ארכיון הקטגוריה: אקטואליה

מרטין לותר קינג הבן – ציטוטים מתוך אוסף דרשותיו

היום לפני 56 שנים נערך "המצעד לוושינגטון לתעסוקה וחירות". להלן כמה קטעים שתרגמתי מתוך הספר Strength to Love, המאגד מדרשותיו החשובות של מרטין לותר קינג הבן. קראו את הספר, הוא כמו מים חיים. 

כולנו שרויים ברשת של הדדיות שאין ממנה מנוס, שזורים בבגד האחד של גורל משותף. מה שמשפיע באופן ישיר על אחד מאיתנו, משפיע באופן עקיף על כולנו. לעולם לא אוכל להיות מה שעליי להיות, עד שאתה לא תהיה מה שעליך להיות; ואתה לעולם לא תוכל להיות מה שעליך להיות, עד שאני אהיה מה שעליי להיות. (מתוך: "האדם שהיה לשוטה", 69).

העימות הבסיסי ביננו אינו עוסק בנסיעה באוטובוס. אך אנו מאמינים, שאם האופן שבו אנו מתמודדים עם חוסר-השוויון הכרוך בנסיעה באוטובוס יכול להסיר את חוסר-הצדק השורר ביננו לבין עצמנו, הרי שבאותו זמן נתקוף את הבסיס לחוסר הצדק הזה – האיבה שבין אדם לאדם. זה יוכל להיעשות רק כשנאתגר את קהילת הלבנים לבחון מחדש את הנחות המוצא שלה, כשם אנו כעת מוכנים לבחון מחדש את שלנו. (מתוך דרשה משנת 1955, 10).

כשאני מדבר על אהבה, אני לא מדבר על איזו תגובה סנטימנטלית ורפה. אני מדבר על אותו כוח שכל הדתות הגדולות ראו בו את המאחד הגדול של עיקרון החיים. אהבה היא המפתח לפתיחת הדלת אל המציאות המוחלטת. האמונה ההינדית-מוסלמית-נוצרית-יהודית-בודהיסטית הזו בנוגע למציאות המוחלטת, מסוכמת כה יפה באיגרת יוחנן הראשונה (ג ד', 7): "ידִידַי נֶאֱהַב־נָא אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ כִּי הָאַהֲבָה מֵאֱלֹהִים הִיא וְכָל־אֲשֶׁר יֶאֱהַב נוֹלָד מֵאֱלֹהִים וְיֹדֵעַ אֵת הָאֱלֹהִים: וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ אֹהֵב לֹא יָדַע אֶת־הָאֱלֹהִים כִּי הָאֱלֹהִים הוּא אַהֲבָה" (מתוך דרשה משנת 1967, בפני קבוצת הכמרים ובעלי המשפחה המתנגדים למלחמה, 10).

בעולם הניצב בפני מרד של המוני ילדיו של אלוהים השחוקים והרעבים; בעולם הנקרע במתח הגובר שבין מזרח ומערב, לבן ושחור, אינדיבידואליסטים וקולקטיביסטים; בעולם שעוצמתו התרבותית והרוחנית כה מפגרת מאחורי יכולותיו הטכנולוגיות שאנו חיים מדי יום ביומו, עד ממש סיפה של השמדה גרעינית; בעולם כזה אי-אלימות אינה עוד בגדר אפשרות לעיון שכלתני, אלא היא הכרח לפעולה. (מתוך "חצוצרת המצפון", אוסף דרשות משנת 1967).

חשיבות מדעי הרוח – טור דעה ב"הארץ" (19 ביולי 2019).

ליאיר אסולין יש חזון אופטימי. במאמרו (מוסף הארץ, 5.7) הוא טוען שהמרחב העסקי זקוק למדעי הרוח, וכי מ"תחביב" נהפך העיסוק ברוח ל"מצרך קריטי" שעבורו יסכימו התאגידים לשלם סכומים מרשימים, וכך לשקם את מעמדו הכלכלי והתדמיתי הרעוע של התחום כולו. 

אסולין טוען כי יש כדאיות רבה בחיבור בין מדעי הרוח למרחב העסקי. לשיטתו, עולם העסקים מבין שהוא צריך להסתכל מבחוץ על המציאות, מעבר לטווח הזמן המיידי, ומדעי הרוח יכולים לעזור בפיענוח הכיוון אליו אנו הולכים. הם מסייעים להבחין בין עיקר וטפל, ומחדדים את החיפוש אחר השאלה הנכונה. הם אינם עוסקים בתשובות, שכן, לדעתו, כיום לא התוכן הוא העיקר אלא הידיעה כיצד התוכן עובד. במילים אחרות, אסולין טוען כי מדעי הרוח הם כלי יעיל לשיפור ודיוק המחקר העסקי והכלכלי. הם מלמדים כיצד לא להיתקע מאחור, כיצד להישאר רלוונטיים ולא להרפות ממצערת החדשנות, שהרי הישרדות היא-היא ההצלחה. כלומר, כדי להיות רלוונטיים, מדעי הרוח צריכים לעמוד במבחן התחרות, היעילות והשוק.

תחייה מחודשת של העיסוק ברוח האדם היא אכן מהאינטרסים המובהקים ביותר של החברה האנושית בזמן הזה. אך תוך כדי הקריאה ברשימה, נדמה היה לי כי אסולין כתב יותר על מדעי הרווח ופחות על מדעי הרוח. הכפפתו את מדעי הרוח לכדי "מצרך" היא עוול, שכן במהותם הם אינם מצרך וייתכן שאף אינם צורך: מדעי הרוח הם ערך.

רצוי לייחל לעת בה יתקיימו ערבות הדדית ושיח משותף בין המגזר העסקי למדעי הרוח. אך המצב כיום שונה בתכלית השינוי בכל העולם, על אחת כמה וכמה בישראל, השוזרת יחדיו קפיטליזם כוחני ובריונות צבאית (נושא שאסולין כלל לא מזכיר במאמרו, אף שאחד הוויכוחים הבוערים כעת באקדמיה נוגע לדריסת הרגל של הצבא בתוכה – למשל, פרויקט "חבצלות" באוניברסיטה העברית).

אסולין טוען שהמרחב העסקי זקוק למדעי הרוח, אך מתעלם מעומק הציניות של הכלכלה התאגידית. ואולם "שיח משותף" בין התאגידים לאקדמיה מתקיים רק באפיקים הטכנולוגיים, העסקיים והכלכליים. שיתוף הפעולה תלוי בשורת רווח ריאלית וברורה. אין "רצון טוב" בין הצדדים – יש עסקה. וזו הסיבה המרכזית להתפוררות מדעי הרוח: אין להם ערך מוניטרי. הם רעים לעסקים. הם לא "מניבים". ומה שאינו מניב רווח, מוזנח ונכחד. כן – גם באקדמיה. צמצום מדעי הרוח לכדי כמוסות ידע יעיל ואטרקטיבי, שיכול לספק "סיפור וחוויה" בעת הזו, הוא אפולוגטיקה שבסופו של דבר מזיקה להם. מדעי הרוח אינם נדל"ן, אלא יסוד.

אני סבור כי החיוניות שבחיזוק מדעי הרוח קשורה בדברים אחרים לגמרי. להלן שלוש סיבות מרכזיות:

  • שפה. השפה חיונית לשיקום תרבות שקרסה לתוך פשטנות פופוליסטית, המבוססת על סמלים, צלילים, הסחות דעת והטעיות. תרבות הסולדת ממורכבות ועמימות דנה עצמה למה שהסופר בנג'מין דמוט כינה "הווה נצחי". מדעי הרוח חיוניים להשבת תוקפה של השפה, ובתוך כך תוקפן של המילה, הקריאה, הכתיבה והשיחה. זהו שובו של העתיד: היכולת לחשוב ולדמיין מעבר לעריצותו של הרווח האישי, ובכך מעבר לסיפור הפרטיקולרי של בבואתנו הביוגרפית או זו הלאומית. טיפוח היכולת לבוא בדו-שיח עם כל מי שאינו אני. ללמוד לדבר.
  • שיקום האתיקה בתרבות של "נרטיב". הצורך לזכור את המתח העדין שבין כוח ומוסר. מדעי הרוח הם המקור לשיקומן של קטגוריות בסיסיות לכל חברה אזרחית: מציאות, אמת, עובדות, חוק, מנהל תקין, ביקורת, הגבלת הכוח, צדק, משפט ושוויון. זה אוצר המילים הראשוני לכל דמוקרטיה הומנית וליברלית, ומדעי הרוח מלמדים את השפה על רבדיה וניביה.
  • שמירה על קיומו של מרחב ערכי אשר אינו תועלתני בהגדרה. בהיותם "עוגנים" לא-אינסטרומנטליים, מדעי הרוח הם אופוזיציה עיקשת למופעיה השונים של הנצלנות הפוסט-מודרנית, המלבה את אש השיסוי, הדיכוי והרודנות. מדעי הרוח הם אופוזיציה לכל אלה מפני שהם תזכורת מתמדת לכך שישנם עדיין דברים שאין להם מחיר. במובן הזה הם חסרי ערך, אך זאת מפני שהם בעצמם ערך שחברה בוגרת ניחנת בו.

מדעי הרוח הם האופוזיציה לניהיליזם המושחת והנרקיסיסטי של העת הזו. הם תזכורת מתמדת לכך שהכל ארעי; שלא לעולם חוסן. כן, גם מטוסי ה-F35, האפליקציה האחרונה שהורדנו והגיבוי בענן. בניגוד לטענותיו של אסולין, מדעי הרוח מהווים אופוזיציה לקידוש התחרות ושכרון ההתייעלות; לצורך הבלתי מרפה בהשוואה; לפראות ההשגה ולאשליית הוודאות; לעילגות הגוברת; לבריונות שבהאדרת העצמי ובביטול האחר. הם הצבעה חוזרת ונשנית על חייו של אדם באשר הוא אדם. תזכורת לכך שבחיינו רבה התוגה על השמחה, רב הקושי על האושר, רבות הספקות על הוודאות, רבה החרטה על ההשלמה, וכי כל מה שיקר לליבנו עדין ושברירי.

כך שאם כבר "מצרך" או "כלי" – מדעי הרוח הם ראי. קשה לדמיין איזה צורך או עניין יגלו התאגידים והעולם העסקי במכשיר כזה שישקף להם את בבואתם, משום שזו בהכרח תהיה לא-מחמיאה – וגם משום שאי-אפשר למנף אותה, לספסר בה או לעשות עליה אקזיט.

 

 

בניין הפקולטה למדעי הרוח. אוני' ת"א.

מה הפירוש?

כמה מילים על בודהיזם כמסורת פרשנית. הקלטה ממפגש "שבילים רבים דהרמה אחת", שנערך בשבוע שעבר בסמינר הקיבוצים לכבוד השקת ספרו של אבי פאר: "שמעתי את הבודהה שר". אני ממליץ לצפות בכל יתר השיחות שעוסקות בנושא החשוב הזה.

הבלתי-נראים

אני רוצה להמליץ על ערוץ יוטיוב שאני עוקב אחריו מזה כמה זמן. שמו "אנשים בלתי-נראים", והוא מתעד את סיפורם של מאות חסרי-בית, בעיקר מרחבי ארה"ב אך גם ממקומות נוספים בעולם. הערוץ שייך לעמותה תחת אותו השם, שייסד הבמאי והאקטיביסט מרק הורברט. העמותה הוקמה כדי לשנות את השיח והדעות הקדומות אודות חסרי-הבית, ולהעמיק את הידע בדבר הסיבות החברתיות והכלכליות וגורמי הסיכון המתרבים, שמדרדרים במהירות גוברת והולכת רבבות אנשים ישרים, חרוצים ומנוסים, רובם מבוגרים (לא רק) למעגלי עוני קשים.

ערוץ היוטיוב של העמותה עושה דבר גדול – מבחינה ציבורית וחברתית, הוא משיב לחסרי הבית את פניהם. מנכיח את סיפוריהם. נותן להם קול. בא איתם בשיחה ומהווה אוזן קשבת. כל סירטון הוא דיאלוג פתוח וגלוי בין הבמאי לבין המרואיין. המצלמה מתמקדת בפני הדובר/ת. תסכול רב מובע בסירטונים. כאב גדול מובע בהם. דמעות רבות, אך גם תקווה ואומץ, יופי אנושי וסולידריות. הסירטונים ממחישים בצורה נוקבת עד כמה המרחק בין היותך אדם ששוכן בבטחה תחת קורת גג, לבין הפיכתך לחסר בית הוא קטן מאד.

הסירטונים מדגימים עד כמה חשובות פתיחות, אדיבות וסבלנות, אל מול כל אותם אלה שהחברה מדירה את קולם, מותירה אותם לתחושת הכישלון, החרטה והאשמה העצמית. רוב המרואיינים הם אנשים כמוני וכמוכם. הם השתדלו והתאמצו, אבל משהו קרה והם איבדו את המעט שהיה להם. רובם אינו מכור לסמים. הם אנשי המקצועות החופשיים. אקדמאים לשעבר. גם שכירים רבים. הרגשתי פעמים רבות שאני רואה את פניה האמיתיים של ארה"ב ובכך, יתכן, את פניו האמיתיים של העולם המערבי. פנים כואבות, מותשות, עצובות ומפוכחות.

אני ממליץ גם על הוידאו הבא, ובו שיחה נוקבת עם העיתונאי כריס הדג'ס אודות הסיבות החברתיות והכלכליות שגורמות לנסיקה בשיעור חסרי הבית בארה"ב של העשורים האחרונים. הדג'ס טוען כי האידיאולוגיה הניאו-ליברלית יצרה את מה שהוא מכנה כ"איזורים שהוקרבו" על מזבח עליונות הרווח ואוטופיית השוק החופשי חסר הבקרה. דרי הרחוב בארה"ב ובשאר העולם הם פניה הכואבים, המודרים, הנסתרים והנשכחים של הכלכלה הזו, שלא כמו טראמפ – שהוא פניה הגלויים והבוטים.

כמובן, המצב באירופה כולה ובוודאי שגם בישראל אינו שונה. רק לאחרונה פירסם"מרכז אדווה" דו"ח מדאיג על אודות קרבת העוני בישראל. כלומר אודות הסיכון לעוני, והסיכוי להצטרפות למעגלי העוני בקרב המעמד הבינוני. הנה ראיון חשוב שנערך לאחרונה בהפקת "הטלוויזיה החברתית":