ארכיון הקטגוריה: אקטואליה

"במרכז" – קהילה לומדת

לאחרונה הייתי שותף ליוזמה קהילתית המציעה מגוון של קורסי ערב, הרצאות וסדנאות, לתושבי העיר.‎ את "המרכז: קהילה לומדת" יזמה האמנית והמאיירת הילית שפר, מתוך הכרה בחשיבותן של מסגרות קהילתיות שיוקדשו ללימודי ערב, סדנאות העשרה והרחבת אופקים לרבים מתושבי העיר, ובמחירי הרשמה ושכר-לימוד חברתיים. המרכז פועל בכיתות הלימוד של "מרכז מגיד" אשר בלב תל-אביב.

מרכז הלימודים החברתי פועל החל מהחודש, ומציע מגוון קורסים וסדנאות. גם אני אלמד שם, בסמסטר הבא, אך אני ממליץ בחום לגשת לאתר כבר עכשיו ולראות בעצמכם/ן את מבחר הנושאים.

מסגרות קהילתיות המוקדשות ללימודי ערב, סדנאות ולימודי העשרה הן מצרך נדיר. פעמים רבות, יוזמות שכאלה לא צולחות בשל מצוקת תקציב ומיעוט נרשמים. בתקופה בה קשה למצוא פנאי למנוחה, שלא לדבר על פנאי ללימוד, רוב האנשים מוותרים מראש על הרשמה למסגרת כזו או אחרת. כמובן שגם לשיקול הכלכלי יש יד בדבר, וניתן להבין זאת.

יחד עם זאת, דווקא בתקופה שניתן להגדירה (במילים עדינות) כצינית, יש חשיבות רבה בתמיכה ביוזמות חברתית שכאלה ובהשתתפות פעילה בהן. לא רק שהיוזמה "במרכז: קהילה לומדת" קמה מתוך הקהילה, אלא שמטרתה היא להחזיר לקהילה וזאת על-ידי יצירת מסגרות לימוד מעוררות מחשבה, רלוונטיות, מוקפדות, ושמחיר ההשתתפות בהן יהיה חברתי וזמין עד כמה שניתן.

כשאני כותב את המילים הללו אני נזכר בדבריו הבלתי נשכחים של ש"י עגנון, מתוך "סיפור פשוט" (על כפות המנעול, ירושלים ות"א, תשל"ה, עמ' עא):

"כשהגיעה בלומה לכלל חינוך היה אביה מושיבה על ידו וקורא עמה בספרים. אומר היה חיים נאכט, יודע אני בתי שאיני מנחיל לך עושר ונכסים, אבל אני מלמדך לקרות בספרים, בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו קורא בספר ורואה עולם אחר".

 

ושמחת בחגיך

יתכן והשאלה המכרעת בחייו של אדם היא השאלה המוסרית. לא הרוחנית, לא המטפיזית ולא הדתית. כל השאלות הללו נובעות מהשאלה המוסרית, מקופלות בה ומעוצבות לאורה. מדוע? מפני שעצם הצבת השאלה המוסרית וההתמודדות עמה מזינה מניה-וביה את חייו של אדם בתוכן חיוני, לרוב מערער, שדורש את בירורן, או לפחות את ניסיון בירורן, של כל יתר השאלות. השאלה המוסרית היא ראשיתה של הדרך, לא מסקנתה.

השאלה המוסרית אינה גחמה פילוסופית או שעשוע אינטלקטואלי. היא בחירת כיוון. כיוון אשר אינו אלא השאלה המוסרית עצמה. לשאול: "מהו הטוב?" פירושו לפקוח עיניים. לשוב ולשאול זאת פירושו להיות מוכן לטעות. הנכונות לטעות פירושה לבקש את הטוב, ובקשת הטוב היא מלאכה שמבהירה את המרחק שנותר לנו (לעד) מאותו "טוב". המרחק נותר אך אנו לא מוותרים על הצעידה.

הטוב הוא אופק. הוא בלתי מושג. ובכך הוא קדוש. כמו הציווי "לא תגנב". ובהליכתנו לקראת האופק הזה, מתבהרות ולו במעט גם כל יתר השאלות, המעמידות עצמן פעמים כה רבות כעדיפות על השאלה המוסרית. במובן הזה, השאלה המוסרית אינה נפרדת מהשאלה הדתית או הרוחנית, אלא יתכן והיא השער ההכרחי לה.

ושמחת בחגיך.  אם נעז ונשאל "מהו הטוב?" השמחה תגדל גם אם לא נחוש זאת. וזו שאלה הכרחית לישראל של הזמן הזה.

כמה מחשבות על שחיתות

אפשר לתאר זאת כך: שחיתות היא מניפולציה חריפה ואף שבירת מוסכמות בהווה (חוקים למשל), תוך וויתור מודע על אחריות להשלכות הדבר בעתיד, למען ביצור עמדת כוח באותו הווה. בתוך כך, שחיתות היא גם וויתור על עצם הדיון בדבר העתיד: פעולה שמצריכה נכונות לעמידה בפני שאלות, ביקורת, והתנגדויות. כל אלה הולכים ונעלמים ככל שהחברה מושחתת יותר. זו אינה תיאוריה מתוך ספרות המוסר. זהו מבט מפוכח על ישראל של היום. אמרתם שחיתות – אמרתם בוז לשיקולים ענייניים. כך מדינה מתגלגלת לכדי עסק (כושל).

שחיתות, כמגמה חברתית ותרבותית, מתבטאת בכך שכל דיון רציני על אודות העתיד – דבר אשר מצריך מטבעו תכנון, ביקורת ועמידה בפני מורכבויות – הופך לשולי, אם לא מבוטל כלאחר יד. האידיאל המשעשע והמוכר של "רק לא לצאת פראייר", אותו ארכיטיפ ישראלי קמאי, עזב מזמן את גבולות היותו קוריוז מילואים חביב. כעת נראה שהוא התרבות כולה: אנחנו לא פרייארים מול הפלסטינים. אנחנו לא פרייארים בחיפוש חניה. אנחנו לא פרייארים ולכן לא נתנצל. אנחנו לא פרייארים ולכן לא נתחשב בכל מה שלא משרת אותנו. זו ראשיתה של שחיתות: וויתור על מורכבות ועל תהליכיות, ובתוך כך וויתור על ראיית האחר כשותף למרחב בו אני חי. זו ראשיתה של שחיתות וזו גם התבססותה.

במובן זה, שחיתות מקדשת את קיצור-הדרך. היא הנתיב המהיר לאותם מחוזות שאסור למהר אליהם, שכן נמהרות אליהם פירושה אסון. שחיתות היא הנתיב המהיר שהוצא אל מחוץ לחוק לטובת הכלל. אך זה גם הפיתוי שבשחיתות: עכשיו ומהר, עכשיו ואני. כלומר – קודם כל אני.

בכל הנוגע למנהיגות הישראלית העכשווית, השחיתות אינה רק הפשע הכלכלי שנעשה. היא לא רק מנגנון הגניבה או מערכות הכיבוש. היא קודם כל וויתור על ערכי היסוד שמשמרים את הקהילה כשותפות, וזאת על ידי העדפת תהליכי הפרטה קשים והעלאת קיצור הדרך – בין אם המחסום ובין אם האקזיט – לדרגת ערך עליון. היא וויתור על העתיד לטובת מחטף ההווה.

יש שכל רב – למוד ניסיון – בחיזוקם של רגולציה, חסמים חוקתיים ועמידה בפני ביקורת. יש חמלה רבה בדיון המורכב ובהתמודדות העניינית בפני מחלוקות ואתגרים. ענווה, סובלנות, כיבוד האחר ואף סולידריות הם ערכים שעומדים בבסיס העולם הרעיוני שלנו. לא בכדי, ערכים אלה מחוסלים בעקביות ובמיומנות ככל שהשיח הכוחני, האלים, והניאו-ליברלי גובר. קחו מדינה שמאדירה את כוח הזרוע ושלבו בה תהליכי הפרטה דרקוניים, וראו בעצמכם כיצד סממני השחיתות מתרבים. נכון, שחיתות, במידה כזו או אחרת קיימת בכל חברה, אך יש חברות שקיימות כשחיתות. כשזו נקודת המוצא שלהן, שאלה גדולה האם ניתן לכנותן דמוקרטיה.

שחיתות
איור: יונתן פופר. מגזין ליברל (ינואר 2015).

 

 

פעילות דהרמה מעורבת חברתית למען שיקום נביעות מים בצפון הבקעה

לפני כמה שבועות כתבתי כאן על פעילות שהצטרפתי אליה בצפון הבקעה, ואשר אורגנה על ידי החברים מ"דהרמה מעורבת חברתית".

פיתוח מודעות למתרחש כמה קילומטרים מכאן, לסבל ולתסכול המתמשכים של אוכלוסיה נטולת זכויות, הוא חלק בלתי נפרד מהרצון שלנו ליצור דיאלוג, לראות בעצמנו ולחשוב יחד מה ניתן לעשות. יתכן כי בשעה זו, רוויית הסבל והציניות, פיתוח המודעות לנושא דרך למידת הנתונים והתנסות אישית בשטח, הם אופני הפעולה ההולמים ביותר.

רבים שואלים אותי "מה למדיטציה ולפעילות חברתית?". תשובתי היא כי פעילות חברתית, במובן של מודעות למה שקורה ונכונות לצאת מהנחות המוצא השגורות תוך היווכחות אישית בשטח – היא מדיטציה עמוקה מאד. בסופו של דבר, לא יתכן מענה לסבל מבלי להיוודע אליו. וכדי להיוודע אליו, יש לבוא במגע – לראות בעצמנו. במובן זה, מדיטציה אינה אסקפיזם. במובנה העמוק היא חייבת לכלול גם היבט של אקטיביזם.

אני שמח לבשר שהפעילות החשובה של דהרמה מעורבת חברתית נמשכת. הפעם לא יכולתי להצטרף, אך ביום שבת 1.7.17 פעילים של דהרמה מעורבת חברתית, יחד עם פעילים מארגון תעאיוש ופלסטינים מצפון הבקעה, החלו בפרויקט לשיקום נביעות מים שמשמשות את הקהילות החיות לידן.

קהילות פלסטיניות רבות באיזור צפון הבקעה אינן מחוברות לרשתות החשמל והמים (בשונה מההתנחלויות הסמוכות להן), וישראל מסרבת בעקביות לחברן לתשיות בסיסיות אלה. בהקשר זה, הפעילות של דהרמה מעורבת חברתית היא חשובה מאד וחיונית ללמידת הנושא. עדויות מחממות לב אודות כך ניתן לקרוא בסיקור הזה.

פעילות שיקום נביעות המים מתרחשת בתקופה עמוסת אתגרים. לדוגמה, כפי שדווח באתר "בצלם", בתחילת החודש הגיעו כוחות המנהל האזרחי והצבא לקהילת ח'ירבת תל אל-חימה שבצפון הבקעה, והחרימו שני לוחות סולאריים של חמש משפחות, המונות 25 נפשות (בהן 15 קטינים). עוד דווח כי בחודשיים האחרונים פשטו כוחות ישראליים על שתי קהילות פלסטיניות בבקעה, עקרו והחרימו עצי זית ודקלי-תמר והשחיתו שדות ומרחבים חקלאיים – כולם באדמות בבעלות פלסטינית פרטית.

העובדות מדברות בעד עצמן: כיום, רק חלק מזערי מאדמות הבקעה נותר בידיים פלסטיניות, אך עקירת המטעים והרס שטחי החקלאות ממחישים כיצד ישראל מתנכלת גם לבעלי האדמות הללו. אני ממליץ מאד לקרוא את הסקירה המקיפה על המתרחש בשטח C, כולל מצבן של הקהילות הפלסטיניות בצפון הבקעה, כפי שמפורט כאן.

החרמת לוחות סולאריים בראשית יולי. צילום: עארף דראר'מה בצלם
החרמת לוחות סולאריים בראשית יולי. צילום: עארף דראר'מה בצלם

כפי שכתבתי בעבר, כל ביקור בגדה ובצפון הבקעה מהווה עדות חיה, הבעת רצון טוב, השתדלות והזדהות. זוהי הצהרה על כך שישנן תופעות אותן אנו לא יכולים, ולא מוכנים, לקבל. אל נוכח האלימות, הנישול, הגניבה והשקר מהם סובלים הפלסטינים בגדה, יש צורך בסולידרית עמם.

כידוע, המתרחש בגדה משפיע ישירות על המתרחש בתוך ישראל. כל עוד נכפה שלטון אלים על רבבות אזרחים נטולי זכויות, נתכחש לזכותם להגדרה עצמית ולריבונות ונגייס את מיטב הכוחות הכלכליים, הצבאיים והנפשיים כדי לשמר את הכיבוש – כך נראה: ישראל של כוחניות, סקטוריאליות, ציניות, חרדה מתמדת ואף יאוש. כל עוד נפעל באלימות על אחר, האלימות תהפוך לשגרה. תהפוך לשפה שגורה.

הפעילות הברוכה של דהרמה מעורבת חברתית והחברים הנוספים, היא קרן אור בתוך המורכבות הזו. קרן אור דקה ועדינה אך מאירה היטב.