ארכיון הקטגוריה: אקטואליה

אדם וכלבו

מעשה שהיה: מסעדה בלב ת"א. שעת ערב מהבילה. המקום הומה. מתיישבים לאכול. בסמוך, על הבר הצפוף, מתפנים שני מושבים ומיד מאוכלסים בזוג צעירים. אך לא רק הם כי אם גם כלבם. וכאן ראוי להדגיש: כלבם הקטן עד מאד. כלב זעיר. "מיני כלב", מהסוג שאינו גדל מעבר לגובה ומשקל מצומצמים למדי. והזוג, שהתיישב כלאחר כבוד, משעין את רגל הכיסא הגבוה על רצועת הכלב, וזהו. נמצאה חניה.

אי-שם למטה, בשישים הסנטימטרים שנותרו לו כמרחב קיום, הכלב הקטן נע ונד, מביט למעלה אל בעליו ועיניו גדולות מאד. כך חולפות הדקות, והמקום הומה אף יותר. הכלב נדחס בין רגלי הכיסאות. תנועת המלצרים גוברת. בעליו עסוקים ב"סלפי" ובאכילה. הכלב נראה מותש.

רגע לפני שהלכנו רכנתי אליו וליטפתי אותו. הוא באמת נראה מבוהל. כמובן, הבעלים לא שמו לב. רמזתי למלצרית שתביא עבורו כלי מים.

רבים טוענים שכואב לראות בעל-חיים חסר אונים, ואכן כך. זה קורע לב. אך כאן אני חייב לחדד: בעלי-חיים אינם חסרי אונים. בעלי-חיים הם חסרי אונים בעיקר אל מול התנאים והסיטואציות שהאדם כופה עליהם. בין אם כלב זעיר שנדחס בין רגלי כיסאות והמולת מסעדה, ובין אם חוות בקר אדירות בהן מופרדים בכוח עגלים מאמותיהם – הגורם הפעיל (והפועל) הוא האדם. בעלי החיים אינם חסרי אונים בפני עצמם. הם חסרי אונים בפני פעולותיו של האדם.

התמונה ברורה למדי: היחס לבעלי-החיים משקף היטב את היחס שלנו כלפי הסובבים אותנו. בחברה המקדשת את כוח הזרוע, את השימוש באחר (ואף ניצולו במודע) למען מיצוי הרווח הפרטי, את ניצולם של המעמדות החלשים, כמו זקנים וחולים, לטובת תאגידי ענק – אין פלא שלרגליו של כיסא קשור כלב מבוהל.

"אדם וכלבו" (Antonio Rotta (1828 – 1903

התמונה מתחדדת יותר אל נוכח המחשבה הבאה: ככל שאני יכול לקבוע לאור התנהלותם של בעלי הכלב באותה מסעדה, הרי שהם כלל אינם מתעניינים בכלבם. עבורם, הוא לא משהו לדאוג לגביו. יכול להיות שבביתם התמונה שונה לחלוטין, ושהם למעשה בעלים אוהבים עד-מאד, אך אני מפקפק בכך.

לפי מה שראיתי, וזו אינה הפעם הראשונה, היחס לבעלי-החיים הביתיים (בעיקר כלבים זעירים) שקול ליחס לפריט אופנה, לאקססוריז. כלומר כפריט שאדם מוסיף על לבושו משום שכך מבקשת (דורשת?) האופנה העכשווית. כך שהכלב הזעיר, שנרכש כנראה באלפי שקלים, אינו שונה מפריט לבוש שנרכש למען נראות מסוימת. הוא סמל סטטוס. הוא לא העניין. בעליו הם העניין. הם שילמו עליו. הוא שלהם, ממש כמו הסטייק שהזמינו.

היחס האינסטרומנטלי אל בעלי-החיים קדום כתרבות האנושית, ואולי ראוי לומר: קדום כתאוות הכוח האנושית. עם זאת, נראה כי בעידן הנוכחי המגמה הזו מתאפיינת בסחרור חריף אף יותר.

בעלי-החיים אינם הרכוש שלנו. הם אינם כאן "עבורנו". הם אינם מכשיר לצרכינו. הם ראויים לחמלה, לאהבה, לדאגה ולחירויות טבעיות, במיוחד לאור השינוי הרדיקלי שהאדם גורם לסביבה. הם לא חסרי אונים, אלא פשוט אנחנו חסרי חמלה.

כך כתב א.ד. גורדון, במכתב ששלח לחברו נתן ביסטריצקי בשנת תרפ"א (מתוך פרויקט בן יהודה):

היחס אל הצמחונות, זאת אומרת בעצם, בשורה האחרונה, היחס אל בעלי-החיים, הוא אבן הבוחן היותר נאמנה, הגלויה והברורה של כל יחסינו אל החיים והעולם כמו שהם, בלי כחל ובלי פרכוס. היחס אל בעלי-החיים, שאינו משוחד, שאין עמו שום חשבון של תשלום גמול, שום מניעים של תועלת, של כבוד וכדומה, גלויים או נסתרים, מראה לנו באספקלריה מאירה מאין כמוה, בבהירות כמעט מוחשית, מה הם כל הצדק, האמת, וכל יתר המידות העליונות, שאנחנו כל-כך אוהבים לראות את עצמנו, כאילו אנחנו נותנים את נפשנו עליהם. צדק, אמת, וכו', וכו' – וטביחת בעלי-חיים ואכילתם!

[…] כלל איזה צדק ואיזו אמת ואיזה רגש אנושי אתה מוצא בבני-אדם ביחס לבעלי-החיים? אין לי צורך להרחיק עדותי, די להתבונן מקרוב. מי משלנו, ואפילו מן הצמחונים, לא יגחך במקצת, כשתראה לו, שהוא יושב לו בבית או בצל, אוכל ושותה או סתם משוחח שעות, ובהמת הרכיבה או העבודה שלו עומדת קשורה או רתומה בשמש הלוהט או בקור וגשם ומתג הברזל בפיה? או אם תראה לו, באיזו אכזריות הוא גוזל מן הדבורים את הדבש, שהן עמלו עליו כל-כך? או ייכנס מי שנפש חיה לו אל האורווה באמצע הלילה, אחרי יום עבודה, שגם אז אין לבהמות שום חופש התנועה, שום מנוחה טבעית, חיה, חופשית, וישמע את האנחות הבהמיות, האנחות אולי היותר עמוקות, של הבהמות, ויראה את פניהן, את מבטן, את תנועותיהן המיואשות גם כן באופן בהמי. אז אולי יידע לשפוט. ואלה הרי רק משלים קלים אחדים מאלפים, שמצויים בהם מעשי אכזריות הרבה יותר קשים. ומי ישים לב לזה? מי לא יגחך מתוך פקחות יתירה, כאשר תעירו על כך?

 

כמה מחשבות על שחיתות

אפשר לתאר זאת כך: שחיתות היא מניפולציה חריפה ואף שבירת מוסכמות בהווה (חוקים למשל), תוך וויתור מודע על אחריות להשלכות הדבר בעתיד, למען ביצור עמדת כוח באותו הווה. בתוך כך, שחיתות היא גם וויתור על עצם הדיון בדבר העתיד: פעולה שמצריכה נכונות לעמידה בפני שאלות, ביקורת, והתנגדויות. כל אלה הולכים ונעלמים ככל שהחברה מושחתת יותר. זו אינה תיאוריה מתוך ספרות המוסר. זהו מבט מפוכח על ישראל של היום. אמרתם שחיתות – אמרתם בוז לשיקולים ענייניים. כך מדינה מתגלגלת לכדי עסק (כושל).

שחיתות, כמגמה חברתית ותרבותית, מתבטאת בכך שכל דיון רציני על אודות העתיד – דבר אשר מצריך מטבעו תכנון, ביקורת ועמידה בפני מורכבויות – הופך לשולי, אם לא מבוטל כלאחר יד. האידיאל המשעשע והמוכר של "רק לא לצאת פראייר", אותו ארכיטיפ ישראלי קמאי, עזב מזמן את גבולות היותו קוריוז מילואים חביב. כעת נראה שהוא התרבות כולה: אנחנו לא פרייארים מול הפלסטינים. אנחנו לא פרייארים בחיפוש חניה. אנחנו לא פרייארים ולכן לא נתנצל. אנחנו לא פרייארים ולכן לא נתחשב בכל מה שלא משרת אותנו. זו ראשיתה של שחיתות: וויתור על מורכבות ועל תהליכיות, ובתוך כך וויתור על ראיית האחר כשותף למרחב בו אני חי. זו ראשיתה של שחיתות וזו גם התבססותה.

במובן זה, שחיתות מקדשת את קיצור-הדרך. היא הנתיב המהיר לאותם מחוזות שאסור למהר אליהם, שכן נמהרות אליהם פירושה אסון. שחיתות היא הנתיב המהיר שהוצא אל מחוץ לחוק לטובת הכלל. אך זה גם הפיתוי שבשחיתות: עכשיו ומהר, עכשיו ואני. כלומר – קודם כל אני.

בכל הנוגע למנהיגות הישראלית העכשווית, השחיתות אינה רק הפשע הכלכלי שנעשה. היא לא רק מנגנון הגניבה או מערכות הכיבוש. היא קודם כל וויתור על ערכי היסוד שמשמרים את הקהילה כשותפות, וזאת על ידי העדפת תהליכי הפרטה קשים והעלאת קיצור הדרך – בין אם המחסום ובין אם האקזיט – לדרגת ערך עליון. היא וויתור על העתיד לטובת מחטף ההווה.

יש שכל רב – למוד ניסיון – בחיזוקם של רגולציה, חסמים חוקתיים ועמידה בפני ביקורת. יש חמלה רבה בדיון המורכב ובהתמודדות העניינית בפני מחלוקות ואתגרים. ענווה, סובלנות, כיבוד האחר ואף סולידריות הם ערכים שעומדים בבסיס העולם הרעיוני שלנו. לא בכדי, ערכים אלה מחוסלים בעקביות ובמיומנות ככל שהשיח הכוחני, האלים, והניאו-ליברלי גובר. קחו מדינה שמאדירה את כוח הזרוע ושלבו בה תהליכי הפרטה דרקוניים, וראו בעצמכם כיצד סממני השחיתות מתרבים. נכון, שחיתות, במידה כזו או אחרת קיימת בכל חברה, אך יש חברות שקיימות כשחיתות. כשזו נקודת המוצא שלהן, שאלה גדולה האם ניתן לכנותן דמוקרטיה.

שחיתות
איור: יונתן פופר. מגזין ליברל (ינואר 2015).

 

 

פעילות דהרמה מעורבת חברתית למען שיקום נביעות מים בצפון הבקעה

לפני כמה שבועות כתבתי כאן על פעילות שהצטרפתי אליה בצפון הבקעה, ואשר אורגנה על ידי החברים מ"דהרמה מעורבת חברתית".

פיתוח מודעות למתרחש כמה קילומטרים מכאן, לסבל ולתסכול המתמשכים של אוכלוסיה נטולת זכויות, הוא חלק בלתי נפרד מהרצון שלנו ליצור דיאלוג, לראות בעצמנו ולחשוב יחד מה ניתן לעשות. יתכן כי בשעה זו, רוויית הסבל והציניות, פיתוח המודעות לנושא דרך למידת הנתונים והתנסות אישית בשטח, הם אופני הפעולה ההולמים ביותר.

רבים שואלים אותי "מה למדיטציה ולפעילות חברתית?". תשובתי היא כי פעילות חברתית, במובן של מודעות למה שקורה ונכונות לצאת מהנחות המוצא השגורות תוך היווכחות אישית בשטח – היא מדיטציה עמוקה מאד. בסופו של דבר, לא יתכן מענה לסבל מבלי להיוודע אליו. וכדי להיוודע אליו, יש לבוא במגע – לראות בעצמנו. במובן זה, מדיטציה אינה אסקפיזם. במובנה העמוק היא חייבת לכלול גם היבט של אקטיביזם.

אני שמח לבשר שהפעילות החשובה של דהרמה מעורבת חברתית נמשכת. הפעם לא יכולתי להצטרף, אך ביום שבת 1.7.17 פעילים של דהרמה מעורבת חברתית, יחד עם פעילים מארגון תעאיוש ופלסטינים מצפון הבקעה, החלו בפרויקט לשיקום נביעות מים שמשמשות את הקהילות החיות לידן.

קהילות פלסטיניות רבות באיזור צפון הבקעה אינן מחוברות לרשתות החשמל והמים (בשונה מההתנחלויות הסמוכות להן), וישראל מסרבת בעקביות לחברן לתשיות בסיסיות אלה. בהקשר זה, הפעילות של דהרמה מעורבת חברתית היא חשובה מאד וחיונית ללמידת הנושא. עדויות מחממות לב אודות כך ניתן לקרוא בסיקור הזה.

פעילות שיקום נביעות המים מתרחשת בתקופה עמוסת אתגרים. לדוגמה, כפי שדווח באתר "בצלם", בתחילת החודש הגיעו כוחות המנהל האזרחי והצבא לקהילת ח'ירבת תל אל-חימה שבצפון הבקעה, והחרימו שני לוחות סולאריים של חמש משפחות, המונות 25 נפשות (בהן 15 קטינים). עוד דווח כי בחודשיים האחרונים פשטו כוחות ישראליים על שתי קהילות פלסטיניות בבקעה, עקרו והחרימו עצי זית ודקלי-תמר והשחיתו שדות ומרחבים חקלאיים – כולם באדמות בבעלות פלסטינית פרטית.

העובדות מדברות בעד עצמן: כיום, רק חלק מזערי מאדמות הבקעה נותר בידיים פלסטיניות, אך עקירת המטעים והרס שטחי החקלאות ממחישים כיצד ישראל מתנכלת גם לבעלי האדמות הללו. אני ממליץ מאד לקרוא את הסקירה המקיפה על המתרחש בשטח C, כולל מצבן של הקהילות הפלסטיניות בצפון הבקעה, כפי שמפורט כאן.

החרמת לוחות סולאריים בראשית יולי. צילום: עארף דראר'מה בצלם
החרמת לוחות סולאריים בראשית יולי. צילום: עארף דראר'מה בצלם

כפי שכתבתי בעבר, כל ביקור בגדה ובצפון הבקעה מהווה עדות חיה, הבעת רצון טוב, השתדלות והזדהות. זוהי הצהרה על כך שישנן תופעות אותן אנו לא יכולים, ולא מוכנים, לקבל. אל נוכח האלימות, הנישול, הגניבה והשקר מהם סובלים הפלסטינים בגדה, יש צורך בסולידרית עמם.

כידוע, המתרחש בגדה משפיע ישירות על המתרחש בתוך ישראל. כל עוד נכפה שלטון אלים על רבבות אזרחים נטולי זכויות, נתכחש לזכותם להגדרה עצמית ולריבונות ונגייס את מיטב הכוחות הכלכליים, הצבאיים והנפשיים כדי לשמר את הכיבוש – כך נראה: ישראל של כוחניות, סקטוריאליות, ציניות, חרדה מתמדת ואף יאוש. כל עוד נפעל באלימות על אחר, האלימות תהפוך לשגרה. תהפוך לשפה שגורה.

הפעילות הברוכה של דהרמה מעורבת חברתית והחברים הנוספים, היא קרן אור בתוך המורכבות הזו. קרן אור דקה ועדינה אך מאירה היטב.

עבורם

אני מדמיין עצמי בשמש הגדולה. את ראשי הקירח בבוהק הצורב של שעת צהריים. אני מדמיין את החיפוש המתיש אחר צל. את ההפוגות הקצרות שבהשענות על עץ או לצד קיר של בית. אני מדמיין את הלאות שמלווה כל תנועה בחום. את הנחמה שבשטח מוצל, שהולך וקטן עם תנועת השמש.

אני מדמיין את הדממה הזו, שבאה עם הפסקות החשמל. 20 שעות ביום בלי חשמל. ואת המחשבה: אין מאוורר, אין מזגן, אין מקרר. ככה זה. אין לנו קול. אני מדמיין את כל אלה ויודע שלרבבות זוהי מציאות.
עזה.