ארכיון הקטגוריה: אקטואליה

חשיבות מדעי הרוח – טור דעה ב"הארץ" (19 ביולי 2019).

ליאיר אסולין יש חזון אופטימי. במאמרו (מוסף הארץ, 5.7) הוא טוען שהמרחב העסקי זקוק למדעי הרוח, וכי מ"תחביב" נהפך העיסוק ברוח ל"מצרך קריטי" שעבורו יסכימו התאגידים לשלם סכומים מרשימים, וכך לשקם את מעמדו הכלכלי והתדמיתי הרעוע של התחום כולו. 

אסולין טוען כי יש כדאיות רבה בחיבור בין מדעי הרוח למרחב העסקי. לשיטתו, עולם העסקים מבין שהוא צריך להסתכל מבחוץ על המציאות, מעבר לטווח הזמן המיידי, ומדעי הרוח יכולים לעזור בפיענוח הכיוון אליו אנו הולכים. הם מסייעים להבחין בין עיקר וטפל, ומחדדים את החיפוש אחר השאלה הנכונה. הם אינם עוסקים בתשובות, שכן, לדעתו, כיום לא התוכן הוא העיקר אלא הידיעה כיצד התוכן עובד. במילים אחרות, אסולין טוען כי מדעי הרוח הם כלי יעיל לשיפור ודיוק המחקר העסקי והכלכלי. הם מלמדים כיצד לא להיתקע מאחור, כיצד להישאר רלוונטיים ולא להרפות ממצערת החדשנות, שהרי הישרדות היא-היא ההצלחה. כלומר, כדי להיות רלוונטיים, מדעי הרוח צריכים לעמוד במבחן התחרות, היעילות והשוק.

תחייה מחודשת של העיסוק ברוח האדם היא אכן מהאינטרסים המובהקים ביותר של החברה האנושית בזמן הזה. אך תוך כדי הקריאה ברשימה, נדמה היה לי כי אסולין כתב יותר על מדעי הרווח ופחות על מדעי הרוח. הכפפתו את מדעי הרוח לכדי "מצרך" היא עוול, שכן במהותם הם אינם מצרך וייתכן שאף אינם צורך: מדעי הרוח הם ערך.

רצוי לייחל לעת בה יתקיימו ערבות הדדית ושיח משותף בין המגזר העסקי למדעי הרוח. אך המצב כיום שונה בתכלית השינוי בכל העולם, על אחת כמה וכמה בישראל, השוזרת יחדיו קפיטליזם כוחני ובריונות צבאית (נושא שאסולין כלל לא מזכיר במאמרו, אף שאחד הוויכוחים הבוערים כעת באקדמיה נוגע לדריסת הרגל של הצבא בתוכה – למשל, פרויקט "חבצלות" באוניברסיטה העברית).

אסולין טוען שהמרחב העסקי זקוק למדעי הרוח, אך מתעלם מעומק הציניות של הכלכלה התאגידית. ואולם "שיח משותף" בין התאגידים לאקדמיה מתקיים רק באפיקים הטכנולוגיים, העסקיים והכלכליים. שיתוף הפעולה תלוי בשורת רווח ריאלית וברורה. אין "רצון טוב" בין הצדדים – יש עסקה. וזו הסיבה המרכזית להתפוררות מדעי הרוח: אין להם ערך מוניטרי. הם רעים לעסקים. הם לא "מניבים". ומה שאינו מניב רווח, מוזנח ונכחד. כן – גם באקדמיה. צמצום מדעי הרוח לכדי כמוסות ידע יעיל ואטרקטיבי, שיכול לספק "סיפור וחוויה" בעת הזו, הוא אפולוגטיקה שבסופו של דבר מזיקה להם. מדעי הרוח אינם נדל"ן, אלא יסוד.

אני סבור כי החיוניות שבחיזוק מדעי הרוח קשורה בדברים אחרים לגמרי. להלן שלוש סיבות מרכזיות:

  • שפה. השפה חיונית לשיקום תרבות שקרסה לתוך פשטנות פופוליסטית, המבוססת על סמלים, צלילים, הסחות דעת והטעיות. תרבות הסולדת ממורכבות ועמימות דנה עצמה למה שהסופר בנג'מין דמוט כינה "הווה נצחי". מדעי הרוח חיוניים להשבת תוקפה של השפה, ובתוך כך תוקפן של המילה, הקריאה, הכתיבה והשיחה. זהו שובו של העתיד: היכולת לחשוב ולדמיין מעבר לעריצותו של הרווח האישי, ובכך מעבר לסיפור הפרטיקולרי של בבואתנו הביוגרפית או זו הלאומית. טיפוח היכולת לבוא בדו-שיח עם כל מי שאינו אני. ללמוד לדבר.
  • שיקום האתיקה בתרבות של "נרטיב". הצורך לזכור את המתח העדין שבין כוח ומוסר. מדעי הרוח הם המקור לשיקומן של קטגוריות בסיסיות לכל חברה אזרחית: מציאות, אמת, עובדות, חוק, מנהל תקין, ביקורת, הגבלת הכוח, צדק, משפט ושוויון. זה אוצר המילים הראשוני לכל דמוקרטיה הומנית וליברלית, ומדעי הרוח מלמדים את השפה על רבדיה וניביה.
  • שמירה על קיומו של מרחב ערכי אשר אינו תועלתני בהגדרה. בהיותם "עוגנים" לא-אינסטרומנטליים, מדעי הרוח הם אופוזיציה עיקשת למופעיה השונים של הנצלנות הפוסט-מודרנית, המלבה את אש השיסוי, הדיכוי והרודנות. מדעי הרוח הם אופוזיציה לכל אלה מפני שהם תזכורת מתמדת לכך שישנם עדיין דברים שאין להם מחיר. במובן הזה הם חסרי ערך, אך זאת מפני שהם בעצמם ערך שחברה בוגרת ניחנת בו.

מדעי הרוח הם האופוזיציה לניהיליזם המושחת והנרקיסיסטי של העת הזו. הם תזכורת מתמדת לכך שהכל ארעי; שלא לעולם חוסן. כן, גם מטוסי ה-F35, האפליקציה האחרונה שהורדנו והגיבוי בענן. בניגוד לטענותיו של אסולין, מדעי הרוח מהווים אופוזיציה לקידוש התחרות ושכרון ההתייעלות; לצורך הבלתי מרפה בהשוואה; לפראות ההשגה ולאשליית הוודאות; לעילגות הגוברת; לבריונות שבהאדרת העצמי ובביטול האחר. הם הצבעה חוזרת ונשנית על חייו של אדם באשר הוא אדם. תזכורת לכך שבחיינו רבה התוגה על השמחה, רב הקושי על האושר, רבות הספקות על הוודאות, רבה החרטה על ההשלמה, וכי כל מה שיקר לליבנו עדין ושברירי.

כך שאם כבר "מצרך" או "כלי" – מדעי הרוח הם ראי. קשה לדמיין איזה צורך או עניין יגלו התאגידים והעולם העסקי במכשיר כזה שישקף להם את בבואתם, משום שזו בהכרח תהיה לא-מחמיאה – וגם משום שאי-אפשר למנף אותה, לספסר בה או לעשות עליה אקזיט.

 

 

בניין הפקולטה למדעי הרוח. אוני' ת"א.

מה הפירוש?

כמה מילים על בודהיזם כמסורת פרשנית. הקלטה ממפגש "שבילים רבים דהרמה אחת", שנערך בשבוע שעבר בסמינר הקיבוצים לכבוד השקת ספרו של אבי פאר: "שמעתי את הבודהה שר". אני ממליץ לצפות בכל יתר השיחות שעוסקות בנושא החשוב הזה.

הבלתי-נראים

אני רוצה להמליץ על ערוץ יוטיוב שאני עוקב אחריו מזה כמה זמן. שמו "אנשים בלתי-נראים", והוא מתעד את סיפורם של מאות חסרי-בית, בעיקר מרחבי ארה"ב אך גם ממקומות נוספים בעולם. הערוץ שייך לעמותה תחת אותו השם, שייסד הבמאי והאקטיביסט מרק הורברט. העמותה הוקמה כדי לשנות את השיח והדעות הקדומות אודות חסרי-הבית, ולהעמיק את הידע בדבר הסיבות החברתיות והכלכליות וגורמי הסיכון המתרבים, שמדרדרים במהירות גוברת והולכת רבבות אנשים ישרים, חרוצים ומנוסים, רובם מבוגרים (לא רק) למעגלי עוני קשים.

ערוץ היוטיוב של העמותה עושה דבר גדול – מבחינה ציבורית וחברתית, הוא משיב לחסרי הבית את פניהם. מנכיח את סיפוריהם. נותן להם קול. בא איתם בשיחה ומהווה אוזן קשבת. כל סירטון הוא דיאלוג פתוח וגלוי בין הבמאי לבין המרואיין. המצלמה מתמקדת בפני הדובר/ת. תסכול רב מובע בסירטונים. כאב גדול מובע בהם. דמעות רבות, אך גם תקווה ואומץ, יופי אנושי וסולידריות. הסירטונים ממחישים בצורה נוקבת עד כמה המרחק בין היותך אדם ששוכן בבטחה תחת קורת גג, לבין הפיכתך לחסר בית הוא קטן מאד.

הסירטונים מדגימים עד כמה חשובות פתיחות, אדיבות וסבלנות, אל מול כל אותם אלה שהחברה מדירה את קולם, מותירה אותם לתחושת הכישלון, החרטה והאשמה העצמית. רוב המרואיינים הם אנשים כמוני וכמוכם. הם השתדלו והתאמצו, אבל משהו קרה והם איבדו את המעט שהיה להם. רובם אינו מכור לסמים. הם אנשי המקצועות החופשיים. אקדמאים לשעבר. גם שכירים רבים. הרגשתי פעמים רבות שאני רואה את פניה האמיתיים של ארה"ב ובכך, יתכן, את פניו האמיתיים של העולם המערבי. פנים כואבות, מותשות, עצובות ומפוכחות.

אני ממליץ גם על הוידאו הבא, ובו שיחה נוקבת עם העיתונאי כריס הדג'ס אודות הסיבות החברתיות והכלכליות שגורמות לנסיקה בשיעור חסרי הבית בארה"ב של העשורים האחרונים. הדג'ס טוען כי האידיאולוגיה הניאו-ליברלית יצרה את מה שהוא מכנה כ"איזורים שהוקרבו" על מזבח עליונות הרווח ואוטופיית השוק החופשי חסר הבקרה. דרי הרחוב בארה"ב ובשאר העולם הם פניה הכואבים, המודרים, הנסתרים והנשכחים של הכלכלה הזו, שלא כמו טראמפ – שהוא פניה הגלויים והבוטים.

כמובן, המצב באירופה כולה ובוודאי שגם בישראל אינו שונה. רק לאחרונה פירסם"מרכז אדווה" דו"ח מדאיג על אודות קרבת העוני בישראל. כלומר אודות הסיכון לעוני, והסיכוי להצטרפות למעגלי העוני בקרב המעמד הבינוני. הנה ראיון חשוב שנערך לאחרונה בהפקת "הטלוויזיה החברתית":

מצעד האלילות

הסחרור הפוליטי אליו נקלענו דורש היענות של המחנה הדמוקרטי כולו. אך ההתנגדות לשחיתות המעמיקה, שמפעפעת לכל תחומי החיים במדינה, לא תתכן ללא הכרה במקור היסודי לה – השליטה הצבאית באחר נטול זכויות. אין "מחנה דמוקרטי" בלא ההכרה בכך. הדחקת העוול הממוסד והמתמשך כלפי האחר היא נורמליזציה שלו. וזהו מחולל השחיתות העמוק ביותר.

לכן, ביום הזה, בו המונים שיכורי שררה ומבושמי אדנות חוגגים את שחרור ירושלים תוך הפגנת כוח הזרוע, ומחללים את קדושתה המשותפת לכל יושביה בהמולה של רהב לאומני וגזעני מקניט ולועג, טוב להיזכר במילותיו של הרב אברהם יהושע השל.

הציטוטים להלן הם מתוך מגוון כתביו, כפי שמופיעים באסופה החשובה אברהם יהושע השל: אלוהים, הומניזם ודמוקרטיה, שערך ותרגם דרור בונדי (המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2017). רבים מהתרגומים באסופה ראו אור בספרו הקודם של בונדי: "אלוהים מאמין באדם: היהדות, הציונות והצדק החברתי של אברהם יהושע השל" (מכון שכטר בשיתוף בית מורשה והוצאת דביר, 2001). אני ממליץ מאד על שני הספרים.

———

ככל שהעמקתי לשקוע במחשבתם של הנביאים, כך הלך והתבהר לי ביתר תוקף המסר שעלה מחיי הנביאים: מבחינה מוסרית, אין גבול לאכפתיות שאדם מוכרח להרגיש כלפי סבלו של בן אנוש. כך גם התבהר לי שביחס למעשים האכזריים הנעשים בשמה של חברה חופשית, אחדים אשמים, אך הכול נושאים באחריות (במקור ב"אלוהים מאמין באדם", עמ' 67).

לפגוש בן אנוש — זהו אתגר עצום לשכל וללב. עליי להיזכר במה שבדרך כלל אני שוכח. בן אנוש איננו רק פרט טיפוסי למין הנקרא הומו ספיינס. הוא כל האנושיות באדם אחד; וכל אימת שאדם אחד נפגע — נפגעים אנו כולנו. האנושי הוא גילוי של האלוהי, וכל האדם אחד הוא בתשומת לבו של אלוהים לאדם. רבים הם הדברים היקרים על פני האדמה, חלקם אף קדושים; האנושיות היא קודש הקודשים. לפגוש בן אנוש זו היא הזדמנות לחוש בצלם אלוהים, בנוכחות של אלוהים. על פי פרשנות חז"ל, אמר ה' למשה: "כל מקום שאתה מוצא רושם רגלי אדם — שם אני לפניך" [מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דויסע, מהדורת הורוביץ-רבין, 175], (שם, 164).

דת וגזע. איך אפשר להגות את שתי המילים יחדיו? לפעול ברוח הדת משמע לאחד את הנתון בפירוד, לזכור שהאנושות כשלמות אחת היא בנו האהוב של אלוהים. לפעול ברוח הגזע משמע להפריד, לקרוע, לבתר את בשרה של האנושיות החיה. […] רק מעטים מאיתנו הגיעו להכרה שגזענות היא האיום החמור ביותר הנשקף מאדם לאדם, מקסימום של שנאה בשל מינימום היגיון, מקסימום של רשעות בשל מינימום חשיבה. מהי אלילות? כל אל שהוא שלי אך לא שלך, כל אל שאכפת לו ממני אך לא ממך — זהו אליל. […] שנאת האחר על רקע גזעני או דתי מן ההכרח שתוכר בתור מה שהיא: כפירה, שטניות, נאצה כלפי שמיא. (מתוך נאומו של השל: "דת וגזע". שם, 29-30).

לפגוש בן אנוש זו היא הזדמנות לחוש בצלם אלוהים, בנוכחות של אלוהים […]. כאשר אני קושר שיחה עם אדם בעל מחויבות דתית שונה ומגלה כי אנו חלוקים בנושאים המקודשים לנו, האם צלם אלוהים שעמד נכחי נעלם? האם אלוהים חדל לעמוד לפני? האם ההבדל הקיים במחויבות הדתית הורס את אחוות הקיום האנושי? האם העובדה שאנו שונים במושגינו על אלוהים מבטלת את שיש לנו במשותף: צלם אלוהים? (שם, 34).

הדת נהיית חטאה שעה שהיא מתחילה לטעון לבידודו של אלוהים, שעה שהיא מתחילה לשכוח שלמקדש אמיתי אין קירות. […] מהו אליל? דבר, כוח, איש, קבוצה, מוסד או רעיון — הנחשב לעליון. אלוהים לבדו עליון הוא […]. להיות יהודי משמע להתכחש לנתינוּת לשלטונם של אלילי השקר. […] אי אפשר לתפוס את הרוח עצמה. רוח היא כיוון, הפניית כל היצורים לאלוהים (שם, 326-7).

להיות או לא להיות — זו אינה השאלה. כולנו רוצים להיות. איך להיות ואיך לא להיות — זו היא השאלה הקריטית. זהו האתגר הניצב לפנינו (ישראל: הווה ונצח, מאנגלית: דוד בר–לבב ריינהלץ, ירושלים: ההסתדרות הציונית, תשל"ג, 222).

והנה כמה מילים חודרות לב של הרב אברהם יצחק גרין, מתלמידיו הקרובים של השל, כפי שנאמרו במכון ון-ליר לפני כשנתיים.