ארכיון הקטגוריה: דוגן

האם שליטה היא הישג רוחני להתהדר בו? – תרגום מתוך ספר בכתובים

האם יש צורך להסדיר את הנשימה בעת הישיבה? האם יש טעם בניסיון לשלוט על הנשימה? האם צריך לבצע עליה מניפולציה כלשהי? האם מטרת הישיבה היא להגיע להסדרה, ייצוב ואולי אף לשליטה על הנשימה ובכך על התודעה? האם כל העיסוק הזה אינו בעצם אותו ספורט אתגרי קדום, שהיה מנת חלקם של הפרושים האופנישדים והיוגים, כמו גם של סגפני הסטואה? אותה גבורה זולה המרכינה את ראשה בפני הצו הרוחני העליון (וההיבריס העתיק): "שלוט בתודעתך ואל תרפה ממנה!"  האם שליטה היא הישג רוחני להתהדר בו? האם לא כואב הראש מרוב עיסוק בתודעה? האם נשימתנו אינה נעתקת מרוב עיסוק בנשימה? הנה: שאיפה, נשיפה. אין בהיר מכך. אין עמוק מכך. 

אחד מהקטעים היפים והעמוקים שיצא לי לתרגם לאחרונה נוגע בשאלות אלה. זהו קטע מתוך שיחה המופיעה באוסף דרשותיו של איהי דוגן. להלן קטע קצר מתוכה, בו דוגן מסביר על אודות אופן הנשימה שלמד ממורהו רוּגִ'ינְג 如浄 בעת הישיבה. 

מקור:

Kagamishima Genryū 鏡島元隆, ed. Eihei kōroku 永平広録 2. In: Genbun taishō gendaigoyaku Dōgen Zenji Zenshū 原文対照現代語訳道元禅師全集 11 (Tokyo: Shunjūsha, 2011), pp: 113-4

על הנזיר בישיבתו לייצב תחילה את גופו, לזקוף את גבו ולהסדיר את נשימתו ואת תודעתו. במסורת הרכב הקטן נהוגות שתי דרכים: ספירת נשימות והרהור במזהמים. תלמידי הרכב הקטן סופרים את נשימותיהם כדי להסדיר את נשימתם, ואילו במסורת האבות והמורים הלימוד שונה לאין ערוך.

אחד מאבותינו אמר: "גם אם מתעוררת בך תודעתו של שועל לבן ופראי, עליך להימנע מאימוני השליטה בה, כפי שנהוג בשני הרכבים".

גם במסורת הרכב הגדול נהוגה שיטה לייצוב התודעה והנשימה, והיא ההבחנה מתי נשימתנו ארוכה ומתי היא קצרה; מתי היא מעמיקה עד לתחום הבטן התחתונה ומתי היא שבה ועולה עד ליציאתה. השאיפה והנשיפה משתנות בכל פעם, אך שתיהן נובעות מתחום הבטן התחתונה. […] מורי נהג לומר: "נשימתי מעמיקה אל הבטן התחתונה, אך אינה באה משום מקום. לכן נשימתי אינה ארוכה ואינה קצרה". כך אמר מורי.

אם מישהו ישאלני כעת מה הייתה שיטתו של מורי בעת ישיבתו, כל שאוכל לומר הוא כי שיטתו אינה של הרכב הגדול, אך גם לא של הרכב הקטן. עוד אומר כי שיטתו אינה של הרכב הקטן, אך גם לא של הרכב הגדול. אם אדרש שוב לבאר את שיטתו של מורי, כל שאוכל לומר הוא כי שאיפה ונשיפה אינן ארוכות ואינן קצרות.

  • אב הזן אליו דוגן מתכוון הוא נָגָּרְג'וּנָה, בן המאה השנייה לספירה לערך. דוגן מצטט מתוך החיבור המיוחס לו (Mahāprajñāpāramitāśāstra). 
  • "שני הרכבים" (נִיג'וֹ, 二乗) – סיווג סוטריולוגי רווח בכתבי המהאינה. הכוונה ל"רכב השומעים", קרי רכב התלמידים המאזינים לדברי הבודהה (שוֹמוֹנְג'וֹ, 聲聞乘, סנסקריט: śrāvakayāna), ורכב "הזוכים להתעוררות בחסד הנסיבות", כלומר המתעוררים בחסד ההתהוות המותנית וסגולות הסיבתיות (אֶנְגַקוּג'וֹ, 縁覚乗, סנסקריט: pratyekabuddhayāna). רכבים אלה זכו לביקורת במרוצת הדורות, שכן האידיאל המכונן להם הוא התמרה מוחלטת בעבור שחרור והטבה בלעדית עם העצמי (גִ'ירִי, 自利, סנסקריט: ātmârtha), ולא שיבה ושכינה בסמסרה בעבור שחרור האחר ("רכב הבּוׁדְּהִיסָטְוָוה", 菩薩乗, סנסקריט: bodhisattvayāna). הדיאלקטיקה בין שחרור מכשורי-פרטי לבין שחרור אשר אינו רק מכשורי ואתי בבסיסו, היא מהגורמים לריבוי הקולות המאפיין את בודהיזם המזרח-אסייתי ותפישות השחרור השונות בו. 

לידה ומוות במסורת הזן – הקלטת שיחה ועיון בכתבים

אני שמח לשתף כאן שיחה שקיימתי עם דליק ווליניץ ושמואל שאול בנושא תפיסת הלידה והמוות במסורת הזן. בתוך כך דיברנו על מגוון נושאים: מורכבות תפיסת השחרור הבודהיסטית, ההבדלים הדקים (אך העמוקים) שבין האידיאלים של הבודהיזם ההודי המוקדם לאלה של אסכולות מזרח-אסיה, על אודות תפיסת המוות בזן-בודהיזם היפני, על כתביו של דוגן, על תרגום ופרשנות וכולי. 

אני מודה לדליק, שמואל ולמפיקה אורנה יקיר, על הזמנתם הנדיבה. 

 

הזמנה להרצאה בכנס הישראלי התשיעי לחקר רוחניות עכשווית

אוניברסיטת חיפה, יום שלישי ה-29 במאי 2018, 10:15-12:15

גוף-נפש בין אחדות לאי-שניות: עיון בטרמינולוגיה של מורה הזן דוגן

ד"ר איתן בולוקן

אחת מהשאלות העמוקות שהעסיקו את מורה הזן היפני אֶיהֵי דוֹגֶן, בן המאה השלוש עשרה, במישרין כמו בעקיפין, היא שאלת היחס שבין קטגוריות דואליסטיות: כיצד יש לראות את יחס הגומלין שקיים בין אדם ועולם, למשל? כיצד יש להבין את היחס שבין הליכה בדרך דתית, המעשה והמלאכה, לבין פירותייה? האם ראוי לקבוע כי אלה שרויים באחדות קטגורית בשל זיקתם זה לזה, או שמא כל שניתן לומר על אודותיהם הוא כי הם מתאפיינים ביחס שאינו דואלי (יחס של אי-שניות)?

העיסוק בשאלות סמנטיות אלה – אשר נוגעות לאופן בו הבין וניסח דוגן את היחס שבין קטגוריות אשר בשפה כמו גם קטגוריות אונטולוגיות – העסיקה רבות את מסורות הצ'אן והזן לאורך הדורות, ובתוך כך גם את מפעלו הפילוסופי של דוגן. לטענתי, שאלות אלה קריטיות להבנת תפישת השחרור שהציע דוגן לתלמידיו.

בתוך כך, ניתן לשאול האם לאור אוצר המילים הרחב והמגוון בהם השתמש דוגן בכתיבתו הענפה בנושא, עולה כי מהותה של אי-שניות היא למעשה אחדות מוניסטית? האם עצם הקטגוריה "אי-שניות" נתפסה בעיניו כשוות ערך, ואולי אף כביטוי נרדף ל"אחדות"? ומהן ההשלכות האונטולוגיות של הכרעה לכאן או לכאן בכל הקשור להבנת הדרך המעשית שלימד?

בחינה פילולוגית לחיבוריו ודרשותיו חושפת שלוש קבוצות טרמינולוגיות שמאפיינות את האופן בו ניסח את היחס הדינאמי שבין קטגוריות דואליסטיות: האחת היא קבוצת הביטויים על לשון השלילה (via negativa), השנייה היא קבוצת הביטויים על לשון החיוב (via positiva) והאחרונה היא קבוצת הביטויים והתיאורים אשר חורגים הן מלשון שלילה והן מלשון חיוב – קבוצת אותה אני מכנה, בעקבות מחקריו של חוקר הדתות הי-ג'ין קים (Kim), בשם "פנומנליזם רדיקאלי".

חקירה פילולוגית קרובה לכתבי דוגן מראה כי עמידה על ההבדל הסמנטי ששרוי בין קטגוריית האי-שניות לבין קטגוריית האחדות, מבהירה את העובדה כי עבור דוגן, דואליזם אינו נתפש כבעיה אונטולוגית שיש לפתור בהישג מטאפיזי-מוניסטי כזה או אחר, אלא עובדת קיום שיש לחיות באופן דיאלקטי, אשר אינו דואליסטי ביחסו לעובדת הדואליזם. במילים אחרות: עבור דוגן, אי-שניות פירושה קבלה רדיקלית של עובדת השניות, ובדיוק בשל קבלה זו ממומשת הבלחה אתית שהיא"חוסר-דואליות". במובן הזה, ההישג הדתי הגבוה אינו סיום הדואליזם בעבור מוניזם (כזה או אחר), אלא קבלה עמוקה של עובדת הדואליזם, ובכך חריגה ממנו.

לאתר הכנס לחצו כאן.