קטגוריות
זאזן חמלה כללי שירה תרגומים

"השתנותם של עננים": שירתו של טָקַאשִינַה רוֹסֶן רוֹשִי

טָקַאשִינַה רוֹסֶן היה ממורי הזן הגדולים של תחילת המאה העשרים. הוא נולד במחוז פוקושימה בשנת 1876, ועשה את דרכו באימון ובלימוד עד שהפך למורה הראשי של מנזר אֶיהֵיגִ'י – המרכזי לאסכולת הסוֹטוֹ.

טָקַאשִינַה היה מלומד מחונן. כמו רבים לפניו, גם הוא למד באוניברסיטת הסוֹטוֹ זן שבטוקיו, זו אשר הפכה ברבות הימים לאוניברסיטת קוֹמָאזַאוּוה. הוא הצטיין בלימודי הסינית, והתמחה בכתיבה תמה ובחיבור שירה. בשנת 1916 הפך למורה הראשי במנזר אֶיהֵיגִ'י, ולמעשה למנהיג של אסכולת הסוטו, שהפכה פופולארית יותר ויותר עם תחילת המאה העשרים.

טָקַאשִינַה אהב לכתוב. לא היה בליבו ספק בדבר נחיצותה של המילה הכתובה כדי להקנות השראה לתלמידיו. באוספי השירה שהותיר אחריו נמצאים כמה מהיפים שבשירי זן של המאה האחרונה, וכן אוספי הדרכה מגוונים לתרוגל הזאזן.

בשנת 1965, מיד בתום תקופת אימון הקיץ, ושלוש שנים לפני מותו, כתב טָקַאשִינַה את השיר הבא.

生死

憐む可し

雲の変更

迷途、覚路

夢中に行く

唯だ一事を留めて

醒めて猶、記す

深草の閑居

夜雨の声

לידה ומוות

לא ניתן שלא לכאוב

את השתנוּת העננים

דרכֵי התעתוע ונתִיבי הערוּת

להלך בתוך חלום

לשהות בדבר אחד

לפקוח עיניים ולזכור

התבודדות במחוז פוּקָאקוּסה

קולו של הגשם בלילה

(תרגום: א.ב)

*

高階瓏仙禅師-米寿紀念写真 Takashina Rosen Eiheiji Abbot
טקאשינה רושי

כותר השיר: "לידה ומוות" / "לידה-מוות" (יפנית: שוֹגִ'י), הוא אחד מהנושאים  המרכזיים והחשובים ביותר הנלמדים במסורת הזן, ובכלל בדהרמה לגוונייה. טָקַאשִינַה מצביע במילותיו על עובדת התחושה שמלווה עם ההבחנה בסוגייה זו – קיומו של העצב, אותה תחושה בלתי נמנעת אל מול ארעיות העולם. המילה המתורגמת כאן כ"עצבות", היא במקור הפועל אָוַוארֵמוּ 憐む, שיכול גם להתרגם גם כ"תוגה", "רחמים" ואף "הזדהות". אָוַוארֵמוּ מצביע על מרחב של תחושות – אלה שעולות בעת פרידה, למשל.

חלקו השני של השיר הוא על אודות "הדבר האחד". עושה רושם כי כוונתו של טָקַאשִינַה היא לתרגול הישיבה, הזאזן, אך כפי שנהוג במסורת הסוטו, ישיבה אינה רק צורת הישיבה, אלא בכל רגע ורגע ובכל תנוחה ותנוחה. כך כל דבר הוא "הדבר האחד".

את האמת הפשוטה הזו מלמדת ישיבת הזאזן – הצורה האחת. כך שהתרגול כאן אינו מוגבל לצורה אחת מסויימת, אך הצורה המסויימת היא ה"שער" דרכו נחשפים לאי האיחזות בצורה. כך "עוצרים בדבר האחד" מבלי לאחוז בשום דבר. זו גם משמעותה של נדיבות.

מילותיו האחרונות של טָקַאשִינַה, בהן מוזכר מחוז פוּקָאקוּסה, מצביעות על מקום ההוראה הראשון בו כונן המורה הגדול דוגן קהילה נזירית לאחר שובו מסין. דוגן שהה בפוּקָאקוּסה מספר שנים במהלכן כתב את יצירותיו הראשונות שהיוו את תחילת אוסף "אוצר עין הדהרמה האמיתית" (יפנית: שוֹבוֹגֶנְזוֹ 正法眼蔵).

שירו של טָקַאשִינַה נוגע ללב. יש בו חיות הגדולה וגם מנוחה גדולה. יפה במיוחד השימוש שטָקַאשִינַה עושה בפועל "לזכור" (יפנית: קִיסוּ 記す). ה"זיכרון" כאן אינו מצביע אך ורק על רישום הכרתי של אירועי העבר, אלא יש בה גם מן הנוכחות בהווה.

כאן גם המקום להזכיר כי אחד מהפירושים לתרגול המכונה "סָאטִי" (מדיטציית תשומת לב) – מן הבסיסיים והמוקדמים שבתרגולות הבודהיסטיות, יכול להתרגם גם  כ"הזכרות", קרי: לזכור את עכשיו; לזכור את כאן. השיר הוא ללא ספק התבוננות זוכרת שכזו, נוכחת ונדיבה אל עובדת ארעיותו של העולם. נוכחות עם כל מה שאינו עוצר לרגע.

 

生死可憐-高階瓏仙禅師九十翁
השיר בכתב ידו של טקאשינה רושי
קטגוריות
זאזן חמלה כללי מוסר תרגומים

"לא לשהוֹת בדבר" – מָאנְג'וּשְרִי מלמד חכמה שלמה

לאחרונה אני עוסק ביתר שאת בטקסטים שעומדים מאחורי הפרגוד המרתק המכונה "מסורת הזן". רוב המחקר הטקסטואלי שאני בוחש בו כבר זמן די ארוך נוגע בעיקר במחשבתו של מורה הזן היפני דוגן, אבל – מה לעשות – כדי להבין את דוגן רצוי להבין את מקורותיו, ומקוריותיו חורגים מיפן. למעשה, מקורות אלה חורגים גם ממסורת הזן עצמה, וגם ממסורת הצ'אן הסינית, ומובילים בחזרה  אל בסיס מחשבת המהאיאנה.

אחת הטענות החשובות שנוגעות לתרגול הזן בודהיסטי היפני (ובכלל) היא בדבר השילוב המתמיד בין חכמה וחמלה. כתבי על כך בעבר כאן וגם כאן.  שתי האיכויות הללו נוכחות  תדיר בכתביו של דוגן ובצורת התרגול שהציע. אך מהי הסיבה לדגש הזה בדבר חכמה וחמלה? מהם הכתבים והעקרונות הרעיוניים שעומדים בבסיס התרגול שהתפתח משתי איכויות אלה לכדי ישיבת הזאזן – הישיבה לשם ישיבה.

במסורת הזן נהוג לייצג את החכמה כאותו מבט חסר פשרות, המבחין בתלות הגומלין שבין כל התופעות, בדמותו של הבוֹדְהִיסָטְוָוה מָאנְג'וּשְרִי. יחד איתו מופיעה במקרים רבים הבוֹדְהִיסָטְוָוה של החמלה – זו אשר מלמדת בסוטרת הלב – היא אַוַולוֹקִיטֵשְוַורַה. שתי דמויות אלה מייצגות שתי איכויות תודעה, שתי דרכי התבוננות על אודות טבעה של המציאות. אני כותב "דרכי התבוננות שונות", אך מבטים אלה אינם באמת נפרדים.

2070
מָאנְג'וּשְרִי (טיבט)

החכמה (סנסקריט: פּרָאגְ'נִיה, יפנית: הָנְיאַה) רואה את הריקות; את עובדת הקיום הארעי ותלוי הבלימה. היא אותו מבט אשר אינו נלכד באשליית הקביעות והנפרדות. המבט "החכם", אם כך, הוא זה המעלה את סימני השאלה, את הספק הגדול לאור חוסר הוודאות הנוכח בכל. החכמה רואה שאין מה לראות.

החמלה (סנסקריט: קָרוּנַה, יפנית: הִי) היא המקימה מחדש את העולם. היא המאשררת והמאשרת את כל שקיים, חרף עובדת ארעיותו. אל נוכח טיפות גשם החכמה תטען: "הנה הן מתאדות ונעלמות", אך החמלה תזכיר: "ועדיין, הנה שלולית". במובן זה, החמלה אינה בהכרח רגשית או רגשנית, אלא משמעותה היא אשרור העולם בדיוק מפני שהעולם מסתלק לו נעלם. החורף הלך – זו עובדה – אך הסתלקות זו מולידה את החורף הבא. הכל "בא" בכל רגע בדיוק מפני שהכל זולג בכל רגע. הכל נולד והכל חולף. חכמה וחמלה יחד. ניתן לקרוא ניסוח סיפורי של ההתרחשות הזו כאן.

אחד הטקסטים המרתקים שיצא לי לעבוד עליהם לאחרונה, כבסיס למשנתו של דוגן וכזה המבטא את ההדדיות שבין החכמה והחמלה, מצוי באסופת הכתבים: "מהראטנקוטיה סוטרה" ("סוטרת מצבור האוצרות", סינית: דָּאבַאוּגִ'י-גִ'ינְג 大寶積經) שנערכה – וככל הנראה גם חוברה – בסין של המאה השישית לס', על ידי בוֹדְהִירוּצִי 菩提流支, מלומד גדול של כתבי מהאיאנה מוקדמים. באסופה מגוון כתבים מסועפים, המתעדים את דרשותיו האחרונות של הבודהה, וכן את מפגשיו עם מגוון בודהיסטוות.

pics011
פתיחת "סוטרת מצבור האוצרות" (סין, עותק מתקופת טאנג)

אחד מהמפגשים הללו מובא בקטע מרתק ששמו: "מָאנְג'וּשְרִי מלמד באספת החכמה השלמה" (יפנית: מוֹנְג'וּ סֶטְסוּ הָנְיאַה-אֶה 文殊説般若會). הדיאלוג בין הבודהה לבין מָאנְג'וּשְרִי מבהיר מספר נקודות מהותיות בדבר התשתית המחשבתית והמעשית למה שיכונה בהמשך התפתחות המחשבה הבודהיסטית כ"פילוסופיית זן". הטקע מבטא יפה את החתרנות העמוקה של המסורת המהאיאנית המוקדמת, את המבט החכם והנוקב על טבעה הארעי של המציאות, אך גם מבטא את אישרור העולם – את החמלה כלפי מה שישנו – גם אם לא ניתן לומר מילה אחת על אודותיו או לשהות בו, ולו לרגע. זו דרך אמצע בין שלילה ואשרור, בין ספק וודאות, ואת זה מלמד מָאנְג'וּשְרִי.

להלן השיח כפי שתרגמתי מהנוסח שמופיע במהדורה היפנית של הקאנון הבודהיסטי הסיני (T.310.11.651.a10-652b.19). זו טיוטה בעבודה, לכן סביר שעוד תשתנה.

***

הבודהה פנה למָאנְג'וּשְרִי ושאל: כיצד יש לשהות בחכמה השלמה?

מָאנְג'וּשְרִי ענה: לשהות בלא לשהות – כך שוהים בחכמה השלמה.

הבודהה שאל: מדוע לשהות בלא לשהות מכונה "לשהות בחכמה השלמה"?

מָאנְג'וּשְרִי ענה: מפני שלהיות בלא הסימן "שוהה" פירושו לשהות בחכמה השלמה.

הבודהה פנה שוב למָאנְג'וּשְרִי: ואם אכן שוהים כך בחכמה השלמה – האם השורשים המיטיבים מתרבים או פוחתים?

מָאנְג'וּשְרִי ענה: כאשר שוהים כך בחכמה השלמה, השורשים המיטיבים אינם מתרבים ואינם פוחתים, וכך גם יתר הדהרמות – הן אינן מתרבות ואינן נכחדות. גם החכמה השלמה עצמה – היא אינה גוברת ואינה פוחתת; לא בצורה ולא במהות.

המבורך, מי שמתרגל כך את החכמה השלמה, אינו זונח את עולם החול ואינו אוחז בעולמם של קדושים. מדוע? מפני שבחכמה השלמה אין מה לאחוז ואין מה לזנוח. מי שמתרגל כך את החכמה השלמה, אינו מייחל לנירוואנה ואינו מוטרד מהסאמסארה. מדוע? מפני שהוא רואה כי אין כל סאמסארה לזנוח, וכי אין כל נירוואנה לייחל לה.

המבורך, לראות כי דהרמות אינן מופיעות ואינן חדלות, פירושו לתרגל את החכמה השלמה. לראות כי הדהרמות אינן מתרבות ואינן פוחתות, פירושו לתרגל את החכמה השלמה. המבורך, לא לשאוף להישג כלשהו ולראות כי מתחילה אין כל דבר להשיג, פירושו לתרגל חכמה שלמה. […] בתרגול החכמה השלמה רואים כי אין כל "חכמה שלמה" לתרגל, וכי אין כל תורת בודהה להבין או סאמסארה לזנוח. כך הוא התרגול בחכמה השלמה.

S90350T1368006038834
מָאנְג'וּשְרִי (יפן, תקופת היאן)

*

קטגוריות
חמלה כללי שירה תרגומים

על חברות טובה – בעקבות סוטרת הלב

לאחרונה יצא לי ללמד את סוטרת הלב, או בשמה המלא "מַהַא פְרַגְ'נִיָא פַארַאמִיטַה הְרְדַיַה סוּטְרַה" ("סוטרת הלב של החכמה השלמה"), בכמה מסגרות שונות. מצאתי כי טוב לגשת אל הטקסט החשוב הזה, שככל הנראה נכתב במקור בסינית במהלך המאות הראשונות לס', לא רק למען לימוד הסוגיות הפילוסופיות המרכזיות שעולות בו, אלא – ואולי בעיקר – ככזה שעוסק בחברות קרובה בין שני אנשים; חברות כנה בין שתי דמויות הלומדות את הדרך.

סוטרת הלב מציגה בפנינו מפגש בין אַוַולוֹקִיטֵשְוַורַה, הבודהיסטווה של החמלה, לבין שָארִיפוּטְרַה, עליו נאמר כי היה החכם ביותר מבין תלמידיו של הבודהה. השניים מתדיינים בדבר טבעה של המציאות וטבעה של ההליכה בדרך. סוגיות כמו ריקותו של העולם והבל הקיום עולות לעיתים קרובות, אך מולן גם מודגשת החמלה כלפי מה שנותר – מה שנוכח.

shariputra
שאריפוטרה

מחד גיסא, הסוטרה מציגה את המבט החכם שרואה היטב את ההבל, את הארעיות הבלתי נתפסת. את עובדת הקיום חסר כל קביעות. מאידך גיסא, הסוטרה מציגה את המבט החומל, זה המאשרר  את כל שישנו, חרף היותו ארעי, חרף היותו "איננו". כך מוצג בפני הקורא מבט מלא, "שלם", אודות טבעה של המציאות. המציאות איננה, אך הנה היא כאן. האביב חלף, אך הנה אביב בא. הזמן עובר, אך תמיד נוכח. כך הוא ה"אמצע" הבודהיסטי במלוא חריפותו. מזג אויר מעונן חלקית.

להלן טקסט קצר שכתבתי בעקבות סוטרת הלב. זה אינו תרגום מילולי לסוטרה, וודאי שאינו תרגום מלא, אלא תרגום ספרותי חופשי בהשראת המקור. אני מוצא כי בהצגה ספרותית שכזו המציגה את תוכן הסוטרה כסיפור חברותם הטובה של אַוַולוֹקִיטֵשְוַורַה ושָארִיפוּטְרַה, ניתן להבין, להתחבר ואולי אף להכיל את המסר החשוב שעולה בה ביתר קלות.

אז להלן מוצעת פרשנותי לסוטרה, אני מקווה שהיא תועיל עם הקוראים.

בעקבות סוטרת הלב

(חברות טובה)

אמרה אָוולוֹקִיטֵשְוואָרָה: אתה רואה שָארִיפוּטְרַה, כיצד הכל נעלם והולך? כיצד הכל זולג מאתנו וחומק? אתה רואה שאריפוטרה, כיצד הכל נפרם וניתק? כיצד כל הצורות נעות הלאה, עמוק אל כל יתר הצורות? אתה רואה שאריפוטרה, את ענני לבך? כיצד עננים וקרני שמש אינם עוצרים לרגע. אתה מרגיש שאריפוטרה? רעד הגאות והשפל של ים הדם אל הלב. ימה הרוחש של נשימתך. אתה רואה שאריפוטרה? הכל פועם, הכל גועש, אין מקום לשהות, אין היכן לשכון. אתה רואה שאריפוטרה, חכם התלמידים, כל אשר מולך כבר לא.

אמר שאריפוטרה: כן אוולוקיטשווארה, אני רואה. הנה כעת הכל נפרם. כל אשר ישנו נע אל כל עבר. הנה כעת הכל גועש מתחת לרגלי, והנה רגלי שלי כלל אינן רגליי. אני רואה את אורם האדיר של הכוכבים בסיום חייהם, וכיצד סיום חייהם הוא הולדת חיי. אני רואה אוולוקיטשווארה, כפי שאמרת: ההרים כולם – גרגר חול; האדם כולו – טיפת טל. אני רואה אוולוקיטשווארה, כפי שאמרת. כל אשר מולי כבר לא.

אמרה אוולוקיטשווארה: אבל, שאריפוטרה, אמור לי כעת: האם אתה רואה כיצד הכל נולד? כיצד הכל קם? כיצד הכל שב? כיצד הכל נמצא, ולא איננו? האם אתה רואה שאריפוטרה, כיצד הכל ממתין? כיצד הכל ישנו? הכל עומד. הכל שוהה. הכל כאן. הכל מתמיד. הכל תמיד. לכן ראה, אמור, גע, טעם, נשום. אתה רואה שאריפוטרה? הכל נוכח, הכל שותק, עומד כך מולך. ענפים דקים שצומחים מעלה. שמש וירח וכל העונות: צומחים מעלה אל רקיע משלהם. אתה רואה שאריפוטרה? דבר אינו לבד, דבר אינו נשכח. השדות, הימים, הרקיע, האדם, כולם לגמרי לא לבד. אתה רואה? דבר אינו נסתר. הבל נשימתך אמיתי לגמרי.

אמר שאריפוטרה: אכן, אוולוקיטשווארה, אני רואה: ההרים, הדרכים, הבתים הקטנים בפאתי היער. קערת המזון ונתיבי העפר. מקל הקטורת וקרירות הברזל. אני רואה את האנשים בדרך. הנה הוריי וחבריי. אני רואה את צבעי הערב ואת צבעי גלימתי, את אדמת הבור וסימני המלח בייבוש הזיעה. אני רואה, אוולוקיטשווארה, את הגוף, הדיבור, התודעה. כה קרובים. כה ישנם. ובכל אחד מהם את, אוולוקיטשווארה. כל אחד מהם את.

אמרה אוולוקיטשווארה: אך עליך לדעת שאריפוטרה, ישנו סוד. האם אתה רואה?

אמר שאריפוטרה: אנא אוולוקיטשווארה, למדי אותי כראות לבך.

אמרה אוולוקיטשווארה: הסוד נהגה כך: הכל זולג ונאסף. הכל פועם ודומם. הכל נפרם ונרקם. הכל מותר ונשזר. הכל נעלם ומופיע. הכל חדל וקם. הכל נשכח והווה. הכל חסר ומלא. הכל אוזל וגובר. הכל רועש ושוקט. הכל כלה ונולד. הכל נולד וכלה. אתה רואה שאריפוטרה, כיצד הכל יחד? עומד באמצע. אמצע כאן, אמצע שם, אמצע עכשיו. אני ואתה. כמו כוכב הנושק לענפיו של עץ: הענפים אינם נשרפים בחומו; הכוכב אינו מתנפץ על הענף. אתה רואה שאריפוטרה? אני כבר לא ואתה כבר די, אך הנה אני והנה אתה עד בלי די. אתה רואה שאריפוטרה? כה צלול, ולכן לא פוחד. הנה הסוד גלוי כפני; הנה פניי גלויות בפניך.

אמר שאריפוטרה: כן אוולוקיטשווארה, אני רואה, זה כפי שאמרת. אכן הכל מלמעלה למטה. אכן הכל גלוי לפני: ביחד תמיד פנים וחוץ, עכור וצלול, חסר ומלא. ביחד אנחנו שנינו לא-אני-לא-את, אך הנה אני והנה גם את. אני רואה אוולוקיטשווארה, כיצד הנראה כולו נסתר, וכיצד הנסתר הוא בנראה. כמו גלים וקו החוף: לא מתכחשים ולא כופים. לכן לכבודך אומר זאת כך: חכמה שלמה, הלאה והלאה, קדימה והלאה, הכל תמיד קדימה והלאה, הכל הלאה והלאה וחוזר לכאן. הנה הסוד גלוי כפניי; הנה פניי גלויות בפניך.

**

Kuan-yan_bodhisattva,_Northern_Sung_dynasty,_China,_c._1025,_wood,_Honolulu_Academy_of_Arts
אוולוקיטשוורה, פסל מתקופת סונג הצפונית, מאה 11.

**

קטגוריות
זאזן חמלה כללי תרגומים

"רגיל לגמרי" – תרגול הישיבה של סוֹדוֹ יוֹקוֹיאַמָה

סוֹדוֹ יוֹקוֹיאַמָה רוֹשִי היה מורה זן תמהוני (כן, היו כמה כאלה) שחי את רוב ימיו בפרישות בפארק ציבורי גדול במחוז נָאגַאנוֹ, צפונית-מערבית לטוקיו. יוֹקוֹיאָמָה נולד בשנת 1907 והיה תלמיד וותיק של מורה הסוֹטוֹ הנודע, "חסר הבית" קוֹדוֹ סָוואַקִי, ונהג לנגן בעלים שנשרו להנאת העוברים והשבים בפארק. אנשים נהגו לבוא ולשבת איתו, והוא אהב לדבר אתם על התרגול הבלתי נתפס הזה, הקרוי זאזן. יוֹקוֹיאָמָה נפטר בשנת 1980, בפארק ששימש כביתו במשך עשרות שנים.

בפוסט הזה תמצאו תרגום של מכתב נוגע ללב ששלח יוֹקוֹיאָמָה לראש ארגון הקֶנְדוֹ (אמנות הסיוף היפנית) של מחוז טוקיו בחורף של שנת 1977. במילים כנות וחדות הוא מתאר את תרגול הישיבה, ומראה כיצד הנוכחות שמאפיינת אותה יכולה להשתקף גם באמנות החרב, ובעצם בכל מלאכה שאדם שם בה את ליבו.

להלן מופיע תרגום חופשי שערכתי לחלקים ממכתבו הארוך של יוֹקוֹיאָמָה, כפי שמופיע בגרסה היחידה שפורסמה עד כה, בספרו של ארתור ברוורמן.

sodo yokoyama zazen
יוקויאמה רושי בזאזן

***

המורה שלי, קוֹדוֹ סָוואַקִי המנוח, נהג להעיד על עצמו: "אני תמיד נותר בתעתוע. אף אחד לא בתעתוע כמוני. יש לי מדליית זהב בתעתוע. זה כל כך ברור לי כשאני מתרגל זאזן". 

איזה דבר מוזר זה – זאזן.

בתרגול הישיבה, הסחות דעת, מחשבות שווא – בקיצור – כל התעתוע הזה שמקיים אותנו, לא יכול להתאפק ועושה את דרכו אל פני השטח. ואז ישנה התשוקה לסלק את המחשבות. תשוקה שלא ניתן להתנגד לה. ולכל זה עוד נוסף המאמץ שלנו, שרק מתדלק את הכל. מי שלא מתרגל לא מבין על מה אני מדבר.

c-07-koichiro-honma-new2
יוֹקוֹיאָמָה רושי יושב עם חברים בפארק

למה המחשבות סוערות דווקא כשאנחנו יושבים? הישיבה מלמדת כי כל אחד מאיתנו, בין אם אציל או קבצן, הוא פשוט בן אדם רגיל. הניסיון להבריח את המחשבות – מתוך התחושה שהן טעות – גם הוא חלק בלתי נפרד מהתרגול. לישיבה הזו, שמנחה אותנו במשעולי התעתוע, אנו קוראים "בודהה".

בעת הישיבה, המודעות לתעתוע היא ערות. הישיבה מלמדת שכולנו בתעתוע כל הזמן, ולכן היא משחררת מהתעתוע הזה – על אודות התעתוע. כשאנחנו יושבים ומתבוננים בכל המחשבות, אנחנו מבינים עד כמה אנחנו רגילים ועד כמה אין שום סיבה להתרברב או להתגאות, אלא אולי, מדי פעם, להיות שקטים עם עצמנו, כמות שאנחנו. אחרי הכל, אנחנו מי שאנחנו.

"סאטורי" פירושו להתעורר לשיגיונות האלה. וכן – אכן כך – תמיד נותרת תשוקה, זעירה ככל שתהיה, לשנות את המצב. בזאזן אנחנו מבחינים מעבר לכל ספק בעובדת היותנו רגילים לחלוטין. כל ריחוק מהבנה כזו של התרגול יגרום לכך שנמשיך להתנגד, ועם המשך ההתנגדות נאבד את הישיבה.

העולם במלחמה מפני שהוא איבד את היכולת להתמודד עם השיגיונות שלו. מלחמה מתמדת היא גלגול מתמשך בששת העולמות (גיהנום, רוחות רעבות, חיות, שדי קרב, בני אנוש, אלים). כל הבעיות בעולם – פוליטיקה, כלכלה ומה לא – כולן נובעות מהעדר היכולת להתמודד עם עובדת היותנו רגילים. על כך סוואקי רושי נהג לומר בחומרה: "אלה שלא מקבלים את עובדת היותם רגילים, שונים מאיתנו מבחינה רוחנית. הם רדודים ומעלי גיחוך עצוב".

השד הנורא, כלומר התעתוע, כאשר הוא מזוהה כשד, לא יכול לנהוג כשד, ולכן מאבד מכוחו ונעלם. שָאקְיַאמוּנִי התעורר מעבר לכל ספק לעובדת היותו בן אנוש רגיל למדי, וזה בדיוק מה שהפך אותו לבודהה.

[…] כשאתה מזהה את היותך רגיל – אתה בודהה, וכשאתה בודהה, לא משנה כמה הסחות דעת צצות בתודעתך, הן אינן מסוגלות לך ולכן אינן מכשול. טוב לכנות מחשבות שאינן מכשול במילה "דמיון". דרך הבודהה היא גלגולו של תעתוע לכדי דמיון.

נכונה הטענה כי טבעו של הזן הוא אחדות, אך לאחדות יש טבע חמקמק. זן הוא פרצופם המקורי של החיים. הפרצוף המקורי שלך עכשיו. כפי שסוואקי רושי נהג לומר: "לא היה כל תעתוע בעבר, ואין כל התעוררות בהווה. הנה פרצופך המקורי". התעוררות לא מסלקת את התעתוע. התעוררות היא לתעתוע.

לכן סוואקי רושי הוסיף ואמר: "זה בסדר לא להשיג התעוררות. פשוט שים לב לא לאבד את הדרך". הכוונה ב"לא לאבד את הדרך" היא פרצופך המקורי עכשיו. פשוט תישאר כמו שאתה. "לא לאבד את הדרך" פירושו להפוך את התעתוע לדמיון. לכן נאמר: "לא היה כל תעתוע בעבר ואין כל התעוררות בהווה".

בתרגול הישיבה אין תעתוע, אין ערות, אין אנשים נבערים, אין בודהות. כל שיש הוא אך ורק ישיבה. אין כל התעוררות לשאוף אליה, ואין כל גיהנום לחמוק ממנו. לכן נאמר: "גם אם אפול למעמקי גיהנום, זה לא מטריד אותי כלל".

a-07-u2
יוֹקוֹיאָמָה רושי יושב בפארק

המורה הגדול סֶקִיטוֹ (700-790 石頭希遷), הסביר את הישיבה באופן הבא: "גם אם אשקע בתוך ים התעתוע לעד, אני נשבע שלא לתור אחר גאולתם של קדושים". אז האם ישנן ערות או בערות בתרגול ישיבה? בישיבה ישנה רק נוכחות מלאה בישיבה.

במסורת הבודהה, מאמץ שכזה מתואר כ"מאמץ נכון". דוגן תאר את סוג המאמץ הזה כ"תשע פעמים תשע זה שמונים ושתיים". אם מתחילה הלך הרוח הוא של "שמונים ושתיים", אפילו אם כל מה שיש לנו זה תשע פעמים תשע, לא משנה כמה עמוק התעתוע, הוא לא יטריד אף אחד.

סקיטו אמר כך: "הענן הלבן אינו מכשול לרקיע הרחב". ודוגן כתב: "הרוח הנושבת בין הדקלים לא מטרידה את החירש". בעוד הרוח מבין הדקלים לא עושה כל רושם על החירש, הרי שהיא עדיין נושבת. באותו האופן, כיוון שהתעתוע תמיד ישנו, תרגול הישיבה נמשך לעד […]. 

אם נתחייב לישיבה לא רק כתרגול בחיים האלה, אלא במשך אין קץ תקופות חיים, נחווה רוגע פנימי עמוק. גם באמנות החרב, לא מדובר בתרגול רק בחיים האלה, אלא לאורך אין קץ תקופות חיים. זו שלווה עמוקה בפני עצמה.

[…] מכיוון שזאזן פירושו להפוך לבודהה תוך כדי הישארות בדיוק כמות שאנחנו, לא ניתן לדבר על בודהה. ומפני שזאזן פירושו אדם רגיל המגלם בודהה, אותו אדם לא נותר רגיל. בעוד היושב הוא עצמו בודהה, הוא גם לא. על כך נאמר: "הם אינם אחד ואינם שניים". בקצרה ניתן לכנות זאת "לא שניים". דרך הבודהה היא תרגול ה"לא שניים".

מבחינה בודהיסטית ניתן לומר כי גם הקנדו הוא "לא אחד ולא שניים". ישנה רק נוכחות. אם בקנדו אין "אחד" או "שניים", מה נותר בו? כפי שישיבה הולכת אל מעבר לבודהות ולאנשים רגילים, כך גם הקנדו. הישיבה אינה אמצעי להשגת דבר-מה, אך עדיין אנחנו יושבים. הדבר נכון גם לגבי אימון הקנדו. כמו תרגול ה"פשוט לשבת", ניתן לתאר את הקנדו כ"פשוט קנדו".

המורה שלי נהג לומר: "אל תחסוך במאמץ. אנשים תמיד עוצרים את עצמם ולא הולכים עד הסוף. אם תעצור את עצמך, לא משנה מה אתה עושה, הרי שתצלח רק את מחצית התנועה".

לעצור את עצמך זה להמשיך ולקבוע "זה רע", למשל, או "אני לא יכול". אם תאמר "כן!" תשיג "שמונים ושתיים" גם אם יש לך רק תשע פעמים תשע. דבר לא יחסך ממך, כולל הצלחה.

כשתשע פעמים תשע נותן שמונים ואחד, הרי שישנה מגבלה. כשישנה מגבלה, העולם מצומצם. אם בקנדו תאמר "אתה בכושר נפלא!" אז הגבלת את הקנדו. […] כדי לשחרר את הקנדו מהצמצום הזה צריך להמשיך ולהתאמן. כך הקנדו הופך לנצח, ובנצח אין כל מגבלה.

אני מקווה בכל ליבי שאוכל לממש את הרצון העמוק הזה, לתרגל את דרך הבודהה בלא כל מגבלה. ואם כבר מגבלה – אז שזו תהייה הרעיון של "תרגול לנצח". בגלל שזו ההכרעה שניצבת בלב תרגול הישיבה, האם לא תעשה את אותה ההכרעה למגבלה היחידה בקנדו שלך? מגבלת ה"בלתי מוגבל".

sodo yokoyama port
יוקויאמה רושי