ארכיון הקטגוריה: אקטואליה

האומץ לשבור שתיקה

הבודהה היה שובר שתיקה: פעם אחת שבר שתיקה ויצא מהארמון בו היה למעשה כלוא. פעם נוספת שבר שתיקה ופרש מהסיגופים. אני מציע לכולנו לתרגל את הדרך העתיקה של שבירת שתיקה: לשאול, להעלות ספק, להעז ולאתגר את המובן מאליו. כיצד נוכל להבחין בכוכב השחר אם לא נישיר מבט?

לפני כמה ימים ראה אור הדו"ח החדש של ארגון שוברים שתיקה. הפעם, מדובר בדו"ח מקיף אשר מתמקד בעדויותיהם הרבות של חיילים ששירתו בגדה המערבית שהתנחלויות ישראליות מצויות בלבה. העדויות מתארות את מערכת היחסים העמוקה והמתמשכת בין המתנחלים ובין כוחות צה"ל, את מאפייניה, אורחותיה ויותר מכל – את התגברותה.

"באותו זמן המתנחלים קוראים לנו נאצים ו׳אתם לא מתביישים? אתם לא עושים את העבודה שלכם, אתם מבולבלים, אתם׳, וזרקו אבנים." (עדות 22, נח"ל, חברון, 2014).

מקריאה בדו"ח עולה תמונת מציאות מטרידה (בלשון המעטה), בה מתנחלים משתתפים באופן פעיל בהשלטת המשטר הצבאי על האוכלוסייה הפלסטינית, וכי הצבא משמש פעמים רבות כלי בידי המתנחלים לשם חיזוק אחיזתם ושליטתם בשטח. הכוח הצבאי הוא מכשיר בידי כוח אידאולוגי-דתי, וכל זאת אל מול אוכלוסיה אזרחית נטולת זכויות.

בנוסף, העדויות שמוצגות בדו"ח מצביעות על כך שמתנחלים (בעיקר רבש"צים) מעורבים באופן שוטף בפעילות המבצעית ומשפיעים עליה במגוון דרכים, לעתים אף כסמכות פיקודית לכל דבר ועניין, ואף לוקחים חלק בהליכי קבלת החלטות בשטח עצמו. עוד עולה כי המתנחלים נוקטים בשתדלנות פוליטית בקרב החיילים באופן המשפיע על השקפת עולמם, שיקול דעתם ותפקודם המבצעי. כמובן, היחסים הקרובים בין חיילי ומפקדי צה"ל ובין המתנחלים מצטרפים להעדר הנחיות ברורות באשר לסמכות החיילים לאכוף את החוק על מתנחלים. אכן, השרירותיות חוגגת. וכשהחוק אינו ברור – אין חוק. יש אגרוף.

מהדו"ח עולה תמונה קשה, לאורה מתבהר הקשר ההדוק שבין המתנחלים לצבא. הרמטכ"ל – בתגובתו לנתונים אלה – טען כי הקשר ההדוק בין המתנחלים לצה"ל נועד להוות גורם משמעותי ביכולתו של צה"ל לממש את אחריותו הביטחונית במרחב. כלומר שהצבא תלוי בכוחות המתנחלים כדי לעשות עבודתו. הוא שם בעבור המתנחלים, תלוי במתנחלים ובעיקר חסר אונים אל נוכח המתנחלים.

בסופו של דבר, הקשר המתמיד בין המתנחלים לצבא מנוצל בכדי לשבש את הפעילות המבצעית התקינה של הנוכחים בשטח, ויותר מכך – משמש משפך אידאולוגי נוח למען הנעת רעיונות ואינטרסים פוליטיים של המתנחלים אל החיילים. פרופגנדה תמיד קלה יותר כשמדובר ב"שגרת חירום", כפי שחווים אותה חיילים רבים.

חברון
השוק הנטוש בחברון

במקביל לפרסום הדו"ח החמור של שוברים שתיקה, נודע בתחילת השבוע כי החוק להסדרת ההתיישבות ביהודה ושומרון עבר בקריאה שלישית בכנסת. כידוע, החוק מנוגד למשפט הבינלאומי (החל בגדה המערבית), ומנוגד לדיני זכויות האדם הישראליים, אשר מחייבים את רשויות המדינה בכל מקום שבו הן פועלות (סעיף 11 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). החוק, כך עולה, אינו חוקי, וידוע כי גם היועץ המשפטי לממשלה מתנגד לו.

יש קשר עמוק בין ממצאי דו"ח שוברי שתיקה לבין המגמות הלאומניות שהולידו את הצעת חוק הסדרת ההתיישבות. הקשר נעוץ בתאולוגיית העליונות של מצדדי הימין המתנחלי, אשר שואפת לבעלות בלעדית על הארץ כולה, יהיה הדין אשר יהיה. הטקטיקה הצינית של מניפולציה סנטימנטלית על חיילים צעירים שנשלחו לבצע את משימתם, והשלכות הדבר על האוכלוסייה הפלסטינית, הינן כתם גדול ומביש על ראשה של היהדות, ועל כולנו כחברה ישראלית.

הדבר הראוי לעשות אל מול נתוני הדו"ח, אל נוכח המראות האיומים מפינוי עמונה ובפתח אישור חוק ההסדרה, הוא להכיר את הדו"חות הקודמים של שוברים שתיקה, להצטרף לסיורים שלהם ושל ארגונים נוספים (למשל זה), לתמוך בהם כלכלית, לדבר על כך, לכתוב על אודות האיוולת. להשמיע קול.

מי שואל?

החודשים האחרונים, וודאי שהשבוע האחרון, עומדים בסימן מטריד מאד לכל מי שחפץ בחיים נורמטיביים, הגונים ושפויים, במדינת ישראל. הלהבות הגבוהות שאפיינו את מסע עלייתו של נשיא ארה"ב הנבחר לא זרות לנו כאן, ואף נדמה שישנה הלימה בין ירושלים לוושינגטון החדשה: האלימות היא השפה המועדפת. השררה והכוח. השיסוי והבוז לאחר ולשונה. זו השפה וזהו העולם.

ימים כאלה מזמנים לכל אחד ואחת מאיתנו את ההזדמנות לשאול ביתר שאת: האם כך אנו רוצים לחיות? האם אנו מוכנים להישיר מבט אל המורכבות ולא לברוח ממנה? האם אנו מוכנים להשמיע קול נגד מה שמתרחש? האם אנו מוכנים להשמיע קול אשר מעז להתייצב אל מחוץ לקונצנזוס? האם אנו מוכנים להכיר בכך שיש לכל אחד ואחת מאתנו אחריות?

טוב לשאול את השאלות האלה מכיוון שרבים וויתרו על שאלותיהם. עבור רבים המצב ברור. עבור רבים נוספים אין כל טעם לשאול משום שהשגרה מוכיחה, לכאורה, כי היכולת לשינוי אפסית. בין אם מגמת החילון המתמשכת, אשר מערערת נרטיבים תרבותיים (ולא רק דתיים), ובין אם פירותיה של הפוסט-מודרנה, שמרוקנת את היתכנותה של אמירה מוסרית – העולם כיום הוא עולמו של סימן הקריאה. די לנו משאלות. המדע כבר מזמן אינו חקירה אלא עסקה, והתרבות אינה צמיחה כי אם צריכה.

יתכן והשבר העמוק שאנו חווים הוא לא אחר מאשר מותה של השאלה. נכון, אנו בעידן שנהוג לכנותו "מותו של האל", אבל אני טוען שיותר מאשר האל מת – הרי שהשאלה מתה, ויחד עמה מתו האומץ, הרצון הטוב והיצירתיות. עורקי החיים של כל חברה בריאה, של כל חברה חומלת. כאן אוסיף על ניטשה כי המשיח אשר "לעתיד לבוא", אשר כל מהותו שאלה, אכן מת. יחי משיח סימן הקריאה.

השאלה מחייבת את מידת הענווה. היא ביטוי להכרה העמוקה: "אני לא יודע". חברה שמאפשרת את השאלה, את הדיון המורכב, רב הפנים, היא חברה שמכבדת את מידת הענווה, ולכן גם תכבד את מגוון הפנים ומגוון הדעות שמקיימים אותה. בכאב גדול אני מביט בישראל נעה בכיוון הפוך לגמרי.

יחד עם זאת, כוחה של שאלה אינו מתמצה רק במידת הענווה שהיא מבטאת. כוחה גם בפעולה שהיא מחייבת. הנכונות לשאול היא הנכונות לפעול, או לפחות הנכונות להכיר את התשתית לפעולות שלנו ביתר שאת. ההבנה הזו חשובה. ולו רק מפני שהיא מאפשרת לנו לשנות את התנהגותנו, או לפחות לומר "עד כאן". לא אעשה לאחר את ששנוא עלי.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
ליד הבית

 

 

 

 

 

פוסט שלום לשנה החדשה

מסופר כי הבודהה ראה את כוכב השחר והתעורר. עוד מסופר כי באחד מגלגוליו הקודמים, השליך עצמו הבודהה מצוק גבוה כדי שנמרה מורעבת תוכל לנגוס בבשרו ולהאכיל בו את גוריה. ישנו גם הסיפור על אורח ומארח בבקתת התה. כל אחד מברך את השני. כל אחד תומך בשני. נותן את מקומו ובכך מקבל את מקומו בחזרה.

להלן כמה סיפורים נוספים.

בחודשים האחרונים יצא לי לסייר מספר פעמים בגדה המערבית. חבל ארץ יפה ועצוב. ביקרתי בחברון, מזרח ירושלים ורמאללה. ביקרתי בהתנחלויות, במאחזים מבודדים וכמובן, כיצד ניתן שלא, גם במחסומים. הסיורים אורגנו על ידי מספר גופים שעוסקים במלאכה החשובה הזו מזה שנים (לדוגמה הארגון הזה  והזה והזה, ממליץ גם על זה). שמחתי להצטרף אליהם ואני ממליץ לכולם לעשות כך. נאמר כי אין טוב ממראה עינים. בוודאי, מראה עינים אינו סיכומו של עניין, אך זהו בהחלט שער יעיל. שלא לומר הכרחי.

אינני בעל היכרות קרובה עם איזור הגדה. אינני מכיר בעל-פה את תוואי השטח או תחומי הריבונות השונים. כעת אני בקיא יותר. מבין עד כמה המצב קשה. צריך ללכת לשם כדי לדעת את זה. לאו דווקא כדי לנסח פתרון, אלא פשוט כדי להיות עדים למציאות החיים שם (שזה בעצם כאן).

הנה כמה רשמים.

לא ידעתי עד כמה שגרת המחסומים קשה. בראשי התהווה לו ציור דמיוני, שבבי זכרונות ובדלי מידע, אך לא ידעתי כיצד זה מרגיש: לעמוד ככה. לחכות. להיות חסר אונים. לחזור כמות שבאת. ואם זה מרגיש כך לעומדים בתור האינסופי, אני מתאר לעצמי (ויודע מאינספור עדויות) שזה קשה לא פחות לחיילים. "שגרת מחסום" הינו המונח המוביל. אין דבר שגרתי בשגרה הזו.

רשמים נוספים.

לא ידעתי עד כמה חומת ההפרדה מפרידה. מסך יורד ממזרח לירושלים. גם לא ידעתי שבשתי גדותיה הררי אשפה ושלוליות ביוב. שטחי הפקר. גם לא ידעתי על ההעסקה ההולכת וגוברת של חברות אבטחה פרטיות במחסומים וסביב לחומה – כמו להבהיר שיש עניין כלכלי בכל הסיטואציה. לא דמיינתי את העומס היזום במחסום קלנדיה. את הצעידות מאל-בירה עד לצפון רמאללה. את ההמתנה שם. גם לא ידעתי על שרירותיות החלוקה הזמנית-קבועה לשטחי A B C, על עליונותו של החוק הצבאי או על עובדת קיומו של חוק טורקי בחלק מהאיזורים.

מערכות חוק חופפות ושונות פירושו כי אין חוק. ישנה שרירותיות שגורמת לצד אחד לחוש נרדף ולצד שני לאמץ אף יותר את דמותו כרודף. הפגנת נוכחות בלתי פוסקת ומחסומי פתע שרירותיים. פטרול גגות. אלמנות קש. שגרה של שליטה כוחנית על אוכלוסיה אזרחית. לא ידעתי. כלומר, ידעתי מעט והעדפתי שלא לדעת יותר מכך. מי רוצה לדעת דברים כאלה? הרי זה "שם".

%d7%a8%d7%9e%d7%90%d7%9c%d7%9c%d7%94-%d7%9e%d7%96%d7%a8%d7%97
רמאללה מדרום מזרח

רשמים נוספים.

לא ידעתי עד כמה לב העיר חברון דומם. כיצד מערת המכפלה היא אי של דממה. מילים זכות כמו "צדקה", "תורה" לצד גדרות ברזל המיועדות רק לפלסטינים. לב חברון. אי מוקף אבטחה. רווי רוחות רפאים של העיר שהייתה. לא תארתי לעצמי את הקללות לעברנו בתל-רומיידה. את מבטי האיבה לקראת "מחסום שוטר", לא רחוק מהשוק הסיטואני הנטוש. לא תארתי עד כמה עצוב. עד כמה לא יתואר.

אז זו ברכתי לשנה החדשה: לכו וראו בעצמכם. פקחו עינים למראות הללו.  בקרו שם. לכו ברגל. צעדו מקבר גולדשטיין ועד לכניסה לחברון. מרחק קצר אך ארוך מאד. יש ערך להתנסות פיזית כזו. עמדו שם. פגשו את האנשים. את החיילים כמו את האזרחים. דברו איתם. הבינו את השגרה שלהם. צלמו זאת. צלמו גם בלבכם. היו עדים לחיים האלה – מרחק שעת נסיעה.

הדרך להשכנת שלום כלשהי עוברת בהכרה בהשלכות של שגרת השליטה על אחר. שלום אינו רק הסדר גאוגרפי או כלכלי, אלא קודם כל הכרה במצב ובאחריות על חלקי במה שקורה. להכיר במצב ולהיות אמיצים מספיק כדי לשנות אותו. ושינוי יכול להתחיל ממראה עינים. עד כי גם חומת ההפרדה יכולה להיות כוכב השחר של כל אחד מאיתנו.

אני מאחל בכל ליבי שנה טובה, שנת שלום, לכל קוראי הבלוג.