"מסע רוחני" או להיות בן אדם?

המילה "אדם" נעלמת בשיח הרוחניות העכשווית. לרוב, היא פשוט לא מופיעה. היא מוחלפת במילים אחרות. הבולטת בהן: "תודעה". עמוק בפנים אף אחד לא רוצה להיות אדם. כלומר פשוט בן אדם (או בת אדם). ואולי זה אחד מהמאפיינים של היצור הזה, "אדם": הוא בורח מעצמו. וכשאני כותב "שיח הרוחניות העכשווית", אני מתכוון לקשת רחבה ומגוונת של קבוצות, דרכים, מסורות, התארגנויות, מוסדות, ארגונים, יוזמות, קמפיינים וכולי. כך שדבריי לוקים בהכללה. ובכל זאת: הרוב בורחים מעצמם. גם אני, אם כי התעייפתי. יש לי מספיק מעצמי כאימון רוחני להרבה שנים קדימה. אבל רובנו לא רוצים להיות עצמנו. לא רוצים להיות מי שאנחנו, ככה פשוט – בני אדם.

זאת אירוניה מעניינת: רבות מהדרכים של הרוחניות העכשווית מהללות מודעות ו"ראייה נכוחה" של האותנטיות שלנו כבני אדם, אך למעשה אינן אלא קרקע פורייה להסחת הדעת ולעיוורון. עיוורון למה? עיוורון לחייו של אדם כאדם. חייו של אדם כאן, בעולם הזה, העולה בלהבות. חיים שמושתתים על מבוכה ואף יותר מכך על מצוקה. וראשית המצוקה – היותנו בני אדם. כאלה שחיים חשש, כאב, אהבה, נחת, חוסר נחת, למידה, כישלון, שברון לב, אכזבה, סיפוק, תסכול, פגישה ופרידה.

דרכים רוחניות עכשוויות רבות מהללות את החריגה מכל אלה. את החריגה מן האדם. את מה שניטשה ניסח הניו-אייג' מזקק. הצורך לגבור על האנושי. הרצון הזה לשיפור מתמיד. לתחלופה ולמגוון. רק לא כאן. רק לא מי שאני. 

אז אני שואל: האם צריך לגבור על האדם או לחיות כאדם? האם יש אתגר רוחני עמוק וקשה יותר מאשר לחיות כבן אדם? האם לא התעייפנו מדרכים רוחניות שמושתתות על גבורה קטנה כזאת? האם לא עדיפה בגרות על גבורה?