ארכיון הקטגוריה: אקטואליה

פני השחיתות

שחיתות היא גניבת ההווה תוך הקרבת העתיד. היא השגת הכוח עכשיו. עבור המושחת לא קיים עתיד פרט לתמורה העתידית. חייו הם הווה מסויט של ביצור הכוח. לכן הוא חלש וטרוד וחרד ורדוף. וכיוון שאין לו עתיד, אין לו תקווה וחלום. הוא בז למה שראוי שיהיה. אין לו מחר ואין לו אחר. המושחת הוא ניהיליסט.

אשף פנקסאות של אינטרס ונאמנות, המושחת הוא גנב קטן של עתיד גדול. שחקן מוכשר, חייו הם תאטרון אלתורים. כמה הוא עמל בתחזוקת השקר. בכל עת מעמיד פנים. והוא מוסר את נפשו על שקריו. משייף אותם וגאה בהם. שקריו בוהקים כמו זחיחותו.

המושחת הוא דמגוג שדורש מלכות, לא רק שלטון. הוא מקיים את מה שמרתה נוסבאום מכנה בשם "מונרכיית הפחד". ראשית מסכימים לחיות כך, אחר כך מעדיפים לחיות כך ולבסוף מוכנים למות כך. "הזדון עצמו שותה את רוב רעלו", כתב סנקה. עמוק בתוכו המושחת מייחל לסופו.

כך גם החברה המושחתת. אמיל דורקהיים כינה אותה בשם אָנוֹמיה: פרימת הזיקות החברתיות, ריסוק הסולידריות והתרת הרסן המוסרי. התפרקות המתבטאת באינסטרומנטליזציה של כל שדות הקיום. יחסי אדם וחברו כיחסי תן וקח חלולים. עלייתו של שוק "חופשי" שלוח רסן, תוך מעבר איטי מלאומיות ללאומנות. כוח ההון וכוח הזרוע. רכישת האחר או שליטה על אחר. בינריות קשיחה בין הצלחה – המובנת בעיקר כצבירת הון – לכישלון.

הסוציולוג רוברט קינג מרטון, מממשיכו המובהקים של דורקהיים, טען שכך פורחות חברות חלופיות. למשל ארגוני פשיעה. אך בשעה שהפשע גובר בקרב החלשים, המיעוט העשיר מסוגל לכל סוג של הגנה משפטית. החלש מופקר בעוד המושחת מטופח.

אם להשתמש במילותיו של אבישי מרגלית, חברה אנומית היא כזו שמשפילה את חבריה שכן היא פוגעת באופן מהותי בערכם העצמי. האדם נותר לבדו אל מול מציאות כוחנית ושרירותית. הוא חש ניתוק וחוסר שייכות. בדידות גדולה ועצבות. אנומיה מתרחשת בעת תהפוכות חברתיות, כלכליות או פוליטיות חמורות. אך גם מתהווה לאט, תוך-כדי שגרת חירום מזדחלת, ביטחונית או כלכלית. דורקהיים טען שיש בכל אלה כדי לגרום לאדם ליטול את חייו שכן החברה, כקהילה מגנה וכמבנה מסדיר, מתפוררת. שחיתות שיטתית דוחקת אל הסוף.

אייריס מרדוק אמרה ששימת לב היא אקט מוסרי. הרבה לפניה, גם שקיאמוני בודהה ראה בכך שער לתיקון. ברטראנד ראסל טען שצוואתו לתלמידיו היא שיזכרו לכבד את העובדות. שיהיו מודעים להן, בעידן בו עצם המונח "עובדה" מתערער (והוא לא תאר כמה זה יחמיר).

עמידה נגד שחיתות מתחילה בכל אלה. בהכרה המלאה בנוכחותה ובמידותיה. בהבנת השלכותיה. אך להכיר באלה פירושו גם להכיר בפניה של השחיתות. להכיר בבבואתו של מי שמזין ומעודד אותה. יש רבים כאלה אך ישנו מחולל שחיתות מרכזי אחד. לכן כל מי שרוצה להיות אלטרנטיבה למושחת המרכזי, הרדוף והחרד, צריך לתקף את כל מה שההוא הורס. אין דבר שהניהיליסט חושש ממנו יותר מאשר תקווה.

אוניברסיטת תל אביב רוצה אקזיט

המאמר הופיע במדור דעות של "הארץ" בתאריך ה- 22.11.18. אני מעלה אותו כאן לטובת מי שאין לו מנוי לאתר.

***

לפני שבועיים הודיעה אוניברסיטת תל אביב על זכייתה במכרז להקמת מרכז ליזמות וחדשנות. לפי ההודעה באתר האינטרנט של האוניברסיטה, מתוך שלוש-עשרה הצעות שהוגשו לוועדה לתכנון ולתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה, זכתה ההצעה המשותפת של אוניברסיטת תל אביב ומכללת שנקר במקום השני וב-15 מיליון ש"ח לארבע שנים – שיושקעו בהקמת מרכז יזמות מוביל ברמה עולמית. אכן, חגיגה.

אני מרצה מהסגל הזוטר בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. חגיגותיי מסתכמות בידיעה שלא אפוטר בסוף הסמסטר. אני חוגג את העובדה שהמשכורת מועברת בזמן ושהסטודנטים ממשיכים להירשם ולהתייצב לקורסים שלי. אני חוגג כשמתפרסם מאמר שכתבתי או ספר שתירגמתי, וכשמגיע משוב חיובי מהתלמידים. כמו חבריי לסגל הזוטר, שמנסים לשרוד מקצועית וכלכלית, אני חוגג בצניעות. לעתים נדירות, מישהו מהבכירים מבחין בהישג כזה או אחר – וטורח לציין זאת, לכל היותר על ידי שליחת ברכה לקונית במייל.

לכן הופתעתי מהשיטפון המילולי סביב התוכנית להקמת מרכז היזמות. איני זוכר שהאוניברסיטה פירסמה הכרזה דומה – שמלווה במייל אישי מהנשיא, פרופ' יוסף קלפטר – לכבוד תכניות חדשות לתארים מתקדמים במדעי הרוח, למשל. מובן שלא נשלח מייל אישי מנשיא האוניברסיטה לרגל סגירת החוג לצרפתית, או כשהוחלט לבטל מגמות לימוד ותקנים. אני כן זוכר את המילים הקשות שהוטחו בנו, מרצי הסגל הזוטר, בכל פעם שניסינו לעמוד על זכויותינו התעסוקתיות, וגם את היחס הציני וחסר החמלה שהפגינה הנהלת האוניברסיטה לפני כמה שנים, כשעובדי הקבלן בקמפוס ניסו להתאגד.

"יזמות היא חלק בלתי נפרד מהתרבות ומהעשייה של אוניברסיטת תל אביב", צוהלת האוניברסיטה בהודעתה. ואני שואל: מהי תרבות יזמית? האם האוניברסיטה תתמוך במחקרים גם אם לא נועדו להפקת רווח כספי או קדמה טכנולוגית? האם האוניברסיטה מבינה יזמות רק כשהיא נוגעת לתחומים אלה? ומה בדבר הסגל הזוטר, שמנסה כבר יותר משנה וחצי להחתים את ההנהלה על הסכם קיבוצי חדש? שבתנו, סיימנו לשבות – והסכם אין. האם אנחנו לא "יזמים"? לא "יוצרים"? ואם אכן יזמות היא חלק כה מהותי מתרבות המוסד, מדוע הפער הגס בחלוקת המשאבים בין הפקולטות? דברו אמת: יזמות טכנולוגית, כלכלית ועסקית היא חלק בלתי נפרד מתרבות האוניברסיטה. כל השאר – פחות.

לפי הצהרתם המשותפת של הנשיא קלפטר, הרקטור פרופ' ירון עוז והמנכ"ל גדי פרנק, "סקרנות, עקשנות ושאיפה לגלות דברים חדשים הינם בדנ"א של כל קהילת האוניברסיטה ובראשם החוקרים שלנו, הנמצאים במרדף מתמיד בעקבות הלא נודע".

החוקרים שאותם מהללים השלושה הם חלק מצומצם ומסוים, מתוקצב ומטופח. לא מדובר במורי השפות הזרות, למשל, או באלפי המורים מן החוץ ועמיתי ההוראה החוקרים ומלמדים בפקולטות למדעי הרוח, האומנויות ומדעי החברה. האחרונים אכן נמצאים "במרדף מתמיד אחר הלא נודע" –  הלא-נודע של עתידם, העסקתם, משכורתם, אופק מקצועם ואף בריאותם הפיזית והנפשית. להם אין מקום בחגיגות ה"יזמות".

כמה השתנה תפקידה של האוניברסיטה בעשורים האחרונים: ממוסד המקדש דעת היא הפכה לתאגיד המקדש Data. מקמפוס רב פנים ומגמות ל-hub עסקי-טכנולוגי. ממוסד המושתת על יסודות הומניסטיים של ענווה, למדנות, ספקנות, שקידה, חשיבה ביקורתית ויצירתיות (גם אם לא אינסטרומנטלית) – לגוף מסחרי הרואה לנגד עיניו בעיקר את עתודות הרווח, את המיידיות והתועלתנות. האוניברסיטה רוצה אקזיט.

נראה כי אובססיית ה"פתרוניות" (Solutionism), כפי שהגדירו זאת מבקרי התרבות ייבגני מורוזוב וברברה ארנרייך, ניכרת בכל: אמונה שאין אתגר שהטכנולוגיה לא יכולה לו, ושאין דבר ראוי יותר מקידום אותה טכנולוגיה (והרווחים שלצידה). ההיבריס הזה לא ייפתר באמצעות אפליקציה. להתמודדות עמו דרושה אוניברסיטה.

בניין מדעי הרוח. אוני' ת"א.
בניין מדעי הרוח. אוני' ת"א.

נאמנות הפחד

חוק הנאמנות בתרבות הוא פרובוקציה. הוא ניסיון להלך אימים. כל מי שעיניו בראשו מבין שלא ניתן לשרטט קו מובהק בין האומה, על מורכבותה ושלל גווניה, לבין התרבות שמאפיינת אותה. בין האזרח-האמן, למשל, לבין שפתו, מורשתו ויצירתו. אין אומה בלי תרבות ואין תרבות בלי מורכבות, בלי שאלות נוקבות, בלי העזה, בלי יצירתיות ודמיון, בלי חתרנות. אין תרבות בלי האפשרות לחרוג מהמקובל. גם אם בועט. גם אם בוטה. גם אם כואב.

החריגה היא עקרון דמוקרטי מרכזי. היא מייצרת ומאפשרת שיח רב פנים וקולות, ביקורתי, אמיץ ופתוח. בחריגה, כמובן, אין כוונתי להסתה, איום או דיבה. חריגה אינה שקר ושחיתות. חריגה היא העזה ויצירה: גמישותו השברירית והחיונית של מרחב חופש הביטוי. זהו מרחב קדוש: צריך להיזהר ברצון לשנות אותו בהתאם לגחמותיו של סקטור מסוים. אל תגעו, כי עצם המגע הורס.

החומרה הגדולה בחוק הנאמנות בתרבות היא בנכונותה של המדינה לבצע מניפולציה כוחנית על המרחב הזה. הפעלת כוח הכפייה שלה (חקיקה) כדי להכריע בשאלה מהי תרבות לגיטימית – מה ראוי להיאמר ואת מה יש להשתיק – דומה להעדפתה הברורה את הזרמים הלאומנים-משיחיים של היהדות על פני זרמים אחרים. חקיקה כזאת היא צנזורה. קיומה הוא הגבלה, קביעה שלפיה יש תרבות נכונה ויש תרבות פסולה. יש יהודי "נכון" ויש יהודי כופר. יש נאמן ויש בוגד.

חוק הנאמנות בתרבות הוא מניפולציה על מרחב שמטבעו הוא דינמי, חמקמק ואינו כפוף לקטגוריות בינאריות של נאמנות – "כן או לא". הדרישה לעמוד בקריטריונים מוחלטים שכאלה מעידה בעיקר על פחד ממה שעושה את התרבות למה שהיא – יצירה חדשה ומתחדשת. קולות חדשים. גם התנגדות.

תרבות היא האפשרות לחרוג. החריגה היא המאפשרת את קיומו וחינוכו של האזרח החושב, הסקרן, היוצר, החסין עד כמה שניתן מפני פרובוקציות ומניפולציות כמו חוק הנאמנות עצמו.

ודבר אחרון, ברגע שהמדינה בוחרת לממן תרבות מכספי מסים של כלל האזרחים, חובתה לממן את תוכני התרבות של כלל האזרחים (כל עוד אינם עוברים על החוק הפלילי כמובן). אין לממשלה זכות ליד חופשית ו"חופש מימון" אם המימון כולו הוא מכספי המסים שלנו.

 

מסגרות לימוד ועיון בשנה הקרובה

בשנה הקרובה אלמד בכמה מסגרות. אשמח לראותכם/ן
קורס סמסטריאלי על אודות הגותו של מורה הזן היפני איהי דוגן באוניברסיטת  תל אביב. בקורס נכיר את חייו של דוגן ועיקרי מחשבתו, תוך קריאה קרובה ברבים מכתביו ורשומות דרשותיו. הקורס נועד לשמש מבוא רחב ומעמיק לקורות חייו, הגותו ומקומו בהתפתחות הפילוסופיה הבודהיסטית. סמסטר א', ימי א' בין 16-18. קישור לרישום.
 
לידה ומוות במחשבת הזן: עיון עומק בחיבוריו של החכם דוגן. סמינר עיוני-טקסטואלי. זהו קורס תמתי שנוגע באחת הסוגיות המרכזיות להגות הזן בפרט והמהאיאנה בכללותה, וכן לפרשנויות השונות שניתנו לה. דוגן נדרש לנושא ברבים מכתביו, ואנו נקרא בהם ונקיים דיון בדבר משמעותם והרלוונטיות שלהם לחיינו. ביה"ס ברושים, פסיכודהרמה, ימי ב' בין 18-20.
 
הרצאה במסגרת סינמטק ת"א אודות היחס הדיאלקטי שבין הממסד הזן בודהיסטי לבין המרחבים, היצרתיות ואף הפראות המחשבתית והאמנותית המאפיינת את תלמידי האסכולה. יום שישי ה-26 באוקטובר, 15:15.
 
"בין האדם לחיה בשירת ההייקו" (בית מיכל, רחובות). שיחה שאקיים עם חברי דרור בורשטיין, במהלכה ננסה לברר את העמדה הלא-מפרידה והחומלת שביסוד השירים והאסתטיקה המאפיינת אותם. יום רביעי, ה- 23 בינואר 2019, 20:30.
 
"בודהיזם במאה ה-21". שיחה במסגרת סדרת המפגשים "שבילים רבים –  דהרמה אחת". סמינר הקיבוצים, יום שישי ה-5 באוקטובר, 9:00 (יחד עם מרצים חברים נוספים).

"התפקיד הדתי של הפילוסופיה ממזרח ומערב: עיונים במפגש היהודי-בודהיסטי". שתי הרצאות שאעביר במכון יד יצחק בן צבי שבת"א, במסגרת הקורס השנתי "על מזרח ומערב". הרצאותיי יעסקו בשאלה המתודולוגית למחקר השוואתי של דתות והרלוונטיות שלו לתקופתנו, וכן בדיאלוג הפילוסופי-אתי שמתקיים בין הגותם של נגרג'ונה ודוגן מצד אחד, והרמב"ם והרמן כהן מצד שני. יום חמישי ה-27 ביוני 2019 (8:30-12:00). במסמך הזה ניתן לקרוא על ראשית המחקר המשווה שאני עורך.

לפעמים האור