קטגוריות
אקטואליה

לא רק עבור שורת הרווח

הרשימה הופיעה כמאמר דעה ב"הארץ", בתאריך 30.10.17

אחד ממאפייני הדמוקרטיה הוא המתח בין הדוגלים בחיזוק הרגולציה לבין המאמינים באי-התערבות של המדינה בכוחות השוק. לדוגמה, האדרת המקצועות הריאליים משרתת את כוחות השוק ומעודדת על ידם. זה בסדר כל עוד הדבר נעשה באופן מידתי, אך כניעה של המדינה לתכתיבי השוק יוצרת עיוות. כך, למשל, בענף ההיי-טק בישראל – המאויש במידה רבה על ידי יוצאי יחידות הטכנולוגיה והמודיעין של צה"ל, דבר שמחזק את הזיקה הקיימת ממילא בין צורכי המדינה (ביטחון) לבין צורכי השוק (רווח).

צמיחתו של התחום הטכנולוגי-ביטחוני הובילה לשיתוף פעולה מוחשי של צה"ל והמדינה עם דרישותיו – באמצעות עידוד הגיוס ליחידות טכנולוגיות או תמריצים לבחירה במקצועות אלה באקדמיה. כל אלה מצמצמים את האופן שבו אנו מבינים את מקומה ותפקידה של האקדמיה: עשייה חיונית שאמורה להיות פנויה משיקולי תועלת.

כיום, האידיאל של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל אינו של התלמיד החכם או המשכילה המלומדת – אלא "הבכיר": אותו מנהל מראשית ימיו, יזם, מומחה שאינו מתמחה בדבר, שלעתים קרובות שייך לשוק ההון או לכוחות הביטחון. זהו אדם הרואה בתואר האקדמי אך ורק מכשיר להפקת רווח. גם לאוניברסיטאות יש עניין בבכיר ובכספו, ולכן הן מציעות מסלולים מזורזים ויקרים: BA למנהלים, MA לבכירים, תואר שני בשנה, שלם וקח.

תהליך הלמידה הרחב ורב-הפנים מצטמק למסלול פונקציונלי וצר, שעניינו הוא התמורה העתידית. לא עוד למידה לשם טיפוח חשיבה ביקורתית ויכולת ההתמודדות עם שאלות מורכבות, אלא חתירה לסגירת עסקה. בחינת ההשכלה הגבוהה באמות המידה של השימושיות מסוכנת לדמוקרטיה ולחברה, משום שהיא מצנזרת כל מה שאינו מניב רווח. זאת אינסטרומנטליזציה של ההשכלה: לימוד הוא בעל ערך רק אם הוא משרת מטרה כלשהי – חיזוק הזהות הלאומית-דתית, שכלול יכולותיה של מערכת הביטחון או התעשרות. בלי אלה, הלימוד פשוט אינו כדאי.

העיסוק המתמיד בכדאיות פוגע במה שדמוקרטיה כה תלויה בו: היכולת להתמודד עם תפיסות עולם שונות, מחשבה חופשית, דמיון ואומץ יצירתי המכבדים גם את הזכות לטעות ולתהות (בלי אלה גם אין היי-טק). בבואתה של מגמה זו היא ההדתה האורתודוקסית-לאומנית במערכת החינוך ובצה"ל, שאינה מאפשרת חשיפה להשקפות אחרות, לסוגים שונים של אמונות או להיעדרן.

הסגולה של מדעי הרוח היא ההבנה העמוקה שלא ניתן לדעת הכל, ושרצוי להטיל ספק. זהו שיעור גדול בענווה: ההכרה בכך שהלימוד החיוני לקיומה של חברה מתוקנת הוא דווקא זה שאין בסופו מסקנה חד-משמעית, ושאינו יכול להיות מושג באמצעות אפליקציה כזאת או אחרת. מדעי הרוח מטפחים חשיבה יצירתית ורב-תחומית, ויכולים לסייע בבניית אופי שלא ממהר לבחור באלימות מול ודאות מתערערת, ולא מפרש כל מורכבות כמשחק סכום אפס. עם התכונה הבלתי-מסחרית הזו, המערכת הפוליטית-כלכלית מתקשה להתמודד. עם זאת, בסוף לא תהיה לה ברירה אלא להתבגר ולהתעורר מהחלום הרע של הניאו-ליברליזם. אני פשוט חושש שהיקיצה תכאב.

קטגוריות
אקטואליה כללי

"במרכז" – קהילה לומדת

לאחרונה הייתי שותף ליוזמה קהילתית המציעה מגוון של קורסי ערב, הרצאות וסדנאות, לתושבי העיר.‎ את "המרכז: קהילה לומדת" יזמה האמנית והמאיירת הילית שפר, מתוך הכרה בחשיבותן של מסגרות קהילתיות שיוקדשו ללימודי ערב, סדנאות העשרה והרחבת אופקים לרבים מתושבי העיר, ובמחירי הרשמה ושכר-לימוד חברתיים. המרכז פועל בכיתות הלימוד של "מרכז מגיד" אשר בלב תל-אביב.

מרכז הלימודים החברתי פועל החל מהחודש, ומציע מגוון קורסים וסדנאות. גם אני אלמד שם, בסמסטר הבא, אך אני ממליץ בחום לגשת לאתר כבר עכשיו ולראות בעצמכם/ן את מבחר הנושאים.

מסגרות קהילתיות המוקדשות ללימודי ערב, סדנאות ולימודי העשרה הן מצרך נדיר. פעמים רבות, יוזמות שכאלה לא צולחות בשל מצוקת תקציב ומיעוט נרשמים. בתקופה בה קשה למצוא פנאי למנוחה, שלא לדבר על פנאי ללימוד, רוב האנשים מוותרים מראש על הרשמה למסגרת כזו או אחרת. כמובן שגם לשיקול הכלכלי יש יד בדבר, וניתן להבין זאת.

יחד עם זאת, דווקא בתקופה שניתן להגדירה (במילים עדינות) כצינית, יש חשיבות רבה בתמיכה ביוזמות חברתית שכאלה ובהשתתפות פעילה בהן. לא רק שהיוזמה "במרכז: קהילה לומדת" קמה מתוך הקהילה, אלא שמטרתה היא להחזיר לקהילה וזאת על-ידי יצירת מסגרות לימוד מעוררות מחשבה, רלוונטיות, מוקפדות, ושמחיר ההשתתפות בהן יהיה חברתי וזמין עד כמה שניתן.

כשאני כותב את המילים הללו אני נזכר בדבריו הבלתי נשכחים של ש"י עגנון, מתוך "סיפור פשוט" (על כפות המנעול, ירושלים ות"א, תשל"ה, עמ' עא):

"כשהגיעה בלומה לכלל חינוך היה אביה מושיבה על ידו וקורא עמה בספרים. אומר היה חיים נאכט, יודע אני בתי שאיני מנחיל לך עושר ונכסים, אבל אני מלמדך לקרות בספרים, בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו קורא בספר ורואה עולם אחר".

 

קטגוריות
אקטואליה כיבוש מוסר

ושמחת בחגיך

יתכן והשאלה המכרעת בחייו של אדם היא השאלה המוסרית. לא הרוחנית, לא המטפיזית ולא הדתית. כל השאלות הללו נובעות מהשאלה המוסרית, מקופלות בה ומעוצבות לאורה. מדוע? מפני שעצם הצבת השאלה המוסרית וההתמודדות עמה מזינה מניה-וביה את חייו של אדם בתוכן חיוני, לרוב מערער, שדורש את בירורן, או לפחות את ניסיון בירורן, של כל יתר השאלות. השאלה המוסרית היא ראשיתה של הדרך, לא מסקנתה.

השאלה המוסרית אינה גחמה פילוסופית או שעשוע אינטלקטואלי. היא בחירת כיוון. כיוון אשר אינו אלא השאלה המוסרית עצמה. לשאול: "מהו הטוב?" פירושו לפקוח עיניים. לשוב ולשאול זאת פירושו להיות מוכן לטעות. הנכונות לטעות פירושה לבקש את הטוב, ובקשת הטוב היא מלאכה שמבהירה את המרחק שנותר לנו (לעד) מאותו "טוב". המרחק נותר אך אנו לא מוותרים על הצעידה.

הטוב הוא אופק. הוא בלתי מושג. ובכך הוא קדוש. כמו הציווי "לא תגנב". ובהליכתנו לקראת האופק הזה, מתבהרות ולו במעט גם כל יתר השאלות, המעמידות עצמן פעמים כה רבות כעדיפות על השאלה המוסרית. במובן הזה, השאלה המוסרית אינה נפרדת מהשאלה הדתית או הרוחנית, אלא יתכן והיא השער ההכרחי לה.

ושמחת בחגיך.  אם נעז ונשאל "מהו הטוב?" השמחה תגדל גם אם לא נחוש זאת. וזו שאלה הכרחית לישראל של הזמן הזה.

קטגוריות
אקטואליה

כמה מחשבות על שחיתות

אפשר לתאר זאת כך: שחיתות היא מניפולציה חריפה ואף שבירת מוסכמות בהווה (חוקים למשל), תוך וויתור מודע על אחריות להשלכות הדבר בעתיד, למען ביצור עמדת כוח באותו הווה. בתוך כך, שחיתות היא גם וויתור על עצם הדיון בדבר העתיד: פעולה שמצריכה נכונות לעמידה בפני שאלות, ביקורת, והתנגדויות. כל אלה הולכים ונעלמים ככל שהחברה מושחתת יותר. זו אינה תיאוריה מתוך ספרות המוסר. זהו מבט מפוכח על ישראל של היום. אמרתם שחיתות – אמרתם בוז לשיקולים ענייניים. כך מדינה מתגלגלת לכדי עסק (כושל).

שחיתות, כמגמה חברתית ותרבותית, מתבטאת בכך שכל דיון רציני על אודות העתיד – דבר אשר מצריך מטבעו תכנון, ביקורת ועמידה בפני מורכבויות – הופך לשולי, אם לא מבוטל כלאחר יד. האידיאל המשעשע והמוכר של "רק לא לצאת פראייר", אותו ארכיטיפ ישראלי קמאי, עזב מזמן את גבולות היותו קוריוז מילואים חביב. כעת נראה שהוא התרבות כולה: אנחנו לא פרייארים מול הפלסטינים. אנחנו לא פרייארים בחיפוש חניה. אנחנו לא פרייארים ולכן לא נתנצל. אנחנו לא פרייארים ולכן לא נתחשב בכל מה שלא משרת אותנו. זו ראשיתה של שחיתות: וויתור על מורכבות ועל תהליכיות, ובתוך כך וויתור על ראיית האחר כשותף למרחב בו אני חי. זו ראשיתה של שחיתות וזו גם התבססותה.

במובן זה, שחיתות מקדשת את קיצור-הדרך. היא הנתיב המהיר לאותם מחוזות שאסור למהר אליהם, שכן נמהרות אליהם פירושה אסון. שחיתות היא הנתיב המהיר שהוצא אל מחוץ לחוק לטובת הכלל. אך זה גם הפיתוי שבשחיתות: עכשיו ומהר, עכשיו ואני. כלומר – קודם כל אני.

בכל הנוגע למנהיגות הישראלית העכשווית, השחיתות אינה רק הפשע הכלכלי שנעשה. היא לא רק מנגנון הגניבה או מערכות הכיבוש. היא קודם כל וויתור על ערכי היסוד שמשמרים את הקהילה כשותפות, וזאת על ידי העדפת תהליכי הפרטה קשים והעלאת קיצור הדרך – בין אם המחסום ובין אם האקזיט – לדרגת ערך עליון. היא וויתור על העתיד לטובת מחטף ההווה.

יש שכל רב – למוד ניסיון – בחיזוקם של רגולציה, חסמים חוקתיים ועמידה בפני ביקורת. יש חמלה רבה בדיון המורכב ובהתמודדות העניינית בפני מחלוקות ואתגרים. ענווה, סובלנות, כיבוד האחר ואף סולידריות הם ערכים שעומדים בבסיס העולם הרעיוני שלנו. לא בכדי, ערכים אלה מחוסלים בעקביות ובמיומנות ככל שהשיח הכוחני, האלים, והניאו-ליברלי גובר. קחו מדינה שמאדירה את כוח הזרוע ושלבו בה תהליכי הפרטה דרקוניים, וראו בעצמכם כיצד סממני השחיתות מתרבים. נכון, שחיתות, במידה כזו או אחרת קיימת בכל חברה, אך יש חברות שקיימות כשחיתות. כשזו נקודת המוצא שלהן, שאלה גדולה האם ניתן לכנותן דמוקרטיה.

שחיתות
איור: יונתן פופר. מגזין ליברל (ינואר 2015).