שובו של המצפון

עם כל יום שעובר, עם כל מראה קורע לב של משפחה נזקקת, אנשים שבורים שאיבדו את פרנסתם, קשישים בודדים ומבוהלים, צוותים רפואיים מותשים ורבבות שהוצאו ממסגרות חינוכיות ותומכות ולא שבו; עם כל יום כזה, שהוא נצח של תסכול וחרדה מפני המחר, מתבהרת המסקנה הברורה שהופקרנו. וההפקרות היא מוחלטת. אין אתר הפנוי ממנה. היא הבשילה ותססה, והרקיבה והשחיתה וכעת הגיעה לגבורות. מבושיה גלויים ואין בדל סומק בלחייה. 

אני מסכים עם חבריי שמפגינים מזה חודשים, שהמילה הנכונה לישראל של העשורים האחרונים היא שחיתות. אך למה אנחנו מתכוונים ב"שחיתות"? מה מכונן שחיתות? האם זו השליטה הצבאית על רבבות נטולי זכויות? האם זו האדרת האתוס של עליונות יהודית? האם זה חיזוק החינוך הפונדמנטליסטי תוך עיצוב תודעה גזענית ופטריארכלית בקרב ילדנו? האם זו העדפת כוח הזרוע על פני משא ומתן? האם זו תרבות קיצורי הדרך, האובססיה ל"פתרונות", הבוז למורכבות, לרצון טוב וכן – גם לפשרה? האם זו נסיגת המדינה מכל שדות הרווחה? האם זו הפיכת ההפרטה למדיניות והפיכת המדיניות ללוביזם? כמה שערים יש לה לשחיתות? מהיכן נכנסים ומהיכן יוצאים? עיניה מביטות בנו מכל עבר. כל נתיבותיה עסקה. כל שירה הלל לכוח.

וזו ההפקרות העמוקה, הכוללת את כל שכתוב כאן למעלה. הפקרות שבמובן חמור, היא הפקרת התכנותו של שינוי. הפקרת התקווה. נטישת האמונה שאנחנו יכולים להיות טובים יותר. שבכלל יכול להיות טוב יותר. וזה ניהיליזם מצמרר של הווה מתמשך. שהרי נאמר: "אין כלום". ההפקרות העמוקה הזו אינה רק היעדרן של פונקציות קונקרטיות כשלטון תקין, רגולציה וכולי, אלא עצם זניחת האמונה שכלל יש בהן צורך. לא צריך כלום. גם לא מסיכות. כלומר אתם חייבים, אבל הם לא. 

ויליאם אדוארד דו בויז, סופר ומשורר גדול, ממייסדי התנועה לזכויות האזרח של ארה"ב, ניסח שלוש שאלות אל נוכח האלימות שחוותה הקהילה השחורה. אלו הן בעצם שאלות אל נוכח הפקרות: כיצד על יושרה להתייצב מול דיכוי? מה על כנות לעשות אל נוכח תהומות המרמה? מה על הגינות לעשות אל נוכח השפלה?  

השאלות הללו תמיד היו שם גם בתצורתן הישראלית אך הן הופקרו. כה יעילה היא ההדחקה. כה קשה היא עובדת הדברים. זה הזמן לשוב אליהן, כי השיבה אליהן פירושה שובו של המצפון. לשמוע את הקולות, לראות את המראות ולא להתכחש לחומרת המצב. זה אנחנו כעת. אבל אם לא נפקיר את השיח ולא נתעלם מקולות הסבל, נוכל להיות אחרת. נוכל לזכור שיכול להיות אחרת. 

דו בויז
דו בויז

 

 

 

6 thoughts on “שובו של המצפון”

  1. מאיש המשפיע של המאה ה-20 לאיש המשפיע מהמאה ה 2: מרקוס אורליוס כתב על מעשים התואמים את דרישתו של טבע האדם וכיצד יעשה אתם על פי עקרונות יסוד שהם: "אותם שעניינם הטוב והרע, באשר אין דבר טוב לאדם אם לא יקנה לו מידת צדק, מתינות, עוז וחרות, כשם שאין דבר רע לו, אם לא יקנה לו את היפוכן של המידות הללו. …שאל את עצמך לגבי מעשה: כיצד קשור העניין אלי? האם אתחרט על כך? בתוך זמן קצר אמות ויאבד הכל. מה עוד אבקש, אם משימתי הנוכחית יאה לבריאה תבונית וחברתית, אשר חוק זהה מושל בה ובאל?" ( מרקוס אורליוס / מחשבות לעצמי, תרגם מיוונית עתיקה א. ארואטי, דף 112 ).

    תודה, איתן, שהעלת על הכתב הלכי נפשך, הלכי נפשי.

  2. לדעתי הפשע (חטא) הגדול ביותר הוא "הזנחה"..
    המצווה הגדולה ביותר היא ,טיפוח".
    משום שאני , בעוונותיי הרבים, אישה – חשבו שאני מתייחסת לעבודת הקוסמטיה.
    אבל !!!!!!!!!! זה בדיוק המאמר שלך! ההגדרות שמופיעות בו.
    תודה, אכן נכון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *