שתי הקלטות: דיון בכתביהם של ממשיכיו של דוגן + ביקורת המיינדפולנס

1.הרצאה שדנה בכתביהם של כמה ממשיכיו של דוגן בתקופה המודרנית: הנזירים היפנים יוֹקוֹיָמָה סוֹדוֹ (1907-1980), דֶשִּימָרוּ טָייסֶן (1914-1982) והנזירה האמריקאית בלאנש הרטמן (1926-2016).

2. דיון על אודות ביקורת תופעת המיינדפולנס מבחינה היסטורית, פילוסופית ותרבותית. טענתי המרכזית היא, בקצרה, שתופעת המיינדפולנס מבוססת על האתוס המערבי של אינדיווידואליזם קיצוני (הגולש לאגואיזם), אשר מבין את מהותה של הליכה בדרך רוחנית או דתית בעיקר כעיסוק פנימי, נפשי, פסיכולוגי או קוגניטיבי, ובכך שזור באתוס המודרני והפוסט מודרני של האדרת המדעיות וה"פתרוניות". לכן, אני מוצא שיש צורך להבחין בין התרגול הפשוט והזמין של מיינדפולנס (או כל צורה של פעילות דומה), לבין האתוס התרבותי שנוצר מסביבו. במילים אחרות: הביקורת שלי היא במיוחד אל נוכח תרבות המיינדפולנס, או היות תרבות המיינדפולנס שיקוף מזוקק להיגיון הדתי הפוסט מודרני והניאו-ליברלי הסוגד לאושר פרטי.

בנוסף לכך, אני חושב שאנחנו חייבים ללמוד מהלקחים החשובים שההיסטוריה הבודהיסטית מלמדת אותנו בנוגע להאדרת התודעה כמרחב הבלעדי לעבודה רוחנית או דתית. אילו לקחים? למשל שאידיאליזציה של התודעה והעיסוק בה עלולים לגרום לנרקיסיזם רוחני הידוע במקורות כ"מחלת מדיטציה": טהרנות, פסיביות חברתית, זילות האתיקה (הגובלת במה שאני נוהג לכנות כ"קטטוניה ערכית"), סלידה מאינטלקט ושפה וויתור על מסורת מסירה כמו יחסי מורה-תלמיד ממושכים.

כל אלה פוגעים בהבנת הזיקה העמוקה שבין העיסוק בתודעה לבין מרכזיותם של השדות הנורמטיביים לחיינו, שהם-הם המרחבים האקוטיים לעבודה רוחנית ודתית בימים אלה. רוצה לומר: לא הכל בראש. על נקודות ביקורת אלה, וכן כמה נוספות, בהקלטה כאן למטה.