קטגוריות
כללי שירה תמונות

שמי הזיכרון (או "על כאב הברכיים")

לאחר כמה חודשים כבר לא ידעתי אם היו אלה חריקות הברכיים או עשן הסיגריות שגרמו לי לחייך כך. ואולי בכלל הייתה זו העיר שהסתחררה מסביבי על מסילות הרכבת, או האנשים שבאו בכפכפי עץ, נמהרים ומזיעים, לשבת כאן על הטטמי ליד.

לאחר כמה חודשים, או שלוש עונות (הכול היה מאד מהיר), התחדש האביב וברכיי השתרשו עמוק אף יותר באדמה. אז ישבתי שם, לצד אדם המכנה עצמו "שינג'ין" ("איש האמת" – לא פחות), ולא נותר ספק בדבר החברות המשונה הזו. לוקח זמן לראות כי שתיקה בין שניים היא עדות כנה לקרבה. כנראה שלא ניתן לזייף שתיקה.

Teisho 2 (842x619)

כעת, בדירה קטנה בדרום תל אביב, אני ניגש אל החלון ומחפש את אותן רכבות: מחפש אחר אותן העיניים ששתקו מולי ולא חסכו דבר. נתיבי איילון שנפרשים הם נתיבי זיכרון – מהירים ומלאכותיים. הדופק כאן שונה, החיים כאן שונים.

מה היה שם? את מי פגשת? את מי עזבת?

לעת ערב

בשמי הזיכרון

אף לא ענן אחד

***

קטגוריות
כללי תמונות

נעלמת אל בוקר

טוקיו אינה נעלמת. גם אתה לא באמת עוזב. אתה אולי שב וחוזר, אבל איך אפשר לחזור אם לא באמת עזבת?

כבר כמה חודשים שהחורף נמשך. ראית את השלג הגדול וטעמת את הקור החד ואהבת את גדות הנהר מוקדם בבוקר. הרכבות תשארנה איתך, וגם הגלימות השחורות, ניחוח הקטורת, המבטים החטופים בין קידה לישיבה וכל המחשבות המהדהדות האלה – על מי שלא תראה יותר – חברים שלא מזייפים כשמגיע הסוף. אמנם תחילתה של פרידה בלב, אך גם יקיצתה של פגישה.

טוקיו אינה נעלמת. היא חמקה ממך מהרגע שבאת בה. היא הפכה ערפילית, בלתי נתפסת, חמקמקה ומהירה. הרבה יותר מדי מהירה בשבילך. שוב ושוב איבדת בה נשימה. וגם בתוכה, כשצעדת בין רציפים ומקדשים, כשלא ידעת איך לומר שאתה "לא יודע", גם אז היא ניצבה שם מולך, יפה ושברירית כמו ענן. מלכת ענן.

וכן – גם עננים אינם נעלמים. הם מסתכלים עלינו בעיני טל וגשם, ושואלים מדי פעם אודות מזג האוויר. לך תסביר לענן שמחר אמור לרדת גשם, לך תאמר לו מילות פרידה. בהצלחה.

טוקיו לא נעלמת, תל אביב לא חומקת, הפסיעות הן אותן פסיעות, ואולי סוף סוף תאמין לשברי המדרכה? אתה כבר מבין שאין להם כתובת – הם נטולי יעד מלבד צעדיך. הם תמיד בבית. טוקיו בית. תל אביב בית.

בפינה קטנה בדרום תל אביב אתה נזכר בהוג'ו סאן והחדר הדחוס שלו במקדש ג'ואנג'י. היכן הצללים ההם כעת? היכן סנדלי העץ וריח הטאטאמי שחדר את ליבך? כמה אוטובוסים עוברים ליד ואתה חוצה את רחוב הרכבת. עוד מעט גן החשמל, לבונטין והרחובות השבורים. טוקיו כבר נעלמת אל בוקר.

.

קטגוריות
שירה תמונות

Even Greater Cold

***

Udon
Or Soba?
He stops

No robe
No Buddhist name
No doubt

My bald head
In winter
Her kisses

The Cars
Along Enoshima
Night waves

Cold
Even greater cold
He hugs her

Kamakura
Bows to Fuji
I do the same

Empty garden
You see all
Just her

Not finding the way
Entering the path
Hokokuji temple

Nothing
Left untouched
Frozen pond

He holds her
Walking now
One shadow

Winter temple
Original reality
Needs gloves

本来真-Hata Egyoku Eiheiji zenji

***

קטגוריות
כללי תמונות

מורה אדיב

הוא הרבה להעיד על עצמו כי אינו מבין את תורת הבודהה. כי גם לאחר ארבעים שנים של תרגול, לימוד והוראה, נותרו נושאים רבים נעלמים ממנו; סתומים וחתומים כשהיו כשנתקל בהם לראשונה. צוּנוֹדַה טַאירִיוּ רוֹשִי, אולי המומחה הגדול ביפן לתורתו של מורה הזן דוֹגֶן נהג להביט בי בעיניים ספק מובכות ספק מתנצלות: "אין לי מושג למה הוא מתכוון כאן. אולי אתה מבין?"

הכתבים האלה חבויים. רקומים בשפת קוד, סימניות ואין סימן. הם תובעים מהקורא לא רק את הבנתו כי אם גם את ליבו. אך הכתבים האלה גם צלולים דבר אינו נסתר בהם, כולל גם את סתירותיהם הפנימיות.

מחקר, לדבריו, הוא בעיקר אופן לימוד: היכרות אינטימית עם הכתבים. לדעת אותם. לשנן אותם. להעתיק אותם. מתוך העבודה הזאת באה הבנה. באוניברסיטת קומאזאווה למדנו כך יחד. משננים, מעתיקים, שואלים ואז שוב – משננים ומזמרים.

"ללמוד זן, לשבת זן, להיות זן – מדוע ההבדלים האלה כל כך חשובים לך?" כך לימד. ואהבתי את השיעורים שלו יותר מכל סמינר או הרצאות אחרות בהן השתתפתי.

זאת פדגוגיה חכמה: הוראה המשוחררת מן המילה אך גם מכבדת אותה. סוג של הנחיה השעונה כולה על אופן היות: החל מלשתוק יחד כשאין מה לומר, ועד גערה חדה כשטועים בקריאת סימנית. הקפדה רכה או אהבה קשוחה.

נהגתי לפגוש אותו ארבע פעמים בשבוע בקיטון דחוס, גלימות חומות ושחורות, ניחוח קטורת, ניירות וספרים בכל מקום ובקבוקי פלסטיק של תה ירוק. שנינו מעדנו בלשוננו פעם אחר פעם ולבסוף לא נותר בנו פחד ממעידות.

הוא נהג לומר: "אין תשובה אחת". "זה לא מדויק". "מה אתה רוצה לשאול?". "אתה באמת חושב שיש כזה דבר שנקרא זן?". "איתן סאן, בוא שב".

וכך הלאה והלאה, קדימה והלאה, עמוק פנימה והחוצה מהחלון אל שמי טוקיו. קשה לי לומר מה למדתי ממנו, גם אם לפחות עבורי – זה ברור כשמש ככל שהזמן עובר.