ארכיון הקטגוריה: אקטואליה

אוניברסיטת תל אביב רוצה אקזיט

המאמר הופיע במדור דעות של "הארץ" בתאריך ה- 22.11.18. אני מעלה אותו כאן לטובת מי שאין לו מנוי לאתר.

***

לפני שבועיים הודיעה אוניברסיטת תל אביב על זכייתה במכרז להקמת מרכז ליזמות וחדשנות. לפי ההודעה באתר האינטרנט של האוניברסיטה, מתוך שלוש-עשרה הצעות שהוגשו לוועדה לתכנון ולתקצוב של המועצה להשכלה גבוהה, זכתה ההצעה המשותפת של אוניברסיטת תל אביב ומכללת שנקר במקום השני וב-15 מיליון ש"ח לארבע שנים – שיושקעו בהקמת מרכז יזמות מוביל ברמה עולמית. אכן, חגיגה.

אני מרצה מהסגל הזוטר בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. חגיגותיי מסתכמות בידיעה שלא אפוטר בסוף הסמסטר. אני חוגג את העובדה שהמשכורת מועברת בזמן ושהסטודנטים ממשיכים להירשם ולהתייצב לקורסים שלי. אני חוגג כשמתפרסם מאמר שכתבתי או ספר שתירגמתי, וכשמגיע משוב חיובי מהתלמידים. כמו חבריי לסגל הזוטר, שמנסים לשרוד מקצועית וכלכלית, אני חוגג בצניעות. לעתים נדירות, מישהו מהבכירים מבחין בהישג כזה או אחר – וטורח לציין זאת, לכל היותר על ידי שליחת ברכה לקונית במייל.

לכן הופתעתי מהשיטפון המילולי סביב התוכנית להקמת מרכז היזמות. איני זוכר שהאוניברסיטה פירסמה הכרזה דומה – שמלווה במייל אישי מהנשיא, פרופ' יוסף קלפטר – לכבוד תכניות חדשות לתארים מתקדמים במדעי הרוח, למשל. מובן שלא נשלח מייל אישי מנשיא האוניברסיטה לרגל סגירת החוג לצרפתית, או כשהוחלט לבטל מגמות לימוד ותקנים. אני כן זוכר את המילים הקשות שהוטחו בנו, מרצי הסגל הזוטר, בכל פעם שניסינו לעמוד על זכויותינו התעסוקתיות, וגם את היחס הציני וחסר החמלה שהפגינה הנהלת האוניברסיטה לפני כמה שנים, כשעובדי הקבלן בקמפוס ניסו להתאגד.

"יזמות היא חלק בלתי נפרד מהתרבות ומהעשייה של אוניברסיטת תל אביב", צוהלת האוניברסיטה בהודעתה. ואני שואל: מהי תרבות יזמית? האם האוניברסיטה תתמוך במחקרים גם אם לא נועדו להפקת רווח כספי או קדמה טכנולוגית? האם האוניברסיטה מבינה יזמות רק כשהיא נוגעת לתחומים אלה? ומה בדבר הסגל הזוטר, שמנסה כבר יותר משנה וחצי להחתים את ההנהלה על הסכם קיבוצי חדש? שבתנו, סיימנו לשבות – והסכם אין. האם אנחנו לא "יזמים"? לא "יוצרים"? ואם אכן יזמות היא חלק כה מהותי מתרבות המוסד, מדוע הפער הגס בחלוקת המשאבים בין הפקולטות? דברו אמת: יזמות טכנולוגית, כלכלית ועסקית היא חלק בלתי נפרד מתרבות האוניברסיטה. כל השאר – פחות.

לפי הצהרתם המשותפת של הנשיא קלפטר, הרקטור פרופ' ירון עוז והמנכ"ל גדי פרנק, "סקרנות, עקשנות ושאיפה לגלות דברים חדשים הינם בדנ"א של כל קהילת האוניברסיטה ובראשם החוקרים שלנו, הנמצאים במרדף מתמיד בעקבות הלא נודע".

החוקרים שאותם מהללים השלושה הם חלק מצומצם ומסוים, מתוקצב ומטופח. לא מדובר במורי השפות הזרות, למשל, או באלפי המורים מן החוץ ועמיתי ההוראה החוקרים ומלמדים בפקולטות למדעי הרוח, האומנויות ומדעי החברה. האחרונים אכן נמצאים "במרדף מתמיד אחר הלא נודע" –  הלא-נודע של עתידם, העסקתם, משכורתם, אופק מקצועם ואף בריאותם הפיזית והנפשית. להם אין מקום בחגיגות ה"יזמות".

כמה השתנה תפקידה של האוניברסיטה בעשורים האחרונים: ממוסד המקדש דעת היא הפכה לתאגיד המקדש Data. מקמפוס רב פנים ומגמות ל-hub עסקי-טכנולוגי. ממוסד המושתת על יסודות הומניסטיים של ענווה, למדנות, ספקנות, שקידה, חשיבה ביקורתית ויצירתיות (גם אם לא אינסטרומנטלית) – לגוף מסחרי הרואה לנגד עיניו בעיקר את עתודות הרווח, את המיידיות והתועלתנות. האוניברסיטה רוצה אקזיט.

נראה כי אובססיית ה"פתרוניות" (Solutionism), כפי שהגדירו זאת מבקרי התרבות ייבגני מורוזוב וברברה ארנרייך, ניכרת בכל: אמונה שאין אתגר שהטכנולוגיה לא יכולה לו, ושאין דבר ראוי יותר מקידום אותה טכנולוגיה (והרווחים שלצידה). ההיבריס הזה לא ייפתר באמצעות אפליקציה. להתמודדות עמו דרושה אוניברסיטה.

בניין מדעי הרוח. אוני' ת"א.
בניין מדעי הרוח. אוני' ת"א.

נאמנות הפחד

חוק הנאמנות בתרבות הוא פרובוקציה. הוא ניסיון להלך אימים. כל מי שעיניו בראשו מבין שלא ניתן לשרטט קו מובהק בין האומה, על מורכבותה ושלל גווניה, לבין התרבות שמאפיינת אותה. בין האזרח-האמן, למשל, לבין שפתו, מורשתו ויצירתו. אין אומה בלי תרבות ואין תרבות בלי מורכבות, בלי שאלות נוקבות, בלי העזה, בלי יצירתיות ודמיון, בלי חתרנות. אין תרבות בלי האפשרות לחרוג מהמקובל. גם אם בועט. גם אם בוטה. גם אם כואב.

החריגה היא עקרון דמוקרטי מרכזי. היא מייצרת ומאפשרת שיח רב פנים וקולות, ביקורתי, אמיץ ופתוח. בחריגה, כמובן, אין כוונתי להסתה, איום או דיבה. חריגה אינה שקר ושחיתות. חריגה היא העזה ויצירה: גמישותו השברירית והחיונית של מרחב חופש הביטוי. זהו מרחב קדוש: צריך להיזהר ברצון לשנות אותו בהתאם לגחמותיו של סקטור מסוים. אל תגעו, כי עצם המגע הורס.

החומרה הגדולה בחוק הנאמנות בתרבות היא בנכונותה של המדינה לבצע מניפולציה כוחנית על המרחב הזה. הפעלת כוח הכפייה שלה (חקיקה) כדי להכריע בשאלה מהי תרבות לגיטימית – מה ראוי להיאמר ואת מה יש להשתיק – דומה להעדפתה הברורה את הזרמים הלאומנים-משיחיים של היהדות על פני זרמים אחרים. חקיקה כזאת היא צנזורה. קיומה הוא הגבלה, קביעה שלפיה יש תרבות נכונה ויש תרבות פסולה. יש יהודי "נכון" ויש יהודי כופר. יש נאמן ויש בוגד.

חוק הנאמנות בתרבות הוא מניפולציה על מרחב שמטבעו הוא דינמי, חמקמק ואינו כפוף לקטגוריות בינאריות של נאמנות – "כן או לא". הדרישה לעמוד בקריטריונים מוחלטים שכאלה מעידה בעיקר על פחד ממה שעושה את התרבות למה שהיא – יצירה חדשה ומתחדשת. קולות חדשים. גם התנגדות.

תרבות היא האפשרות לחרוג. החריגה היא המאפשרת את קיומו וחינוכו של האזרח החושב, הסקרן, היוצר, החסין עד כמה שניתן מפני פרובוקציות ומניפולציות כמו חוק הנאמנות עצמו.

ודבר אחרון, ברגע שהמדינה בוחרת לממן תרבות מכספי מסים של כלל האזרחים, חובתה לממן את תוכני התרבות של כלל האזרחים (כל עוד אינם עוברים על החוק הפלילי כמובן). אין לממשלה זכות ליד חופשית ו"חופש מימון" אם המימון כולו הוא מכספי המסים שלנו.

 

מסגרות לימוד ועיון בשנה הקרובה

בשנה הקרובה אלמד בכמה מסגרות. אשמח לראותכם/ן
קורס סמסטריאלי על אודות הגותו של מורה הזן היפני איהי דוגן באוניברסיטת  תל אביב. בקורס נכיר את חייו של דוגן ועיקרי מחשבתו, תוך קריאה קרובה ברבים מכתביו ורשומות דרשותיו. הקורס נועד לשמש מבוא רחב ומעמיק לקורות חייו, הגותו ומקומו בהתפתחות הפילוסופיה הבודהיסטית. סמסטר א', ימי א' בין 16-18. קישור לרישום.
 
לידה ומוות במחשבת הזן: עיון עומק בחיבוריו של החכם דוגן. סמינר עיוני-טקסטואלי. זהו קורס תמתי שנוגע באחת הסוגיות המרכזיות להגות הזן בפרט והמהאיאנה בכללותה, וכן לפרשנויות השונות שניתנו לה. דוגן נדרש לנושא ברבים מכתביו, ואנו נקרא בהם ונקיים דיון בדבר משמעותם והרלוונטיות שלהם לחיינו. ביה"ס ברושים, פסיכודהרמה, ימי ב' בין 18-20.
 
הרצאה במסגרת סינמטק ת"א אודות היחס הדיאלקטי שבין הממסד הזן בודהיסטי לבין המרחבים, היצרתיות ואף הפראות המחשבתית והאמנותית המאפיינת את תלמידי האסכולה. יום שישי ה-26 באוקטובר, 15:15.
 
"בין האדם לחיה בשירת ההייקו" (בית מיכל, רחובות). שיחה שאקיים עם חברי דרור בורשטיין, במהלכה ננסה לברר את העמדה הלא-מפרידה והחומלת שביסוד השירים והאסתטיקה המאפיינת אותם. יום רביעי, ה- 23 בינואר 2019, 20:30.
 
"בודהיזם במאה ה-21". שיחה במסגרת סדרת המפגשים "שבילים רבים –  דהרמה אחת". סמינר הקיבוצים, יום שישי ה-5 באוקטובר, 9:00 (יחד עם מרצים חברים נוספים).

"התפקיד הדתי של הפילוסופיה ממזרח ומערב: עיונים במפגש היהודי-בודהיסטי". שתי הרצאות שאעביר במכון יד יצחק בן צבי שבת"א, במסגרת הקורס השנתי "על מזרח ומערב". הרצאותיי יעסקו בשאלה המתודולוגית למחקר השוואתי של דתות והרלוונטיות שלו לתקופתנו, וכן בדיאלוג הפילוסופי-אתי שמתקיים בין הגותם של נגרג'ונה ודוגן מצד אחד, והרמב"ם והרמן כהן מצד שני. יום חמישי ה-27 ביוני 2019 (8:30-12:00). במסמך הזה ניתן לקרוא על ראשית המחקר המשווה שאני עורך.

לפעמים האור

לחיות את הרגע

"לחיות את הרגע זה לדעת לנצל אותו" – כך נתבשרתי במודעה בעיתון. מתחת לסיסמה הזאת הופיע שמו של מוסד אקדמי המזמין את קהל הקוראים "לבחור תואר". לכך צורפה תמונה של נערות מאושרות הרצות בחוף הים.

נבהיר: לחיות את הרגע. לנצל את הרגע. נערות מאושרות. חוף ים בשקיעה. ציווי לבחירת תואר אקדמי. הגיוני.

ההקבלה שנעשית כאן מעניינת: לימודים כפיזוז על חוף הים. הדבר היחיד שנותר לעשות הוא לבחור. כמו מול תפריט משקאות בלוי על שולחן נמוך, קבור בחול, בחוף ירושלים. לא מוזכרות צרופות מייגעות כלמידה, שינון, בקיאות, חשיבה, עמל, ניסיון, יצירתיות, כישלון, התגברות, התבגרות. חלילה לנו מאלה. בחירת לימודים כבחירת מקום לפיקניק. וכמובן, זו בחירה דחופה. חייבים לעשותה מיד. לך תדע, אולי לא תהיה חניה ליד הים. ואז מה? תחפש חניה? ואולי גרוע מכך: תחשוב מה ללמוד? הבהילות הזו היא בהילותו של סוחר מול קונה. מחר לא יהיה. קנה עכשיו.

ובכלל, ההיגיון המופרך של ההצהרה "לחיות את הרגע זה לדעת לנצל אותו". שפת החובה הזו מעידה על פחד עמוק. "רק לא לפספס את הרגע". וזו קביעה מתמיהה, כיוון שתפקידה של אקדמיה (לסוגיה ומחלקותיה), הוא לעמוד אל מול פחד בתצורותיו השונות: בערות, שרלטנות, מניפולטיביות, חד-ממדיות, בהילות חסרת פשר.

צר לי על הסטודנטים שזו האידיאולוגיה המאפיינת את המוסד בו הם לומדים (ואני יודע שמוסדות רבים מצדדים ברוח הזו). אאחל להם מליבי להכיר בעובדה שלעיתים רבות כולנו נפספס את הרגע. כן בהחלט. נפספס מאד. שוב ושוב. וזה בסדר. יותר מכך: לעיתים, פספוס הרגע ישיב אותנו לרגע שלאחר מכן רעננים ונינוחים יותר. יצירתיים. מחויבים. בוגרים. החלטיים. הנכונות לפספס את הרגע מאפשרת נוכחות נינוחה ברגעים רבים אחרים. פספסו את האוטובוס ותבינו מהר מאד כמה אתם רוצים שכבר יגיע הבא אחריו. כולנו נפספס אוטובוסים רבים. זאת עסקת החבילה שאנו מעורבים בה. לפעמים יגיע בזמן.

אז פספסו את הרגע, תלמידים יקרים. חשבו פעם ופעמיים. הרשו לעצמכם לא להגיע למסקנה. "שברו את הראש". תעו בדרך ומצו את בלבולכם. לא רק בחוף הים. גם בבית, עם ההורים. עם עצמכם. בעבודה. בטיול. זה חלק חשוב בלימודים, שמתחיל הרבה לפני ההרצאה הראשונה ביום הראשון של התואר הראשון.