ארכיון הקטגוריה: אקטואליה

לא עומדים מהצד – סיוע אזרחי לפליטים בסוריה

את הפוסט הנוכחי אני מבקש להקדיש ליוזמה חשובה שנועדה לסייע לפליטים הרבים בסוריה. הסיוע הוא פרי יוזמה אזרחית ישראלית. ניתן לקרוא על אודותיה בדף הפייסבוק 'לא עומדים מהצד' – ישראל למען נשים וילדים קרבנות הקרבות בסוריה.

המצרכים לאיסוף כוללים חומרי היגיינה ומזון בסיסיים:
טיטולים – בכל הגדלים
מזון תינוקות – מטרנה סימילאק וכדו' לכל הגילאים
פדים (לא טמפונים)
מוצרי היגיינה: שמפו, סבון, משחות שיניים, מברשות שיניים וכדו'.

את המוצרים יש להעביר לאנשי הקשר בנקודות האיסוף הרבות המצוינות בקובץ הזההאיסוף מסתיים ב-25 בחודש (לחצו על התמונות לפרטים).

IMG-20170407-WA0003


הודעה אנגל

חג החירות בסימן יובל לכיבוש

ערב חג הפסח השנה יוצא דופן: חג החירות בסימן שנת היובל לכיבוש הצבאי בשטחים. חג החירות בסימן שנת החמישים לשליטה הכוחנית על יותר ממיליון וחצי פלסטינים. חג החירות בסימן העיוורון המוסרי העמוק שאנו לוקים בו: חירות השלובה בהגבלתו של אחר. חירות השלובה באלימות גוברת ושחיתות עמוקה.

לא ניתן ליישב בין אלה מכיוון שלא ניתן ליישב בין ההכרה בזכותנו לחירות, לבין המשך השליטה על יותר ממיליון וחצי חסרי-זכויות. לא ניתן ליישב בין שמחת החירות הפרטית לבין המשך הגבלתו של אחר. לא ניתן ליישב בין ראיית החירות כערך לבין קיומה של שחיתות עמוקה, גזענות ושנאת חינם. בעוד שההגדה מספרת את יציאת מצרים, הרי שהמציאות טופחת על פנינו. אנחנו עדיין תחת שיעבוד. את שלשלאות הברזל החלפנו בהיבריס קולוניאליסטי.

כפי שטען ישעיהו ברלין, חירות – במובנה העמוק – אינה רק פריקת עול. חירות אינה רק שחרור ממגבלות. במובנים רבים, חירות היא היכולת להתחייב. למשל, להתחייב לכך שלא נעולל לאחר את מה שעוללו לנו. שלא נעשה לאחר את ששנוא עלינו.

חירות אינה רק שלילת העול; אינה רק איון המגבלות. חירות היא ערך מחייב. למשל, הצורך במגבלה על כוח. הכרח המגבלה על שליטה. החוק הוא דוגמה מובהקת לחירות חיובית שכזו. וכך גם החוק הפנימי – לבוא בחשבון בינינו לבין עצמנו. לבחון היכן פשענו. לעמוד באחריות המשותפת שלנו למה שמתרחש. להתנגד למגמות של שנאה, גזענות ושחיתות. ואכן, יש שהחליטו אחרת – על כך אין ויכוח. ולראייה המציאות הקשה בה אנו חיים.

לכל מי שחירות חיובית קרובה לליבו, אני מציע להשתתף באירוע החשוב "שומרי סף שוברים שתיקה" שיתקיים בירושלים ב-6 באפריל (גלריה ברבור, 20:00). אין מועד מתאים לכך יותר מאשר הזמן הזה. ערב פסח 2017.

--

האומץ לשבור שתיקה

הבודהה היה שובר שתיקה: פעם אחת שבר שתיקה ויצא מהארמון בו היה למעשה כלוא. פעם נוספת שבר שתיקה ופרש מהסיגופים. אני מציע לכולנו לתרגל את הדרך העתיקה של שבירת שתיקה: לשאול, להעלות ספק, להעז ולאתגר את המובן מאליו. כיצד נוכל להבחין בכוכב השחר אם לא נישיר מבט?

לפני כמה ימים ראה אור הדו"ח החדש של ארגון שוברים שתיקה. הפעם, מדובר בדו"ח מקיף אשר מתמקד בעדויותיהם הרבות של חיילים ששירתו בגדה המערבית שהתנחלויות ישראליות מצויות בלבה. העדויות מתארות את מערכת היחסים העמוקה והמתמשכת בין המתנחלים ובין כוחות צה"ל, את מאפייניה, אורחותיה ויותר מכל – את התגברותה.

"באותו זמן המתנחלים קוראים לנו נאצים ו׳אתם לא מתביישים? אתם לא עושים את העבודה שלכם, אתם מבולבלים, אתם׳, וזרקו אבנים." (עדות 22, נח"ל, חברון, 2014).

מקריאה בדו"ח עולה תמונת מציאות מטרידה (בלשון המעטה), בה מתנחלים משתתפים באופן פעיל בהשלטת המשטר הצבאי על האוכלוסייה הפלסטינית, וכי הצבא משמש פעמים רבות כלי בידי המתנחלים לשם חיזוק אחיזתם ושליטתם בשטח. הכוח הצבאי הוא מכשיר בידי כוח אידאולוגי-דתי, וכל זאת אל מול אוכלוסיה אזרחית נטולת זכויות.

בנוסף, העדויות שמוצגות בדו"ח מצביעות על כך שמתנחלים (בעיקר רבש"צים) מעורבים באופן שוטף בפעילות המבצעית ומשפיעים עליה במגוון דרכים, לעתים אף כסמכות פיקודית לכל דבר ועניין, ואף לוקחים חלק בהליכי קבלת החלטות בשטח עצמו. עוד עולה כי המתנחלים נוקטים בשתדלנות פוליטית בקרב החיילים באופן המשפיע על השקפת עולמם, שיקול דעתם ותפקודם המבצעי. כמובן, היחסים הקרובים בין חיילי ומפקדי צה"ל ובין המתנחלים מצטרפים להעדר הנחיות ברורות באשר לסמכות החיילים לאכוף את החוק על מתנחלים. אכן, השרירותיות חוגגת. וכשהחוק אינו ברור – אין חוק. יש אגרוף.

מהדו"ח עולה תמונה קשה, לאורה מתבהר הקשר ההדוק שבין המתנחלים לצבא. הרמטכ"ל – בתגובתו לנתונים אלה – טען כי הקשר ההדוק בין המתנחלים לצה"ל נועד להוות גורם משמעותי ביכולתו של צה"ל לממש את אחריותו הביטחונית במרחב. כלומר שהצבא תלוי בכוחות המתנחלים כדי לעשות עבודתו. הוא שם בעבור המתנחלים, תלוי במתנחלים ובעיקר חסר אונים אל נוכח המתנחלים.

בסופו של דבר, הקשר המתמיד בין המתנחלים לצבא מנוצל בכדי לשבש את הפעילות המבצעית התקינה של הנוכחים בשטח, ויותר מכך – משמש משפך אידאולוגי נוח למען הנעת רעיונות ואינטרסים פוליטיים של המתנחלים אל החיילים. פרופגנדה תמיד קלה יותר כשמדובר ב"שגרת חירום", כפי שחווים אותה חיילים רבים.

חברון
השוק הנטוש בחברון

במקביל לפרסום הדו"ח החמור של שוברים שתיקה, נודע בתחילת השבוע כי החוק להסדרת ההתיישבות ביהודה ושומרון עבר בקריאה שלישית בכנסת. כידוע, החוק מנוגד למשפט הבינלאומי (החל בגדה המערבית), ומנוגד לדיני זכויות האדם הישראליים, אשר מחייבים את רשויות המדינה בכל מקום שבו הן פועלות (סעיף 11 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). החוק, כך עולה, אינו חוקי, וידוע כי גם היועץ המשפטי לממשלה מתנגד לו.

יש קשר עמוק בין ממצאי דו"ח שוברי שתיקה לבין המגמות הלאומניות שהולידו את הצעת חוק הסדרת ההתיישבות. הקשר נעוץ בתאולוגיית העליונות של מצדדי הימין המתנחלי, אשר שואפת לבעלות בלעדית על הארץ כולה, יהיה הדין אשר יהיה. הטקטיקה הצינית של מניפולציה סנטימנטלית על חיילים צעירים שנשלחו לבצע את משימתם, והשלכות הדבר על האוכלוסייה הפלסטינית, הינן כתם גדול ומביש על ראשה של היהדות, ועל כולנו כחברה ישראלית.

הדבר הראוי לעשות אל מול נתוני הדו"ח, אל נוכח המראות האיומים מפינוי עמונה ובפתח אישור חוק ההסדרה, הוא להכיר את הדו"חות הקודמים של שוברים שתיקה, להצטרף לסיורים שלהם ושל ארגונים נוספים (למשל זה), לתמוך בהם כלכלית, לדבר על כך, לכתוב על אודות האיוולת. להשמיע קול.

מי שואל?

החודשים האחרונים, וודאי שהשבוע האחרון, עומדים בסימן מטריד מאד לכל מי שחפץ בחיים נורמטיביים, הגונים ושפויים, במדינת ישראל. הלהבות הגבוהות שאפיינו את מסע עלייתו של נשיא ארה"ב הנבחר לא זרות לנו כאן, ואף נדמה שישנה הלימה בין ירושלים לוושינגטון החדשה: האלימות היא השפה המועדפת. השררה והכוח. השיסוי והבוז לאחר ולשונה. זו השפה וזהו העולם.

ימים כאלה מזמנים לכל אחד ואחת מאיתנו את ההזדמנות לשאול ביתר שאת: האם כך אנו רוצים לחיות? האם אנו מוכנים להישיר מבט אל המורכבות ולא לברוח ממנה? האם אנו מוכנים להשמיע קול נגד מה שמתרחש? האם אנו מוכנים להשמיע קול אשר מעז להתייצב אל מחוץ לקונצנזוס? האם אנו מוכנים להכיר בכך שיש לכל אחד ואחת מאתנו אחריות?

טוב לשאול את השאלות האלה מכיוון שרבים וויתרו על שאלותיהם. עבור רבים המצב ברור. עבור רבים נוספים אין כל טעם לשאול משום שהשגרה מוכיחה, לכאורה, כי היכולת לשינוי אפסית. בין אם מגמת החילון המתמשכת, אשר מערערת נרטיבים תרבותיים (ולא רק דתיים), ובין אם פירותיה של הפוסט-מודרנה, שמרוקנת את היתכנותה של אמירה מוסרית – העולם כיום הוא עולמו של סימן הקריאה. די לנו משאלות. המדע כבר מזמן אינו חקירה אלא עסקה, והתרבות אינה צמיחה כי אם צריכה.

יתכן והשבר העמוק שאנו חווים הוא לא אחר מאשר מותה של השאלה. נכון, אנו בעידן שנהוג לכנותו "מותו של האל", אבל אני טוען שיותר מאשר האל מת – הרי שהשאלה מתה, ויחד עמה מתו האומץ, הרצון הטוב והיצירתיות. עורקי החיים של כל חברה בריאה, של כל חברה חומלת. כאן אוסיף על ניטשה כי המשיח אשר "לעתיד לבוא", אשר כל מהותו שאלה, אכן מת. יחי משיח סימן הקריאה.

השאלה מחייבת את מידת הענווה. היא ביטוי להכרה העמוקה: "אני לא יודע". חברה שמאפשרת את השאלה, את הדיון המורכב, רב הפנים, היא חברה שמכבדת את מידת הענווה, ולכן גם תכבד את מגוון הפנים ומגוון הדעות שמקיימים אותה. בכאב גדול אני מביט בישראל נעה בכיוון הפוך לגמרי.

יחד עם זאת, כוחה של שאלה אינו מתמצה רק במידת הענווה שהיא מבטאת. כוחה גם בפעולה שהיא מחייבת. הנכונות לשאול היא הנכונות לפעול, או לפחות הנכונות להכיר את התשתית לפעולות שלנו ביתר שאת. ההבנה הזו חשובה. ולו רק מפני שהיא מאפשרת לנו לשנות את התנהגותנו, או לפחות לומר "עד כאן". לא אעשה לאחר את ששנוא עלי.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA
ליד הבית