פני השחיתות

שחיתות היא גניבת ההווה תוך הקרבת העתיד. היא השגת הכוח עכשיו. עבור המושחת לא קיים עתיד פרט לתמורה העתידית. חייו הם הווה מסויט של ביצור הכוח. לכן הוא חלש וטרוד וחרד ורדוף. וכיוון שאין לו עתיד, אין לו תקווה וחלום. הוא בז למה שראוי שיהיה. אין לו מחר ואין לו אחר. המושחת הוא ניהיליסט.

אשף פנקסאות של אינטרס ונאמנות, המושחת הוא גנב קטן של עתיד גדול. שחקן מוכשר, חייו הם תאטרון אלתורים. כמה הוא עמל בתחזוקת השקר. בכל עת מעמיד פנים. והוא מוסר את נפשו על שקריו. משייף אותם וגאה בהם. שקריו בוהקים כמו זחיחותו.

המושחת הוא דמגוג שדורש מלכות, לא רק שלטון. הוא מקיים את מה שמרתה נוסבאום מכנה בשם "מונרכיית הפחד". ראשית מסכימים לחיות כך, אחר כך מעדיפים לחיות כך ולבסוף מוכנים למות כך. "הזדון עצמו שותה את רוב רעלו", כתב סנקה. עמוק בתוכו המושחת מייחל לסופו.

כך גם החברה המושחתת. אמיל דורקהיים כינה אותה בשם אָנוֹמיה: פרימת הזיקות החברתיות, ריסוק הסולידריות והתרת הרסן המוסרי. התפרקות המתבטאת באינסטרומנטליזציה של כל שדות הקיום. יחסי אדם וחברו כיחסי תן וקח חלולים. עלייתו של שוק "חופשי" שלוח רסן, תוך מעבר איטי מלאומיות ללאומנות. כוח ההון וכוח הזרוע. רכישת האחר או שליטה על אחר. בינריות קשיחה בין הצלחה – המובנת בעיקר כצבירת הון – לכישלון.

הסוציולוג רוברט קינג מרטון, מממשיכו המובהקים של דורקהיים, טען שכך פורחות חברות חלופיות. למשל ארגוני פשיעה. אך בשעה שהפשע גובר בקרב החלשים, המיעוט העשיר מסוגל לכל סוג של הגנה משפטית. החלש מופקר בעוד המושחת מטופח.

אם להשתמש במילותיו של אבישי מרגלית, חברה אנומית היא כזו שמשפילה את חבריה שכן היא פוגעת באופן מהותי בערכם העצמי. האדם נותר לבדו אל מול מציאות כוחנית ושרירותית. הוא חש ניתוק וחוסר שייכות. בדידות גדולה ועצבות. אנומיה מתרחשת בעת תהפוכות חברתיות, כלכליות או פוליטיות חמורות. אך גם מתהווה לאט, תוך-כדי שגרת חירום מזדחלת, ביטחונית או כלכלית. דורקהיים טען שיש בכל אלה כדי לגרום לאדם ליטול את חייו שכן החברה, כקהילה מגנה וכמבנה מסדיר, מתפוררת. שחיתות שיטתית דוחקת אל הסוף.

אייריס מרדוק אמרה ששימת לב היא אקט מוסרי. הרבה לפניה, גם שקיאמוני בודהה ראה בכך שער לתיקון. ברטראנד ראסל טען שצוואתו לתלמידיו היא שיזכרו לכבד את העובדות. שיהיו מודעים להן, בעידן בו עצם המונח "עובדה" מתערער (והוא לא תאר כמה זה יחמיר).

עמידה נגד שחיתות מתחילה בכל אלה. בהכרה המלאה בנוכחותה ובמידותיה. בהבנת השלכותיה. אך להכיר באלה פירושו גם להכיר בפניה של השחיתות. להכיר בבבואתו של מי שמזין ומעודד אותה. יש רבים כאלה אך ישנו מחולל שחיתות מרכזי אחד. לכן כל מי שרוצה להיות אלטרנטיבה למושחת המרכזי, הרדוף והחרד, צריך לתקף את כל מה שההוא הורס. אין דבר שהניהיליסט חושש ממנו יותר מאשר תקווה.