ארכיון הקטגוריה: אקטואליה

ספר חדש בתרגומי – "אני, בן יפן היפה" מאת קוובטה יסונרי

אני שמח להודיע כי בימים אלה רואה אור בהוצאת ספרי לוקוס תרגומי להרצאתו של הסופר קוובטה יסונרי (川端康成), אותה נשא במעמד קבלת פרס נובל לספרות לשנת 1968.

ההרצאה, שכותרתה "אני, בן יפן היפה", היא אחד מהטקסטים העמוקים והמורכבים שיצא לי לעבוד עליהם. זהו טקסט קצר למדי, אך עתיר באזכורים ובציטוטים מהמקורות הקלאסיים. קוובטה, שהיה אידיאליסט גדול שנכסף כל חייו ליפן של ימים עברו, מסביר על אודות שירתם של מורי הזן ושל הנזירים הנודדים, ומבאר את תפיסת היופי העדינה של אמנויות סידור הפרחים, הקדרות וציורי הדיו. הרצאתו מהווה שער נהיר, רחב ומעורר מחשבה לתשתית תפיסת היופי היפנית ולרוחן של האומנויות העתיקות.

אני מקווה שהטקסט המיוחד הזה ייגע בלבם של קוראות וקוראים, במיוחד בימים אלה שבהם כולנו זקוקים למעט השראה ויופי.

הספר נמכר באתר ההוצאה

לקריאת העמודים הראשונים לחצו כאן

 

שובו של המצפון

עם כל יום שעובר, עם כל מראה קורע לב של משפחה נזקקת, אנשים שבורים שאיבדו את פרנסתם, קשישים בודדים ומבוהלים, צוותים רפואיים מותשים ורבבות שהוצאו ממסגרות חינוכיות ותומכות ולא שבו; עם כל יום כזה, שהוא נצח של תסכול וחרדה מפני המחר, מתבהרת המסקנה הברורה שהופקרנו. וההפקרות היא מוחלטת. אין אתר הפנוי ממנה. היא הבשילה ותססה, והרקיבה והשחיתה וכעת הגיעה לגבורות. מבושיה גלויים ואין בדל סומק בלחייה. 

אני מסכים עם חבריי שמפגינים מזה חודשים, שהמילה הנכונה לישראל של העשורים האחרונים היא שחיתות. אך למה אנחנו מתכוונים ב"שחיתות"? מה מכונן שחיתות? האם זו השליטה הצבאית על רבבות נטולי זכויות? האם זו האדרת האתוס של עליונות יהודית? האם זה חיזוק החינוך הפונדמנטליסטי תוך עיצוב תודעה גזענית ופטריארכלית בקרב ילדנו? האם זו העדפת כוח הזרוע על פני משא ומתן? האם זו תרבות קיצורי הדרך, האובססיה ל"פתרונות", הבוז למורכבות, לרצון טוב וכן – גם לפשרה? האם זו נסיגת המדינה מכל שדות הרווחה? האם זו הפיכת ההפרטה למדיניות והפיכת המדיניות ללוביזם? כמה שערים יש לה לשחיתות? מהיכן נכנסים ומהיכן יוצאים? עיניה מביטות בנו מכל עבר. כל נתיבותיה עסקה. כל שירה הלל לכוח.

וזו ההפקרות העמוקה, הכוללת את כל שכתוב כאן למעלה. הפקרות שבמובן חמור, היא הפקרת התכנותו של שינוי. הפקרת התקווה. נטישת האמונה שאנחנו יכולים להיות טובים יותר. שבכלל יכול להיות טוב יותר. וזה ניהיליזם מצמרר של הווה מתמשך. שהרי נאמר: "אין כלום". ההפקרות העמוקה הזו אינה רק היעדרן של פונקציות קונקרטיות כשלטון תקין, רגולציה וכולי, אלא עצם זניחת האמונה שכלל יש בהן צורך. לא צריך כלום. גם לא מסיכות. כלומר אתם חייבים, אבל הם לא. 

ויליאם אדוארד דו בויז, סופר ומשורר גדול, ממייסדי התנועה לזכויות האזרח של ארה"ב, ניסח שלוש שאלות אל נוכח האלימות שחוותה הקהילה השחורה. אלו הן בעצם שאלות אל נוכח הפקרות: כיצד על יושרה להתייצב מול דיכוי? מה על כנות לעשות אל נוכח תהומות המרמה? מה על הגינות לעשות אל נוכח השפלה?  

השאלות הללו תמיד היו שם גם בתצורתן הישראלית אך הן הופקרו. כה יעילה היא ההדחקה. כה קשה היא עובדת הדברים. זה הזמן לשוב אליהן, כי השיבה אליהן פירושה שובו של המצפון. לשמוע את הקולות, לראות את המראות ולא להתכחש לחומרת המצב. זה אנחנו כעת. אבל אם לא נפקיר את השיח ולא נתעלם מקולות הסבל, נוכל להיות אחרת. נוכל לזכור שיכול להיות אחרת. 

דו בויז
דו בויז

 

 

 

מול מי אתה עומד. או איך אומרים מדיטציה בעברית

כמה גדולה חידת המדיטציה. עמימות המונח לא פחותה בהגות הרוחנית של העולם המערבי מאשר בזו של הגות המזרח. ים המונחים שתורגמו מפאלי, סנסקריט ומשפות נוספות, התפצל לאפיקים רבים של פרשנות.

יש המבינים מדיטציה ככיבוי ודעיכה. היפוך הקערה על פיה. דממה. יש המבינים מדיטציה כריכוז ממושך שמטרתו שליטה בהלכי רוחנו ובכלל. השקטת הגלים ושמירה על הים שקט. יש המבינים מדיטציה כתשומת לב עדינה, כהתבוננות ופעולה הולמות. היות בתואם עם כל שישנו, כולל שצף וקצף ליבנו. מדיטציה כקבלה רדיקלית והכרת תודה על חיינו. זאת מדיטציה כמה שניתן להבין כעמדה אתית של חסד.

בשבח הסביכות

ועם כל זאת, בכורתה של המדיטציה בעולם המערבי היא בפרשנותה הקוגניטיבית. כלומר כמניפולציה על התודעה. היא "עבודת התודעה". שלב ראשון בסולם הגאולה אל הקומות העליונות. המקורות הבודהיסטיים המוקדמים מדגישים את ההיבטים האלה (בעיקר הקוגניטיביים), אך הדיון במהותה של המדיטציה נמשך. 

 ובכל זאת: מהי מדיטציה, והאם יש טעם בעיסוק בה לאור מקורות היהדות? 

בחודשים האחרונים אני מעביר סמינר לימוד בדת השוואתית שדן בשאלה הזאת ובשלל סוגיות אחרות. הדגש מושם על הדיאלוג ההגותי שניכר בין עיקרים גדולים במחשבת ישראל לעיקרים מרכזיים בהגות הבודהיסטית לדורותיה. זו צרה צרורה מבחינה מתודולוגית: השוואה היא מלאכה סיזיפית. המורכבות והגיוון הפרשני עצומים. כל מונח ריק מתוכן חד משמעי. ועם זאת, הסמינר מעשיר את כולנו והלימוד מעמיק ממפגש למפגש. 

אחד מהמונחים העולים תכופות במפגשים הוא כאמור "מדיטציה". אני נשאל האם כלל יש קטגוריה של "מדיטציה" במקורות היהדות? האם יש טעם להשוות בין עיקרים בחסידות ובקבלה (ולטענתי גם בהלכה), לבין הדים להם בהגות הבודהיסטית? ואולי זו בכלל טעות קטגורית, שכן הפרקסיס הבודהיסטי לגווניו מבוסס על חווייה והתנסות אישיות, ולא על אמונה וחובה? לכן אולי הקטגוריה "מדיטציה" אינה מתאימה? מה לאחד עם השני?

לטענתי, ודאי שיש טעם בהשוואה. ואפילו טעם טוב. עשיר. טוב לבחון את מקורות היהדות בעין הלימוד הבודהיסטי, ולהיפך. נכתב על אודות כך הרבה (למשל כאן). לא משנה היכן ומתי, בני אדם תרו אחר אותן חידות ועמדו אל נוכח אותן הסתירות: כיצד ראוי לחיות? מה הדרך להכרת העיקרון הנסתר שבשורש הדברים? האם כלל יש עיקרון נסתר, ואולי אמת נסתרת? איזה אדם אני רוצה להיות בחיי? מה האידיאל לאורו אני חי? מה עלי לעשות כדי לא לסבול? מהו היחסי ומהו המוחלט? שאלות שהן ערש הפילוסופיה באשר היא פילוסופיה. מעיינות הדרכים הרוחניות השונות נובעים מהפילוסופיה. מתפישות העולם. מדמות האדם שכל דרך מלמדת. 

עם זאת, שאלות אלה טושטשו במידה ניכרת על ידי החילון הגובר, תוך האלהת האתוס המדעי, האדרת התיעוש והטכנולוגיה והסגידה לכלכלת שוק שלוחת רסן. הניכור בין בני אדם ובין אדם לעצמו גברו. אמונות קדומות הותמרו באמונות חדשות, ויותר מכך: מוחלטות אחת הוחלפה במוחלטות אחרת. אלילי עבר נותצו רק כדי שבמקומם יוצבו אלילים מעודכנים (אימפריאליזם, אוריינטליזם, ניאו-ליברליזם וכולי). היד הקפוצה של הממסד הדתי הוחלפה בלב האטום של הפוסט מודרנה. בבדידות, תשישות ואשמה. אך השאלות הבסיסיות עודן כאן. בוערות יותר מתמיד. 

ובתוך סבך השאלות, שבשיעורי אין בכוונתי להתירו אלא רק להכירו, ללומדו, לאהובו ולהודות עליו, אנחנו נתקלים מדי פעם בכתיבה צלולה שמניחה לריבוי הקולות, ומביאה את שלל הפרשנויות לכדי דממה עמוקה של תובנה ושלום. כן – שלום ביני ובין עצמי. ביני ובין העולם. 

מהי מדיטציה? הנה הצעה מתוך אוסף שיחות הר"ן (מז):

צָרִיךְ לָזֶה זְכִיָּה גְּדוֹלָה שֶׁיִּזְכֶּה לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ שָׁעָה אַחַת בַּיּוֹם. וְשֶׁיִּהְיֶה לוֹ חֲרָטָה עַל מַה שֶּׁצְּרִיכִין לְהִתְחָרֵט. כִּי לָאו כָּל אֶחָד זוֹכֶה לְיַשֵּׁב הַדַּעַת אֵיזֶה שָׁעָה בַּיּוֹם, כִּי הַיּוֹם הוֹלֵךְ וְחוֹלֵף וְעוֹבֵר אֶצְלוֹ וְאֵין לוֹ פְּנַאי לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ אֲפִילּוּ פַּעַם אַחַת כָּל יְמֵי חַיָּיו. עַל כֵּן צְרִיכִין לְהִתְגַּבֵּר לִרְאוֹת לְיַחֵד לוֹ פְּנַאי לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ הֵיטֵב עַל כָּל מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר הוּא עוֹשֶׂה בָּעוֹלָם אִם כָּךְ הוּא רָאוּי לוֹ לְבַלּוֹת יָמָיו בְּמַעֲשִׂים כָּאֵלּוּ וּמֵחֲמַת שֶׁאֵין הָאָדָם מְיַשֵׁב עַצְמוֹ וְאֵין לוֹ דַּעַת וַאֲפִילּוּ אִם יֵשׁ לוֹ לִפְעָמִים אֵיזֶה יִשּׁוּב הַדַּעַת אֵין הַדַּעַת הַמְיֻשָּׁב מַאֲרִיךְ זְמַן אֶצְלוֹ וְתֵכֶף וּמִיָּד חוֹלֵף וְעוֹבֵר הַדַּעַת מִמֶּנּוּ וְגַם אוֹתוֹ הַמְּעַט הַדַּעַת שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵינוֹ חָזָק וְתַקִּיף אֶצְלוֹ מֵחֲמַת זֶה אֵין מְבִינִים שְׁטוּת הָעוֹלָם הַזֶּה אֲבָל אִם הָיָה לְהָאָדָם שֵׂכֶל מְיֻשָּׁב חָזָק וְתַקִּיף הָיָה מֵבִין שֶׁהַכּל שְׁטוּת וָהֶבֶל. 

כמה טובה היא הישיבה. כמה פשוטה ועמוקה. כמה זמינה ואין-סופית. יישוב הדעת ולו שעה אחת ביום. ולו רגע אחד בשעה. ולו רגע אחד. 

העולה בקריאת הדרשה החסידית היפה הזאת הזכיר לי בדיעבד את מילותיו של רבנו בחיי בן יוסף איבן פקודה (סרגוסה, 1120-1050), שכמובן הקדימו בכשבע-מאות שנים את דרשות הר"ן.

נזכרתי בקטע הבא, שמאיר יפה את הזיקה עמוקה ששוררת בין ראשית ההפנמה הרוחנית של תנועת המוסר (למשל, רבנו בחיי) ובין אחד משיאה (חסידות הר"ן). גם זאת הצעה למדיטציה, וכך נכתב:

הפרוש, צהלתו בפניו ואבלו בלבו. לבו רחב מאד ונפשו שפלה מאד איננו נוטר ולא חומד ולא מספר בגנות ולא מדבר מאדם. מואס בגדולה ושונא השררה. מיושב. זכרן. מודה. רב בושת. מעט נזק. אם ישחק לא ירבה ואם יכעס לא יתקצף. שחקו ריוח שפתים, ושאלתו ללמוד. חכמתו רבה וענותו גדולה. הסכמתו חזקה. לא ימהר ולא יסכל. מחלוקתו נאה ותשובתו נכבדת. צדיק אם יכעוס. חומל אם יבוקש. ידידותו זכה ואסורו חזק ובריתו נאמנה. רוצה בדין הבורא. מושל ביצרו. לא ידבר עתק על מי שיזיקהו. ולא יתעסק במה שלא יועילהו. לא יתנקם לאיד ולא יזכור לאדם רעה. משאו קל ועזרתו רבה. הודאתו רבה בעת הרעה וסבלו ארוך בעת הנזק. אם ישאלו ממנו יתן ואם יחמסו אותו ימחול. ואם ימנעו ממנו יתנדב ואם ירחיקוהו יקרב. רך מחמאה ומתוק מדבש. מצוה על האמת. דובר צדק. עוזב מאויו. מצפה ליומו. אומר ועושה. חכם. זריז. נפשו יקרה, ובריתו נאה. (ספר חובות הלבבות. שער הפרישות). 

מחקר השוואתי של דתות מצריך תמימות מסויימת. לא רק ביקורתיות חשובה ללימוד אלא גם פליאה. בתמימות כוונתי למחשבה שייתכן מפגש. שבכל זאת "יש על מה לדבר". הרי יש דימיון וישנו שוני. האם נוכל לשוחח?

איני מאמין כי קיימת זהות מוחלטת בין האידיאלים השונים ממזרח וממערב. אני סקפטי למדי. העולמות שונים והשפות זרות ורחוקות. ההקשרים בהם כוננו האידיאלים והגיוון הפרשני הנסוב סביבם, מפורר כמעט כל אפשרות לטענה שמחזיקה מים על אודות דימיון או זהות. וגם אם מוצאים דמיון – מה פשרו? מה חשיבותו?

לכן, מחקר השוואתי של דתות לא נועד להגיעה למסקנות מוחלטות. הניסיון להגיע למסקנה מוחלטת הוא היבריס שאני מותיר לחבריי מהמדעים המדויקים (גם שם, אגב, התמונה הפכפכה). הדיאלוג הבין דתי לא נועד להצבעה על דימיון אסתטי או רעיוני. הוא לא עוסק בקוסמטיקה של דרכים רוחניות. הוא לא מנסה ללכוד מסקנות פשטניות אודות דומה ושונה. הוא לא עוסק רק בהצבעות, כי אם במפגש. בחיי כבן אדם. בעבר שמלמד את ההווה כיצד לפנות אל העתיד. 

מחקר השוואתי של דתות נועד להזכיר את הדבר הנשכח ביותר: שהשיחה אפשרית. ושמעצם השיחה, הבאים בדו-שיח מופרים הדדית. כל אחד רואה את בבואתו כפי שמתורגמת אצל האחר, ובכך מכיר טוב יותר את עצמו. הדימיונות והבהלות בדבר ה"אחר" נרגעים, ולו במעט. אם אתה באמת רוצה להכיר את עצמך, נסה לומר משהו למישהו. נסה לשמוע את דבריו אליך. 

כך מחקר השוואתי מבהיר לא רק את הדימיון אלא גם את השוני. את הציביון הפרטיקולרי של כל דת הבאה בהשוואה. זה אימון בעמידה מול האחר. פנים אל מול פנים. הכנסת אורחים, כמו שטען פול ריקאר. וכמו בכל שיחה: פתאום אתה שומע את מה שאתה אומר. פתאום אתה מכיר את עצמך לראשונה. מבין מול מי אתה עומד, ואף עמוק מכך: עם מי אתה עומד. בשבח המדיטציה. 

 

מרטין לותר קינג הבן – ציטוטים מתוך אוסף דרשותיו

היום לפני 56 שנים נערך "המצעד לוושינגטון לתעסוקה וחירות". להלן כמה קטעים שתרגמתי מתוך הספר Strength to Love, המאגד מדרשותיו החשובות של מרטין לותר קינג הבן. קראו את הספר, הוא כמו מים חיים. 

כולנו שרויים ברשת של הדדיות שאין ממנה מנוס, שזורים בבגד האחד של גורל משותף. מה שמשפיע באופן ישיר על אחד מאיתנו, משפיע באופן עקיף על כולנו. לעולם לא אוכל להיות מה שעליי להיות, עד שאתה לא תהיה מה שעליך להיות; ואתה לעולם לא תוכל להיות מה שעליך להיות, עד שאני אהיה מה שעליי להיות. (מתוך: "האדם שהיה לשוטה", 69).

העימות הבסיסי ביננו אינו עוסק בנסיעה באוטובוס. אך אנו מאמינים, שאם האופן שבו אנו מתמודדים עם חוסר-השוויון הכרוך בנסיעה באוטובוס יכול להסיר את חוסר-הצדק השורר ביננו לבין עצמנו, הרי שבאותו זמן נתקוף את הבסיס לחוסר הצדק הזה – האיבה שבין אדם לאדם. זה יוכל להיעשות רק כשנאתגר את קהילת הלבנים לבחון מחדש את הנחות המוצא שלה, כשם אנו כעת מוכנים לבחון מחדש את שלנו. (מתוך דרשה משנת 1955, 10).

כשאני מדבר על אהבה, אני לא מדבר על איזו תגובה סנטימנטלית ורפה. אני מדבר על אותו כוח שכל הדתות הגדולות ראו בו את המאחד הגדול של עיקרון החיים. אהבה היא המפתח לפתיחת הדלת אל המציאות המוחלטת. האמונה ההינדית-מוסלמית-נוצרית-יהודית-בודהיסטית הזו בנוגע למציאות המוחלטת, מסוכמת כה יפה באיגרת יוחנן הראשונה (ג ד', 7): "ידִידַי נֶאֱהַב־נָא אִישׁ אֶת־רֵעֵהוּ כִּי הָאַהֲבָה מֵאֱלֹהִים הִיא וְכָל־אֲשֶׁר יֶאֱהַב נוֹלָד מֵאֱלֹהִים וְיֹדֵעַ אֵת הָאֱלֹהִים: וַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ אֹהֵב לֹא יָדַע אֶת־הָאֱלֹהִים כִּי הָאֱלֹהִים הוּא אַהֲבָה" (מתוך דרשה משנת 1967, בפני קבוצת הכמרים ובעלי המשפחה המתנגדים למלחמה, 10).

בעולם הניצב בפני מרד של המוני ילדיו של אלוהים השחוקים והרעבים; בעולם הנקרע במתח הגובר שבין מזרח ומערב, לבן ושחור, אינדיבידואליסטים וקולקטיביסטים; בעולם שעוצמתו התרבותית והרוחנית כה מפגרת מאחורי יכולותיו הטכנולוגיות שאנו חיים מדי יום ביומו, עד ממש סיפה של השמדה גרעינית; בעולם כזה אי-אלימות אינה עוד בגדר אפשרות לעיון שכלתני, אלא היא הכרח לפעולה. (מתוך "חצוצרת המצפון", אוסף דרשות משנת 1967).