קטגוריות
אקטואליה

נאמנות הפחד

חוק הנאמנות בתרבות הוא פרובוקציה. הוא ניסיון להלך אימים. כל מי שעיניו בראשו מבין שלא ניתן לשרטט קו מובהק בין האומה, על מורכבותה ושלל גווניה, לבין התרבות שמאפיינת אותה. בין האזרח-האמן, למשל, לבין שפתו, מורשתו ויצירתו. אין אומה בלי תרבות ואין תרבות בלי מורכבות, בלי שאלות נוקבות, בלי העזה, בלי יצירתיות ודמיון, בלי חתרנות. אין תרבות בלי האפשרות לחרוג מהמקובל. גם אם בועט. גם אם בוטה. גם אם כואב.

החריגה היא עקרון דמוקרטי מרכזי. היא מייצרת ומאפשרת שיח רב פנים וקולות, ביקורתי, אמיץ ופתוח. בחריגה, כמובן, אין כוונתי להסתה, איום או דיבה. חריגה אינה שקר ושחיתות. חריגה היא העזה ויצירה: גמישותו השברירית והחיונית של מרחב חופש הביטוי. זהו מרחב קדוש: צריך להיזהר ברצון לשנות אותו בהתאם לגחמותיו של סקטור מסוים. אל תגעו, כי עצם המגע הורס.

החומרה הגדולה בחוק הנאמנות בתרבות היא בנכונותה של המדינה לבצע מניפולציה כוחנית על המרחב הזה. הפעלת כוח הכפייה שלה (חקיקה) כדי להכריע בשאלה מהי תרבות לגיטימית – מה ראוי להיאמר ואת מה יש להשתיק – דומה להעדפתה הברורה את הזרמים הלאומנים-משיחיים של היהדות על פני זרמים אחרים. חקיקה כזאת היא צנזורה. קיומה הוא הגבלה, קביעה שלפיה יש תרבות נכונה ויש תרבות פסולה. יש יהודי "נכון" ויש יהודי כופר. יש נאמן ויש בוגד.

חוק הנאמנות בתרבות הוא מניפולציה על מרחב שמטבעו הוא דינמי, חמקמק ואינו כפוף לקטגוריות בינאריות של נאמנות – "כן או לא". הדרישה לעמוד בקריטריונים מוחלטים שכאלה מעידה בעיקר על פחד ממה שעושה את התרבות למה שהיא – יצירה חדשה ומתחדשת. קולות חדשים. גם התנגדות.

תרבות היא האפשרות לחרוג. החריגה היא המאפשרת את קיומו וחינוכו של האזרח החושב, הסקרן, היוצר, החסין עד כמה שניתן מפני פרובוקציות ומניפולציות כמו חוק הנאמנות עצמו.

ודבר אחרון, ברגע שהמדינה בוחרת לממן תרבות מכספי מסים של כלל האזרחים, חובתה לממן את תוכני התרבות של כלל האזרחים (כל עוד אינם עוברים על החוק הפלילי כמובן). אין לממשלה זכות ליד חופשית ו"חופש מימון" אם המימון כולו הוא מכספי המסים שלנו.