ביקורת שפת המיינדפולנס

לא קל להיות ביקורתי בימים אלה. קל להביע דברי ביקורת, אך לא קל לעמוד בפני התגובות. היום, ביקורת מובנת בעיקר כפרובוקציה ולאו דווקא כהזמנה לדיון ענייני, גם אם מורכב, גם אם לא נוח. עניינה של ביקורת הוא האמת – אך האמת היום אינה רלוונטית.

ערעור עמדת הביקורת הוא מאפיין גדול לתקופה. כל עובדה מותמרת בדעה. כל דעה מסתגרת בעצמה. ביקורת פוליטית זוכה ליחס דומה: עמדה שמאלית (כלכלית או מדינית) מתורגמת מיד כעמדה חתרנית, ואף יותר מכך – כעמדת בגידה. כמובן, לא תיתכן דמוקרטיה ללא שיח ביקורתי, ולאור העובדה שהמנגנונים האמונים על כך ועל הרגולציה נשחקים, ואפילו נחשבים מיותרים, ניתן לשאול האם אנחנו אכן חיים בדמוקרטיה? (וכל זאת מבלי להתייחס כלל לסוגיית המיעוטים בארץ ולזכויות האדם בשטחים).

אדגיש: אני מבין דמוקרטיה בעיקר כהגבלת הכוח: בין אם את סמכויות השלטון ובין אם את כוחות השוק. מגבלת הכוח המוחלט היא חיונית. לא תיתכן דמוקרטיה בלא ביקורת, לא תתכן ביקורת בלא מחשבה, ואין בנמצא מחשבה בלא שפה. צמצום השפה הוא צמצום החשיבה, ויש בהחלט כוחות שמנצלים זאת.

מדוע אני מטריח אתכם בכך? מפני שהאקלים התרבותי-פוליטי הזה יוצר היגיון דתי משלו, שמשפיע בצורה עמוקה על האופן בו המסורת הבודהיסטית (לסוגיה) נלמדת במערב. אחד השיאים של התהליך הזה, בעיני, הוא שגשוג המיינדפולנס.

הפוסט-מודרנה מבנה שפה רוחנית-דתית שמשרתת אותה. משרתת את מה? את הנרטיבים הגדול של הפוסט-מודרנה – הכוח והמכשוריות. כיצד? ערעור יסודי של רעיון האובייקטיביות, איון אותה נקודה ערכית ארכימדית המאפשרת את ההבחנה החיונית בין טוב ורע, אמת ושקר כחלק מערעור השפה, פסילת הלגיטימציה לביקורת ורגולציה, האדרת האינדיווידואליזם הקיצוני המקדש את האוטנטיות של עצמי, אני ושלי ("לך עם האמת שלך!"), שגשוג בועתי של כלכלה "חופשית" המרחיבה פערים חברתיים ופטורה מבקרה ואכיפה. וכל זאת תוך שמירה על פסאדה דמוקרטית.

אך למה כוונתי בהיגיון דתי התואם ומשרת את אלה? דוגמה לכך, הרווחת בעשורים האחרונים, נעוצה באידיאל הרוחני הנפוץ המכונה "עמדה לא שיפוטית". שיפוטיות, כחלק מביקורת השפה הניאו-ליברלית, אינה רלוונטית כיום: ישנן עובדות אך גם עובדות חלופיות. כלומר ששיפוטיות היא שליליות. היא מבאסת. באנו להיות מאושרים. אל תהרוס. שיפוטיות היא עדות לתודעה מסוכסכת. גש לטהר את תודעתך – ואז נדבר.

אידיאל חוסר השיפוטיות, הנפוץ בשפת הניו-אייג' בכללותה, מודגש כאמור בפרסומים הרבים הקשורים במיינדפולנס. שמתי לב שהשיווקיות של המיינדפולנס, השפה בה השיטה הזאת משווקת ומפורסמת ברשתות החברתיות ומובנת ברבים, מדגישה ומהללת את חוסר השיפוטיות כאחד מערכיה החיוביים ביותר. הקביעה (ה"מוכחת מדעית!") היא שטוב ללמוד ולתרגל שהות יזומה בעמדה לא-שיפוטית כלפי התכנים המנטליים השוצפים בתודעתנו, בעודנו מתרגלים מדיטציה.

בעוד שאני מבין כי יש ערך בהתנסות שכזאת, ואף בטיפוח יכולות של השתוות הנפש, השקטה והכלה, אשר ניתן לתרגם במובן מסוים כאי-שיפוטיות, הרי שנוצר כאן מדרון חלקלק שצריך להיזהר בו. אם לא נשים לב, תרגול של אותה מודעות לא שיפוטית יכול לעודד קהות אתית ואדישות אזרחית-חברתית-קהילתית.

אני יודע שיש מבין מתרגלי המיינדפולנס שעוסקים בעזרה לחברה, מתנדבים באי-אילו מקומות ושואפים לסייע ככל שניתן ובכל מיני שדות פעולה. עם זאת, אני חושש שהם מעטים ויוצאי דופן. מדוע? מפני שהשפה של הרוחניות העכשווית, ובתוך כך שפת המיינדפולנס, היא שפה אינדווידואלית מובהקת, שמשקפת ומאשררת מגמות תרבותיות-חברתיות שעניינן אינו החברה, האזרחות הטובה, החסד, החמלה, המשפט, הצדק, וכל מה שעושה אותנו לקהילה מתפקדת והגונה. להיפך: שפת הרוחניות העכשווית מהללת את האני, עצמי, שלי, חווייתי, תודעתי, גורלי ואושרי. ניתן לראות בכך שפה תאגידית. הפרטת האתיקה הדתית העתיקה למיכשוריות רוחנית מודרנית. זאת אינה שפה של חמלה וסולידריות.

אדגיש שוב: אני יודע שיש שמתרגלים מיינדפולנס ופועלים בכנות רבה ובהתמדה בעשיית טוב ועזרה לזולת, ואני משבח את פועלם. עם זאת, איני יכול שלא לחשוש מהאופן בו המסורת המערבית-בודהיסטית הזאת מנסחת את האידיאלים המכוננים לה. מדוע השילוב "דהרמה מעורבת חברתית" צורם לרבים כל כך? מדוע ישנה הדרה של השיח החברתי-פוליטי מסנגהות כה רבות?

שדה חיוני לפעילות קהילתית-אזרחית תקינה הוא השדה הפוליטי. העובדה שהשיח הבודהיסטי המערבי, כמעט ללא עוררין, מדיר מתוכו את הדיון הפוליטי-אזרחי, ראויה לתשומת ליבנו. זאת מפני שבסופו של דבר, עבודה רוחנית אינה רק מה שקורה בתודעתי. היא אתיקת היום-יום שלי. התנהגותי ופעולותיי.

אני לא מתכוון לביהביוריזם מטריאליסטי מנוכר, אלא פשוט מבקש להפנות את תשומת הלב לשפת המיינדפולנס המתאפיינת באידיאליזם פסיכולוגיסטי שמדיר מתוכו את האתיקה. מדיר מתוכו את השאלות הקיומיות המיידיות לנו בשעה הזאת. המועקות הגדולות של התקופה דורשות מענה חברתי, קהילתי, אתי. העיסוק הבלתי-פוסק בתודעה הוא הסחת הדעת מנושאים אלה.

נוסף על כל זאת, טוב לזכור שתרגולים מדיטטיביים אשר שמו את אידיאל חוסר השיפוטיות, את "תודעת המראה" או "תודעת הריקות הרחבה" בלב משנתם, נפוצו לאורך ההיסטוריה הבודהיסטית. עם זאת, תרגולים אלה (בעצם – מסורות אלה) זכו לביקורת רבה. חייהם של נזירי העבר שתרגלו את מדיטציות הדממה השונות, ואשר כתבו אודות נפלאות "התודעה אשר מעבר לדברים", היו כרוכים ביום-יום של לימוד מתמשך ומעמיק בכתבים, בדין ודברים עם אב המנזר והקהילה הנזירית, בפעולות חיים ומלאכות שדרשו קבלת החלטות, הכרעות אתיות, וכן – גם שיפוטיות לא מעטה.

במובן זה, הדיאלקטיקה העדינה של חיים אקטיביים בקהילה, של למדנות ודיסקורסיביות, ומצד שני של הפנמה, דממה וחוסר דיסקורסיביות, אינה מתקיימת בשפה הפופולרית והאידיאליסטית שבה משווק המיינדפולנס. יתכן ודיאלקטיקה זאת מתקיימת במפגשי התרגול עצמם, אבל אני סבור ששפת המיינדפולנס גולשת להפשטה נוחה, אטרקטיבית, שלא מאפשרת את המורכבות החכמה שהמסורת עצמה מלמדת אותנו. משהו במורכבות ובביקורתיות, ואף בספקנות הבודהיסטית ההיסטורית, נעלם.

יש חשבון לנכונות שלנו להקריב את יכולות השיפוט לטובת איזשהו אידיאל טהרני של וודאות אפיסטמית (תובנה, אושר, שלווה וכולי). כפי שמצביע על כך משה הלברטל במאמרו 'התעלות עצמית, הקרבה ואלימות': "בכל מקרה שמצפון הוא שמוקרב בשם האמונה, יהיה אדם נוסף הסובל באופן ממשי מכך שאדם אחר הקריב את מצפונו."

אני חושש שייתכן ונגלה כי שפת מסורת המיינדפולנס מקריבה את המצפון בכך שהיא מקריבה את השיפוטיות. הרי מאז ומועלם היה מתח בין שפה ודממה במסורת הבודהיסטית, אך אף צד לא הוכרז כמנצח. אף צד גם לא הפסיד. היכן מסורת המיינדפולנס ממוקמת בדיון הנמשך הזה אם אופני הניסוח שלה מכריעים לטובתה של דממה לא שיפוטית?

החמלה שאנו נדרשים לה היום מחייבת אותנו להיות שיפוטיים. מחייבת אותנו להתנגדות מודעת בפני עוולות. המבחן הסופי – מבחן הקצה – של כל דת או דרך רוחנית הוא האתיקה שהיא מקיימת. וכל עוד הדיון הבודהיסטי במערב שבוי בהקסמות פסיכולוגיסטית, מעורר ההשראה ומאלפת ככל שתהיה, אני חושש שהחשבון יהיה בהתאם. המצפון מוקרב וכולנו עדים להשלכות.

————

ביום שישי האחרון דיברתי על נושא זה במפגש "שבילים רבים דהרמה אחת" שנערך בסמינר הקיבוצים, בעקבות ובהשראת עבודותיהם של צ'ארלס טיילור וברברה ארנרייך. בהזדמנות זאת, אני מבקש להודות לאילן לוטנברג ואבי פאר ולכל יתר המארגנים, על כך שהם מאפשרים לנו להמשיך ולהיפגש ולהתדיין בסוגיות חשובות שכאלה.

להלן וידאו של הרצאתי. אני ממליץ להיכנס לדף היוטיוב הזה ולצפות בכל יתר ההרצאות מאותו יום. 


15 תגובות בנושא “ביקורת שפת המיינדפולנס”

  1. איתן יקר,
    תודה לך על מילותייך המדויקות. הבחירה להתמודד עם "שיפוטיות" , כמעט קללה בז'רגון הרוחני העכשווי, היא כשלעצמה סוג של הגשמה אתית. בעיניי, הפיכתן של המיינדפולנס (והיוגה) למילים נרדפות לטכניקה, קרי משהו ש"עושים", אף אם ייטען כי נטייה זו נעוצה עמוק במסורת, הרי שהיא משוללת הקשר עכשווי התואם את העולם בו אנו חיים במזרח ובמערב. בהקשר זה מעניין להתבונן על נטייתה של קהילת הרוח האמריקאית, במידה ניתן להכלילה, לבחירתו של נשיאם הנוכחי; ומה שהחל בקול מחאה דקה נוטה להיות עם השנים יותר ויותר לכיוון ההצמדות לטכניקות ולמנעדי הרווח התועלתניים הכרוכים בכך, כאילו אין בלתן.

    1. תודה רבה טל. אתה צודק. טראפ הוא תוצר של המערכת הזאת ואולי הביטוי הכי מזוקק לה. אחד הדברים המאפיינים את הרוחניות העכשווית ואת הפוליטיקה העכשווית הוא אידיאל האותנטיות והשאיפה אליה, תוך האדרת העצמי כמובן.

  2. היי איתן

    תודה על ההצבעות המדויקות, שלטעמי הן גם די נדירות במקומותינו.
    אני חש כי הקשר בין שיפוטיות ובין אתיקה הינו בלתי נפרד, לא ניתן לפתח את זו בלי זו ולהיפך.

    התזכורת על כך שהדהרמה אינה רק "לעשות לנו טוב" נזנחה על ידי לא מעטים מההולכים בדרך וכנראה שגם על ידי חלק מהמורים, שמסתפקים בהיענות (שהיא, ללא ספק, מבורכת עד מאד וחשובה מאין כמוה) להקלת המצוקות המידיות של המצטרפים לדרך
    אבי

  3. שיפור תנאים סוציאלים הוא ענין חשוב במעלה. אין לזה קשר למיינדפולנס ולעדויות שציטטת. אם אנשים שחיים את העידן הזה לומדים לעצור רגע, להתבונן רגע בעצמם, זה הרבה מאוד. יחד עם זאת, אני מסכימה איתך שהטקסטים הפירסומיים והשיווקיים האלה הם לא לענין. דבריך חשובים מאוד וראויים אבל קשה היה לי עם הנימה הצינית וה…מתנשאת משהו. יש אנשים והם רבים שזקוקים לסדנת מיינדפולנס מערבית והיא ממש משפרת את איכות חייהם. אנשים שסובלים לא מתנאים סוציאליים אלא מנפש חבולה. תשומת לב מודעת במובן הכי פשוט שלה ממש מסייעת. ואיזה מזל שיש לנו אפשרות ללמד את זה.

    1. תודה מיכל, שקראת והגבת. אך אני חולק עליך: לשיפור התנאים הסוציאלים והעדויות שציינתי בדבריי יש קשר הדוק עם פשיטת הרגל הקהילתית שאנו מצויים בה. הדבר דומה לשיטפון העמותות השונות, שמצד אחד הן מבורכות, אבל מצד שני מעידות על פשיטת רגל חברתית, סולידרית וכולי. וכן בהחלט – אני חושש שמושם דגש גדול מדי על "לעצור ולהתבונן בעצמי" כתרגול רוחני. הדמויות המכוננות לבודהיזם בכללותו, ובפרט לזה המזרח אסייתי, הן דמויות אשר כל מאמציהן וחמלתן מופנית אל העולם – אל הקילה. הן לא רק מלמדות מדיטציה כזאת או אחרת, אלא קודם כל מסייעות, תומכות, פועלות. כמובן, אין זה סותר התבוננות עצמית (או כל סוג אחר של מדיטציה), אבל אני חושש שבעולם בו אנו חיים כבר ההכרעה נעשתה לכיוון אחד, ועל כך הביקורת שלי.
      נפש חבולה צריכה תמיכה. ללא עוררין וללא ספק. ואם מיינדפולנס עוזר – מה טוב. אני פשוט חושש שהתמיכה הנדרשת לנפשות חבולות רבות, ובכלל לכולנו, היא קהילה מתפקדת, עובדים סוציאלים מתפקדים, עזרה סיעודית זמינה, תמיכה כלכלית הוגנת וקצבאות לחיים של כבוד, וכל זאת לפני (ואולי במקביל) למיינדפולנס. התיקון שאנו נדרשים לו כחברה עובר דרך אלה הרבה לפני שהוא עובר דרך אימוץ של שיטה רוחנית/פסיכולוגית כזאת או אחרת. מדיטציה אינה רק עניין קוגניטיבי אלא גם אתי, ועל כך תעיד ההיסטוריה הבודהיסטית (והיום-יום שלנו).
      ובעניין ההתנשאות שלי – כפי שכתבתי – קשה להיות ביקורתי בימים אלה.

  4. איתן נראה לי שעכשיו ירדתי לסוף דעתך. לא קראתי אלא הקשבתי להקלטה. אני בהחלט מסכימה שחיים קהילתיים הם תנאי ראשון במעלה לרווחה כוללת. קהילה תומכת מכל בחינה ובמיוחד עם הבטים רוחניים. חברה היא עסק רוחני. שנים רבות למדתי אנתרופוסופיה ואחד הדברים ששטיינר הדגיש במיוחד היו החיים הקהילתיים. אחת הסיבות שבתי ספר וולדורף מצליחים היא שהם בנויים על קהילה. ויחד עם זאת העבודה הרוחנית שם אינה נכונה לטעמי ופעמים רבות יש בה פגמים אתיים. החיים המודרניים חסרים קהילה רוחנית נכונה ותומכת ולכן גם פוגמים פעמים רבות בהתפתחות רוחנית. זה נכון. מעתה אדגיש יותר גם בהדרכה שאני מקיימת את הנתינה, הקרמה יוגה, החסד, ראיית האחר, מסכימה איתך בענין זה

  5. איתן, יקר, תודה על הדברים שכתבת. במשך שנים רבות אנחנו נמצאים בדעת מיעוט בענין מיינדפולנס ובענין אי-שיפוטיות. הדרך הבודהיסטית הרדיקלית הפכה תחת מטרית המיינדפולנס לציפוי דק ונעים המכסה על כל ויכוח, מחלוקת ואי-הסכמה בשמה של הרמוניה מדומה. אי-שיפוטיות וחוסר בקורת איננו מאפיין רק מיינדפולנס אלא חלחלו כבון-טון גם לסנגהות בודהיסטיות בארץ, אבל למעשה, אי-שיפוטיות היא הדרה, התעלמות ודחיה של שני עקרונות מרכזיים בדרך הבודהיסטית והם – הבחנה נכונה ומאמץ נכון. אי-שיפוטיות כעקרון מנחה אפנתי מאפשר פניה לקהלים רחבים מחד, ומיינדפולנס, המרדד את החשיבה הבודהיסטית הרדיקלית, מבקש ליצור אוירה טובה, נחמדות-יתר ופייסנות-יתר, הגובלים בטהרנות. אבל טיהור ההכרה איננו טהרנות. הוא מחייב הבחנה בין מועיל ולא-מועיל. ככלל, יש בגישה הלא-שיפוטית נסיון להאחז במוחלט והתעלמות מן היחסי, מככר השוק, מן הצורך להתלכלך, לזעוק, להתריע, להתווכח. הרי סילה כולה מבוססת על ביקורת, על הבחנה נכונה ועל שיפוטיות, ומאמץ נכון הוא תרגול הבא לחזק איכויות מסוימות בהכרה ולהחליש אחרות. כל זה צריך להשפיע על הפעולה שלנו בעולם. ההתבוננות המדיטטיבית מאופיינת, אמנם, בהשתוות-רוח מאוזנת ובחוסר ריאקטיביות, אבל ללא הבחנה נכונה וללא פעולה נכונה – מה ערך יש לה?

    1. תודה, תור ואיתמר. אני מסכים. תודה שקראתם והגבתם. זה נושא סבוך (ורגיש), אבל חשוב. אני חושב שבמובנים רבים, השפה הבודהיסטית המערבית עברה רדוקציה מאלחשת, שמיינדפולנס הוא רק מופע אחד שלה. כאמור, נושא מורכב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *