קטגוריות
כללי תרגום

על עבודת המתרגם – ראיון עם אברום בורג

עבודת התרגום, כפי שכתב פול ריקר (Ricœur) כורכת יחד הצלה ואובדן. מצד אחד, מתקיימת העברה משפת המקור לשפה המארחת, ומצד שני אנו מאבדים לרוב את קשת הדקויות כמו גם את העומקים של שפת המקור. זו תנועה הקובעת גורלות: מצד אחד גאולה; מצד שני שבר גדול. לכן ריקר טען שתרגום הוא מלאכה בלתי אפשרית, אך בכל זאת היא מתרחשת בכל רגע. פלא גדול. 

כפי שכתבתי בעבר, אני מבין את המתודולוגיה של עבודת התרגום כמידת הענווה אל מול כתב המקור. מידת הענווה מבהירה את העובדה שתרגום הוא לעד פרשנות, ושתפקידו של המתרגם הוא לשאוף לפרשנות ההולמת והמדויקת ביותר. במובן עמוק, תרגום הוא יותר בבחינת בבואתו של המתרגם ופחות השתקפותו המדויקת והצלולה של המקור. לכן מלאכתו של המתרגם היא תמיד לקראת תרגום. כלומר, מעולם לא קראנו "תרגום". קראנו ניסיון לתרגום; כוונה ושאיפה לתרגום. יתכן וכל אלה עלו יפה והם אכן טובים בשפתנו ומבוארים, ושפה אחת מובנת בשפה שנייה ולכן ניתן – בכל זאת – לכנותם "תרגום". וכך גם כתב הרמב"ם לתלמידו אבן תיבון על עבודת המתרגם:

אַזְכִּיר לְךָ כְּלָל אֶחָד, וְהוּא: שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה לְהַעֲתִיק מִלָּשׁוֹן אֶל לָשׁוֹן וִיכַוֵּן לְתַרְגֵּם הַמִּלָּה הָאַחַת בְּמִלָּה אַחַת וְיִשְׁמֹר גַּם כֵּן סֵדֶר הַמַּאֲמָר וְסֵדֶר הַדְּבָרִים, יִטְרַח מְאֹד, וְתָבוֹא הַעְתָּקָתוֹ מְסֻפֶּקֶת וּמְשֻׁבֶּשֶׁת בְּיוֹתֵר, וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן. אֲבָל צָרִיךְ לַמַּעֲתִיק מִלָּשׁוֹן אֶל לָשׁוֹן שֶׁיָּבִין הָעִנְיָן תְּחִלָּה, וְאַחַר-כָּךְ יְסַפֵּר וִיפָרֵשׁ בְּמַה שֶּׁיּוּבַן מִמֶּנּוּ הָעִנְיָן הַהוֹוֶה בַּלָּשׁוֹן הַהִיא וִיבָאֵר הֵיטֵב; וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ מִבִּלְתִּי שֶׁיַּקְדִּים וִיאַחֵר וִיסַפֵּר מִלָּה אַחַת בְּמִלּוֹת רַבּוֹת, אוֹ מִלּוֹת רַבּוֹת בְּמִלָּה אַחַת, וִיחַסֵּר תֵּבוֹת וְיוֹסִיף תֵּבוֹת, עַד שֶׁיְּסֻדַּר הָעִנְיָן וִיבֹאַר יָפֶה, וְיוּבַן הַלָּשׁוֹן לְפִי הַלָּשׁוֹן הַהִיא, אֲשֶׁר יַעֲתִיק אֵלֶיהָ. (אגרות רמב"ם, דפוס לפיסיה, כ"ז)

בשבוע שעבר התארחתי בתכניתו של אברום בורג "כי באדם אאמין", ודיברנו על עבודתו של המתרגם (החל מדקה 19). התכנית כולה נהדרת ומעניינת, ואני ממליץ להאזין לה. 

כיצד מתרגמים קערה?
קטגוריות
אקטואליה כללי

חשיבות מדעי הרוח – טור דעה ב"הארץ" (19 ביולי 2019).

ליאיר אסולין יש חזון אופטימי. במאמרו (מוסף הארץ, 5.7) הוא טוען שהמרחב העסקי זקוק למדעי הרוח, וכי מ"תחביב" נהפך העיסוק ברוח ל"מצרך קריטי" שעבורו יסכימו התאגידים לשלם סכומים מרשימים, וכך לשקם את מעמדו הכלכלי והתדמיתי הרעוע של התחום כולו. 

אסולין טוען כי יש כדאיות רבה בחיבור בין מדעי הרוח למרחב העסקי. לשיטתו, עולם העסקים מבין שהוא צריך להסתכל מבחוץ על המציאות, מעבר לטווח הזמן המיידי, ומדעי הרוח יכולים לעזור בפיענוח הכיוון אליו אנו הולכים. הם מסייעים להבחין בין עיקר וטפל, ומחדדים את החיפוש אחר השאלה הנכונה. הם אינם עוסקים בתשובות, שכן, לדעתו, כיום לא התוכן הוא העיקר אלא הידיעה כיצד התוכן עובד. במילים אחרות, אסולין טוען כי מדעי הרוח הם כלי יעיל לשיפור ודיוק המחקר העסקי והכלכלי. הם מלמדים כיצד לא להיתקע מאחור, כיצד להישאר רלוונטיים ולא להרפות ממצערת החדשנות, שהרי הישרדות היא-היא ההצלחה. כלומר, כדי להיות רלוונטיים, מדעי הרוח צריכים לעמוד במבחן התחרות, היעילות והשוק.

תחייה מחודשת של העיסוק ברוח האדם היא אכן מהאינטרסים המובהקים ביותר של החברה האנושית בזמן הזה. אך תוך כדי הקריאה ברשימה, נדמה היה לי כי אסולין כתב יותר על מדעי הרווח ופחות על מדעי הרוח. הכפפתו את מדעי הרוח לכדי "מצרך" היא עוול, שכן במהותם הם אינם מצרך וייתכן שאף אינם צורך: מדעי הרוח הם ערך.

רצוי לייחל לעת בה יתקיימו ערבות הדדית ושיח משותף בין המגזר העסקי למדעי הרוח. אך המצב כיום שונה בתכלית השינוי בכל העולם, על אחת כמה וכמה בישראל, השוזרת יחדיו קפיטליזם כוחני ובריונות צבאית (נושא שאסולין כלל לא מזכיר במאמרו, אף שאחד הוויכוחים הבוערים כעת באקדמיה נוגע לדריסת הרגל של הצבא בתוכה – למשל, פרויקט "חבצלות" באוניברסיטה העברית).

אסולין טוען שהמרחב העסקי זקוק למדעי הרוח, אך מתעלם מעומק הציניות של הכלכלה התאגידית. ואולם "שיח משותף" בין התאגידים לאקדמיה מתקיים רק באפיקים הטכנולוגיים, העסקיים והכלכליים. שיתוף הפעולה תלוי בשורת רווח ריאלית וברורה. אין "רצון טוב" בין הצדדים – יש עסקה. וזו הסיבה המרכזית להתפוררות מדעי הרוח: אין להם ערך מוניטרי. הם רעים לעסקים. הם לא "מניבים". ומה שאינו מניב רווח, מוזנח ונכחד. כן – גם באקדמיה. צמצום מדעי הרוח לכדי כמוסות ידע יעיל ואטרקטיבי, שיכול לספק "סיפור וחוויה" בעת הזו, הוא אפולוגטיקה שבסופו של דבר מזיקה להם. מדעי הרוח אינם נדל"ן, אלא יסוד.

אני סבור כי החיוניות שבחיזוק מדעי הרוח קשורה בדברים אחרים לגמרי. להלן שלוש סיבות מרכזיות:

  • שפה. השפה חיונית לשיקום תרבות שקרסה לתוך פשטנות פופוליסטית, המבוססת על סמלים, צלילים, הסחות דעת והטעיות. תרבות הסולדת ממורכבות ועמימות דנה עצמה למה שהסופר בנג'מין דמוט כינה "הווה נצחי". מדעי הרוח חיוניים להשבת תוקפה של השפה, ובתוך כך תוקפן של המילה, הקריאה, הכתיבה והשיחה. זהו שובו של העתיד: היכולת לחשוב ולדמיין מעבר לעריצותו של הרווח האישי, ובכך מעבר לסיפור הפרטיקולרי של בבואתנו הביוגרפית או זו הלאומית. טיפוח היכולת לבוא בדו-שיח עם כל מי שאינו אני. ללמוד לדבר.
  • שיקום האתיקה בתרבות של "נרטיב". הצורך לזכור את המתח העדין שבין כוח ומוסר. מדעי הרוח הם המקור לשיקומן של קטגוריות בסיסיות לכל חברה אזרחית: מציאות, אמת, עובדות, חוק, מנהל תקין, ביקורת, הגבלת הכוח, צדק, משפט ושוויון. זה אוצר המילים הראשוני לכל דמוקרטיה הומנית וליברלית, ומדעי הרוח מלמדים את השפה על רבדיה וניביה.
  • שמירה על קיומו של מרחב ערכי אשר אינו תועלתני בהגדרה. בהיותם "עוגנים" לא-אינסטרומנטליים, מדעי הרוח הם אופוזיציה עיקשת למופעיה השונים של הנצלנות הפוסט-מודרנית, המלבה את אש השיסוי, הדיכוי והרודנות. מדעי הרוח הם אופוזיציה לכל אלה מפני שהם תזכורת מתמדת לכך שישנם עדיין דברים שאין להם מחיר. במובן הזה הם חסרי ערך, אך זאת מפני שהם בעצמם ערך שחברה בוגרת ניחנת בו.

מדעי הרוח הם האופוזיציה לניהיליזם המושחת והנרקיסיסטי של העת הזו. הם תזכורת מתמדת לכך שהכל ארעי; שלא לעולם חוסן. כן, גם מטוסי ה-F35, האפליקציה האחרונה שהורדנו והגיבוי בענן. בניגוד לטענותיו של אסולין, מדעי הרוח מהווים אופוזיציה לקידוש התחרות ושכרון ההתייעלות; לצורך הבלתי מרפה בהשוואה; לפראות ההשגה ולאשליית הוודאות; לעילגות הגוברת; לבריונות שבהאדרת העצמי ובביטול האחר. הם הצבעה חוזרת ונשנית על חייו של אדם באשר הוא אדם. תזכורת לכך שבחיינו רבה התוגה על השמחה, רב הקושי על האושר, רבות הספקות על הוודאות, רבה החרטה על ההשלמה, וכי כל מה שיקר לליבנו עדין ושברירי.

כך שאם כבר "מצרך" או "כלי" – מדעי הרוח הם ראי. קשה לדמיין איזה צורך או עניין יגלו התאגידים והעולם העסקי במכשיר כזה שישקף להם את בבואתם, משום שזו בהכרח תהיה לא-מחמיאה – וגם משום שאי-אפשר למנף אותה, לספסר בה או לעשות עליה אקזיט.

 

 

בניין הפקולטה למדעי הרוח. אוני' ת"א.
קטגוריות
אירועים כללי

שירתו של מסאוקה שיקי – השקת הספר "שני סתווים" בקמפוס ברושים

לרישום הקישו כאן

קטגוריות
אירועים אקטואליה ביקורות כללי

מה הפירוש?

כמה מילים על בודהיזם כמסורת פרשנית. הקלטה ממפגש "שבילים רבים דהרמה אחת", שנערך בשבוע שעבר בסמינר הקיבוצים לכבוד השקת ספרו של אבי פאר: "שמעתי את הבודהה שר". אני ממליץ לצפות בכל יתר השיחות שעוסקות בנושא החשוב הזה.