלם.

יש חשבון לנכונות שלנו להקריב את יכולות השיפוט לטובת איזשהו אידיאל טהרני של וודאות אפיסטמית (תובנה, אושר, שלווה וכולי). כפי שמצביע על כך משה הלברטל במאמרו 'התעלות עצמית, הקרבה ואלימות': "בכל מקרה שמצפון הוא שמוקרב בשם האמונה, יהיה אדם נוסף הסובל באופן ממשי מכך שאדם אחר הקריב את מצפונו."

אני חושש שייתכן ונגלה כי שפת מסורת המיינדפולנס מקריבה את המצפון בכך שהיא מקריבה את השיפוטיות. הרי מאז ומועלם היה מתח בין שפה ודממה במסורת הבודהיסטית, אך אף צד לא הוכרז כמנצח. אף צד גם לא הפסיד. היכן מסורת המיינדפולנס ממוקמת בדיון הנמשך הזה אם אופני הניסוח שלה מכריעים לטובתה של דממה לא שיפוטית?

החמלה שאנו נדרשים לה היום מחייבת אותנו להיות שיפוטיים. מחייבת אותנו להתנגדות מודעת בפני עוולות. המבחן הסופי – מבחן הקצה – של כל דת או דרך רוחנית הוא האתיקה שהיא מקיימת. וכל עוד הדיון הבודהיסטי במערב שבוי בהקסמות פסיכולוגיסטית, מעורר ההשראה ומאלפת ככל שתהיה, אני חושש שהחשבון יהיה בהתאם. המצפון מוקרב וכולנו עדים להשלכות.

————

ביום שישי האחרון דיברתי על נושא זה במפגש "שבילים רבים דהרמה אחת" שנערך בסמינר הקיבוצים, בעקבות ובהשראת עבודותיהם של צ'ארלס טיילור וברברה ארנרייך. בהזדמנות זאת, אני מבקש להודות לאילן לוטנברג ואבי פאר ולכל יתר המארגנים, על כך שהם מאפשרים לנו להמשיך ולהיפגש ולהתדיין בסוגיות חשובות שכאלה.

להלן וידאו של הרצאתי. אני ממליץ להיכנס לדף היוטיוב הזה ולצפות בכל יתר ההרצאות מאותו יום.