קטגוריה: מוסר

היום לפני 56 שנים נערך "המצעד לוושינגטון לתעסוקה וחירות". להלן כמה קטעים שתרגמתי מתוך הספר Strength to Love, המאגד מדרשותיו החשובות של מרטין לותר קינג הבן. קראו את הספר, הוא כמו מים חיים. 

—

כולנו שרויים ברשת של הדדיות שאין ממנה מנוס, שזורים בבגד האחד של גורל משותף. מה שמשפיע באופן ישיר על אחד מאיתנו, משפיע באופן עקיף על כולנו. לעולם לא אוכל להיות מה שעליי להיות, עד שאתה לא תהיה מה שעליך להיות; ואתה לעולם לא תוכל להיות מה שעליך להיות, עד שאני אהיה מה שעליי להיות. (מתוך: "האדם שהיה לשוטה", 69).

—

העימות הבסיסי ביננו אינו עוסק בנסיעה באוטובוס. אך אנו מאמינים, שאם האופן שבו אנו מתמודדים עם חוסר-השוויון הכרוך בנסיעה באוטובוס יכול להסיר את חוסר-הצדק השורר ביננו לבין עצמנו, הרי שבאותו זמן נתקוף את הבסיס לחוסר הצדק הזה – האיבה שבין אדם לאדם. זה יוכל להיעשות רק כשנאתגר את קהילת הלבנים לבחון מחדש את הנחות המוצא שלה, כשם אנו כעת מוכנים לבחון מחדש את שלנו. (מתוך דרשה משנת 1955, 10).

—

כשאני מדבר על אהבה, אני לא מדבר על איזו תגובה סנטימנטלית ורפה. אני מדבר על אותו כוח שכל הדתות הגדולות ראו בו את המאחד הגדול של עיקרון החיים. אהבה היא המפתח לפתיחת הדלת אל המציאות המוחלטת. האמונה ההינדית-מוסלמית-נוצרית-יהודית-בודהיסטית הזו בנוגע למציאות המוחלטת, מסוכמת כה יפה באיגרת יוחנן הראשונה (ג ד', 7): "ידִידַי נֶאֱהַב־נָא אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ כִּי הָאַהֲבָה מֵאֱלֹהִים הִיא וְכָל־אֲשֶׁר יֶאֱהַב נוֹלָד מֵאֱלֹהִים וְיֹדֵעַ אֵת הָאֱלֹהִים: וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ אֹהֵב לֹא יָדַע אֶת־הָאֱלֹהִים כִּי הָאֱלֹהִים הוּא אַהֲבָה" (מתוך דרשה משנת 1967, בפני קבוצת הכמרים ובעלי המשפחה המתנגדים למלחמה, 10).

—

בעולם הניצב בפני מרד של המוני ילדיו של אלוהים השחוקים והרעבים; בעולם הנקרע במתח הגובר שבין מזרח ומערב, לבן ושחור, אינדיבידואליסטים וקולקטיביסטים; בעולם שעוצמתו התרבותית והרוחנית כה מפגרת מאחורי יכולותיו הטכנולוגיות שאנו חיים מדי יום ביומו, עד ממש סיפה של השמדה גרעינית; בעולם כזה אי-אלימות אינה עוד בגדר אפשרות לעיון שכלתני, אלא היא הכרח לפעולה. (מתוך "חצוצרת המצפון", אוסף דרשות משנת 1967).

–

–

בקרב רבים ממורי, חברי ותלמידי יש עניין גובר והולך בלמידת נושא החמלה. כידוע, ישנם קורסים רבים, סדנאות, ריטריטים, ספרים ומאמרים על אודות החמלה. העניין בחמלה גובר והולך: מהי? מה פירושה? מה תוכנה? כיצד לטפח אותה? כיצד לשמור עליה? כיצד לממש אותה? כמובן, הספרות הבודהיסטית עוסקת בחמלה באופן מגוון ורב-פנים, כך שהנושא מרתק.

אני מבקש להציע שחלק גדול ממה שהספרות הזו מלמדת אותנו, היא העובדה שחמלה אינה תוכן. כלומר יש לה מובנים שונים ופרשנויות מגוונות, אך אין לו תוכן אחד וחד-משמעי. ים החמלה הרחב, השוטף את ספרות מחשבת אסיה, מלמד אותנו שאין בנמצא פירוש מוגדר וסדור לחמלה. אין לה נוסחה.

לפיכך אני מציע שחמלה – יתכן שיותר מכל – היא השאיפה לחמול. היא מגמה. רצון טוב. אלה אינם דברים קטנים. חמלה היא הכוונה הכנה לחמול. לבחון האם אנו בכלל חפצים בכך. האם חמלה חשובה לנו?

חמלה רקומה שתי וערב בעקרונות אתיים נוספים כיושרה, כנות והגינות. בהיותה אידיאל שיש לשאוף אליו, חמלה אינה שונה מרעיון ה"טוב", אשר אינו מוגבל לתוכן סדור, אלא משמש כאופק, כעקרון מנחה וכנקודת יחוס. אם להשתמש במונח הלקוח מהעולם המערבי הקלאסי, הרי שחמלה היא רעיון; אידיאה מכוננת, שהחתירה אליה היא העניין ולאו דווקא השגתה הוודאית. החתירה והשאיפה הן הנחוצות, לא ודאות המימוש. אם כן, מהי חמלה? הרצון הכן לחמול. בואו נתחיל מזה.

זה כלל גדול וידוע בתורות המוסר הן ממזרח הן ממערב: הרצון עולה על ההגשמה. השאיפה להיות אדם חומל, חרף הכשלון החוזר ונשנה בכך, חשובה לאין-ערוך מוודאות היותך אדם חומל. בדומה לאידיאלים אתיים נוספים – חמלה היא שאיפה והתכוונות. מגמה בלתי פוסקת לקראת מימוש שיתכן ולא יקרה.

בספרות המהאינה מסופר אודות דמות, אשר שמה לעצמה כמטרה להיטיב עם כל היצורים באשר הם. לא למען תמורה חומרית; לא למען הישג מטפיזי כזה או אחר; אפילו לא למען שחרור ונירוונה. הנדר הגדול שלה בלתי אפשרי. הנדר לחמול הוא בלתי אפשרי. אך מסופר כי הדמות הזו, המכונה בודהיסטווה ("זה אשר הוויתו ערה"), עדיין נודרת. עדיין חפצה להיות זו אשר חומלת.

לכן אני מציע את הטענה כי חמלה אינה מושא טיפוח אלא מושא רצון. אדם יכול לטפח זיכרון. אדם יכול לטפח את יכולותיו הקוגניטיביות וכן את אלה הפיזיות, אך אני בספק רב האם אדם יכול לטפח, בצורה הדרגתית ומצטברת, אידיאלים מוסריים דוגמת חמלה. ואם משהו אכן מטופח, הרי שזה רצונו והתכוונותו אל עבר אותם אידיאליים.

נכון, מחקרים במדעי הקוגניציה מראים שאימון בטיפוח חמלה מסוגל, בתנאים מסוימים, להתמיר את אופיו של אדם ואף לגרום לשינויים קוגניטיביים. אך אני מדבר על משהו בסיסי מכך. אני מדבר אודות חמלה שזמינה לכולנו, בטרם אימון. אותה חמלה אשר בלעדיה גם האימון הכי מתקדם לא יועיל.

במובן הזה, חמלה היא עדות לרצוננו. היא אינה תורה סדורה שיש להבין, אלא עיקר שיש לשאוף אליו. הנפלא שבדיאלקטיקה הזו הוא, שאידיאלים מוסריים אכן מתממשים בחיינו בהבלחות חוזרות ונשנות, בדיוק בשל החתירה אליהם. ומפני שהחתירה היא נצחית, ההבלחות הללו מעמיקות והולכות ותדירותן עולה. יתכן שבמובן זה אכן ישנו טיפוח, אבל זהו טיפוח שנובע מאותו לב, אשר פתוח לנצח של חוסר ההגשמה. זו דיאלקטיקה מופלאה של חסד ודין; צורה וריקות: חמלה מתממשת, אך רק כאשר אני מניח לרעיון החמלה כתוכן שעלי להבין או לטפח, ופשוט חומל.

כאן חשוב לציין מאפיין חשוב נוסף לחמלה, קונקרטי וזמין, והוא היכולת לשים את עצמנו במקומו של אחר. אך כאן גם נדרשת מידת הענווה: הרי אף אחד לא באמת יכול לשים את עצמו במקומו של אחר. כל אחד מאתנו חווה את שחווה, ועובר עליו מה שעובר עליו. במובן הזה, אף אחד לא יכול להבין את שעובר עלי עתה. בעת כתיבת המילים הללו. וודאי שלא במצבים אחרים, נוחים פחות.

ושוב אנו ניצבים מול שאלת הרצון: האם אנו כלל רוצים לשים את עצמנו במקומו של אחר? האם אנו כלל מוכנים להרחיב לרגע את עולמנו הסגור, לכאורה, ולעמוד במקומו של אחר השרוי במצוקה? האם אנו רוצים להרחיב את מבטנו לכדי עמדתו של האחר? חמלה היא הנכונות הזו.

לצערי, אני מוצא שנושא החמלה משווק היום, למעט מקרים יוצאי דופן, כתוכן רוחני שיש לטפח, לאט, באופן מצטבר (ובתגית מחיר מצטברת גם-כן). חמלה היא עוד תוכן שיש לצרוך, ולאט, עד אשר יהיה קוהרנטי. כמובן, הגישה ההדרגתית ללימוד החמלה (ובכלל להשגות רוחניות שונות) מצויה בכתבי המקור הבודהיסטיים, אך גם הביקורת עליה מופיעה ברבים מהם.

יתכן שיותר מכל, הגישה ההדרגתית  – לא רק כלפי נושא החמלה אלא בכלל כלפי מה שמכונה "אימון רוחני" –  עושה צדק בעיקר עם המערכת הכלכלית הדורסנית בה אנו חיים. מערכת אשר שעונה כולה על גיוון תדיר של תכנים, שמעצב אותנו כצרכנים תמידיים – גם של תכני "איכות חיים". ואני כותב זאת בצער. במציאות שלנו, ישנו עניין גובר והולך בדיון על אודות חמלה, תכניה ופירושיה, אך עניין פוחת והולך ברצון הפשוט לחמול.

אנא, חמלו על החמלה. הניחו לה. פנו אל מלאכת החמלה. טיפוח החמלה הוא נושא מעניין, ואכן מסורות שונות דנו בו מזויות שונות, אך לשעה הזו, כאן בארץ, לחיים של כל אחד מאיתנו, אנו נדרשים פשוט לחמול.

יתכן שזה הסוד הגדול של פשטות ועומק הפסוק: "לא עושה רע, עושה טוב" המרכזי לספרות המהאינה. לא כתורת מוסר, אלא כצו מוסרי. בדומה ל: "אוהבי ה' שנאו רע", זוהי דרישה. להניח לריתוק השכלתני אודות החמלה ופשוט לחמול. אין אימון עמוק, קשה וראוי מכך לעת הזו.