ארכיון הקטגוריה: חמלה

החמלה והעיסוק בה בעת הזאת

בקרב רבים ממורי, חברי ותלמידי יש עניין גובר והולך ללמוד את נושא החמלה. כידוע, ישנם קורסים רבים, סדנאות, ריטריטים, ספרים ומאמרים על אודות חמלה. העניין בחמלה גובר והולך: מהי? מה פירושה? מה תוכנה? כיצד ניתן לטפח אותה? כיצד ניתן לשמור עליה? כיצד ניתן לממש אותה? כיצד ניתן להיות אדם חומל? כמובן, הספרות הבודהיסטית על אודות חמלה היא ענפה ורבת פנים, כך שהנושא מרתק.

אני מבקש להציע שחלק גדול ממה שהספרות הזו מלמדת אותנו הוא שחמלה אינה תוכן. יש לה תכנים וגוונים, אך אין לה תוכן אחד וחד-משמעי. ים החמלה הרחב השוטף את ספרות מחשבת אסיה, מלמד אותנו שאין בנמצא פירוש מוגדר וסדור לחמלה. אין לה נוסחה.

לכן אני מציע שחמלה – יותר מכל – היא השאיפה לחמול. היא מגמה. רצון טוב. אלו אינם דברים קטנים. חמלה היא הכוונה הכנה לחמול. לראות האם אנו בכלל חפצים בכך.

באופן הזה, חמלה רקומה בעקרונות מוסר נוספים כיושרה, כנות והגינות. בהיותה אידיאל שיש לשאוף אליו, חמלה אינה שונה מרעיון ה"טוב", אשר אינו מוגבל לתוכן סדור, אלא משמש כאופק, כעקרון מנחה וכנקודת יחוס. החתירה לטוב היא העניין, לאו דווקא השגתו הוודאית. החתירה לחמלה היא הנחוצה, לא ודאות מימושה. אם כן, מהי חמלה? הרצון הכן לחמול. בואו נתחיל מזה.

זהו כלל גדול וידוע בתורות המוסר, שמופיע הן ממזרח הן ממערב: הרצון עולה על ההגשמה. השאיפה להיות אדם חומל, חרף הכשלון החוזר ונשנה בכך, חשובה לאין-ערוך מוודאות היותך אדם חומל. בדומה לעקרונות הטוב, הצדק, הנכון וכולי – חמלה היא שאיפה והתכוונות. היא מגמה בלתי פוסקת לקראת מימוש, שיתכן ולא יקרה.

אף אחד לא יודע מהו הטוב. אף אחד לא יודע כיצד יעשה כאן צדק. אך יש את אלה השואפים לטוב, חרף אי-ידיעתם אותו, ויש את אלה שלא. יש את אלה השואפים לצדק, חרף אי ידיעתם את צרותו, ויש את אלה שוויתרו על היתכנותו. מכאן שהבחירה היא של כל אחד ואחת. מהי חמלה? ההתכוונות לקראת חמלה.

לכן אני מציע את הטענה כי חמלה אינה מושא טיפוח אלא מושא רצון. אדם יכול לטפח זיכרון. אדם יכול לטפח את יכולותיו הקוגניטיביות וכן את אלה הפיזיות, אך אני בספק רב האם אדם יכול לטפח, בצורה הדרגתית ומצטברת, אידיאלים מוסריים דוגמת חמלה. ואם משהו אכן מטופח, הרי שזה רצונו והתכוונותו אל עבר אותם אידיאליים.

נכון, מחקרים במדעי הקוגניציה מראים שאימון בטיפוח חמלה אכן מסוגל בתנאים מסוימים להתמיר את אופיו של אדם ואף את מוחו. אך אני מדבר על משהו בסיסי מכך. אני מדבר אודות חמלה הזמינה לכולנו, בטרם אימון. אותה חמלה אשר בלעדיה גם האימון הכי מתקדם לא יועיל.

במובן הזה, חמלה היא עדות לרצוננו. היא אינה דבר שיש להבין, אלא עיקר שיש לשאוף אליו. הנפלא שבדיאלקטיקה הזו, הוא שאידיאלים מוסריים אכן מתממשים בחיינו בהבלחות חוזרות ונשנות בדיוק בשל החתירה אליהם. ומפני שהחתירה היא נצחית, ההבלחות הללו מעמיקות והולכות ותדירותן עולה. יתכן שבמובן זה אכן ישנו טיפוח, אבל זהו טיפוח שנובע מאותו לב, אשר פתוח לנצח של חוסר ההגשמה.

זו דיאלקטיקה מופלאה של חסד ודין. של צורה וריקות. אכן, חמלה מתממשת, אך רק כאשר אני מניח לרעיון החמלה כתוכן שעלי להבין או לטפח, ופשוט חומל.

כאן חשוב לציין מאפיין חשוב נוסף לחמלה, קונקרטי יותר, והוא היכולת לשים את עצמנו במקומו של אחר. אך גם כאן נדרשת מידת הענווה: אף אחד לא באמת יכול לשים את עצמו במקומו של אחר. כל אחד מאתנו חווה את שחווה, ועובר עליו מה שעובר עליו. במובן הזה, אף אחד לא יכול להבין את שעובר עלי עתה. בעת כתיבת המילים הללו. וודאי שלא במצבים אחרים, נוחים פחות.

ושוב אנו ניצבים מול שאלת הרצון: האם אנו כלל רוצים לשים את עצמנו במקומו של אחר? האם אנו כלל מוכנים להרחיב לרגע את עולמנו הסגור, לכאורה, ולעמוד במקומו של אחר השרוי במצוקה? האם אנו רוצים להרחיב את מבטנו לכדי עמדתו של האחר? חמלה היא הנכונות הזו.

לצערי, אני מוצא שנושא החמלה משווק היום, למעט מקרים יוצאי דופן, כתוכן רוחני שיש לטפח, לאט, באופן מצטבר (ובתגית מחיר מצטברת גם-כן). חמלה היא עוד תוכן שיש לצרוך, ולאט. בצורה הדרגתית. כמובן, הגישה ההדרגתית הזו לחמלה (ובכלל להשגות רוחניות) מצויה בכתבי המקור הבודהיסטיים, אך גם הביקורת עליה מופיעה ברבים מהם.

יתכן שיותר מכל, הגישה הדרגתית הזו – ולא רק כלפי נושא החמלה אלא בכלל כלפי מה שמכונה "אימון רוחני" – בעיקר עושה צדק עם המערכת הכלכלית הדורסנית בה אנו חיים. מערכת אשר שעונה כולה על גיוון תכנים בלתי נדלה שמעצב אותנו כצרכנים תמידיים, ובעיקר של תכני "איכות חיים". ואני כותב זאת בצער רב. במציאות שלנו, ישנו עניין גובר והולך בדיון על אודות חמלה, תכניה ופירושיה, אך עניין פוחת והולך ברצון הפשוט לחמול.

אנא, חמלו על החמלה. הניחו לה. פנו אל מלאכת החמלה. טיפוח החמלה הוא נושא מעניין, ואכן מסורות שונות דנו בו מזויות שונות, אך לשעה הזו, כאן בארץ, לחיים של כל אחד מאיתנו, אנו נדרשים פשוט לחמול.

יתכן שזה הסוד הגדול של פשטות ועומק הפסוק: "לא עושה רע, עושה טוב". לא כתורת מוסר, אלא כצו מוסרי. בדומה ל: "אוהבי ה' שנאו רע", זוהי דרישה: להניח לקורסים אודות חמלה ופשוט לחמול. אין אימון עמוק, קשה וראוי מכך לעת הזו.

 

עבורם

אני מדמיין עצמי בשמש הגדולה. את ראשי הקירח בבוהק הצורב של שעת צהריים. אני מדמיין את החיפוש המתיש אחר צל. את ההפוגות הקצרות שבהשענות על עץ או לצד קיר של בית. אני מדמיין את הלאות שמלווה כל תנועה בחום. את הנחמה שבשטח מוצל, שהולך וקטן עם תנועת השמש.

אני מדמיין את הדממה הזו, שבאה עם הפסקות החשמל. 20 שעות ביום בלי חשמל. ואת המחשבה: אין מאוורר, אין מזגן, אין מקרר. ככה זה. אין לנו קול. אני מדמיין את כל אלה ויודע שלרבבות זוהי מציאות.
עזה.

הקלטה: דוגן ותרגול הזאזן

כמה מקוראי הבלוג כתבו לי בבקשה שארחיב את ההסברים אודות גישתו של דוגן לתרגול הישיבה. לבקשתם, ולאור העובדה שאני אוהב לדבר על הנושא, הקלטתי הרצאה קצרה שמדגימה את חלק מהדרכים בהן תאר דוגן את מה שהוא כינה "זאזן" (ישיבת זן) וכן "שיקַנְטַזַה" ("אך ורק פשוט ישיבה").

אני מקווה שהקלטה זו, המבואית למדי, תאיר ולו במעט את המורכבות שעומדת בבסיס מחשבתו של דוגן, כמו גם את הפשטות העמוקה, והחמלה הגדולה, בדרך שהציע.

תרגול במודעות או תרגול בהכחשה?

"למה הישראלים לא באים לכאן לראות את מה שקורה?". זו שאלה שחוזרת על עצמה רבות במפגשים עם תושבי הגדה המערבית. זו גם שאלה מתבקשת. הסכסוך הישראלי-פלסטיני נוגע לשני הצדדים: הוא משפיע על אורחות חייהם, על כלכלתם, על המגמות התרבותיות שמעצבות אותם ויש לו מחיר נפשי – כמו פיזי – שנפרע לאורך עשרות השנים. לכן ניתן היה לצפות כי גם אם ההנהגה הפוליטית אינה ששה לדיאלוג, הרי שהאזרחים יקיימו אותו בצורה כזו או אחרת. בנוסף, ולאור העובדה שאין סימטריה ביחסי הכוחות בין ישראל לרשות הפלסטינית, היה ניתן לצפות לכך שהישראלים ימחלו על כבודם ויסעו לראות במו עיניהם את שמתרחש בשמם. אך קשר שכזה, בין קהילות ישראליות לפלסטיניות, נותר, לרוב, בגדר חלום. תקווה אידיאליסטית שהתרסקה אינספור פעמים על הקרקע הצינית של המציאות הישראלית המותשת.

כאן המקום להזכיר: אין סימטריה בין ישראל והרשות הפלסטינית, הן מבחינה צבאית והן מבחינה לוגיסטית-כלכלית. לכן אין סימטריה בין מצב של הישראלים למצבם של הפלסטינים. הנטל הוא על הישראלים – לעשות מעשה, ולו קטן. ללכת ולראות את המתרחש בעצמם. לנקב, ולו במעט, את בועת הבערות שמאפיינת את השיח הפופוליסטי בנושא ולקדם יוזמות שיובילו, אולי, לשיח פרודוקטיבי יותר (למאמר חשוב בנושא לחצו כאן).

אבל, כמובן, התמונה מורכבת יותר. מתוך שיחות רבות, חלקן התקיימו במסגרות של לימוד ותרגול, הבחנתי בכך שהבערות בדבר המתרחש בגדה המערבית ובדבר חייהם של הפלסטינים והשלכותיו של הכיבוש, איננה אך ורק אי-ידיעה תמימה. לא מדובר כאן רק בחוסר ידע, כי אם בהעדפה מודעת שלא לדעת. במילים אחרות: רבים לוקים בבערות וולונטרית. בערות מרצון. פשוט לא רוצים לדעת. "מה הקשר בין הסבל של הפלסטינים והישראלים לבין הרצון שלנו לתרגל את הדהרמה?" שאלו אותי פעמים רבות.

אכן, בכל הנוגע לרבים המתרגלים את הדהרמה (לסוגיה) מסתמנת כאן אירוניה מעניינת: רבים מקדישים עצמם בכנות וברצינות לתרגול של מודעות, אך לא כאשר הדבר נוגע לסוגיות חברתיות, אזרחיות, מדיניות ואף פוליטיות. מודעות לתחושותיי, שאיפותיי, מחשבותיי, מצבי, קשריי וחיי – כן. מודעות לתמונה מורכבת יותר, הכוללת היבטים חברתיים ואף פוליטיים – שגם הם כמובן משפיעים על חיי – לא. דהרמה כשיפור עצמי – בטח. דהרמה כדרך הכרוכה בהתמודדות עם סוגיות אתיות – פחות.

לטעמי, הבנת התרגול כפעולה ביום-יום ובאורחות החיים אינה מתאפשרת אם אכן ישנה הבדלה שכזו – בין מה שמוחזק כראוי למודעות למה שמוחזק כמחוץ לטווח המודעות. אם אני מודע לסבלו של אחר, הרי שגובר הסיכוי לכך שאהיה מודע לחלק מגורמי הסבל. ואם אהיה מודע לחלק מגורמי הסבל, הרי שאוכל לסייע ולהשתדל להסירם. המשמעויות החברתיות-פוליטיות של הרציונאל הבודהיסטי הראשוני הזה חומקות מעיני רבים.

במובן זה, שאלתי את עצמי לא פעם האם תרגול של מודעות, לפחות כפי שהוא מובן בשיח הפופולארי, פירושו תרגול בהעדפה למה להיות מודע? ואם אכן כך, האם אין זו בעצם רדוקציה מודרנית ופשטנית לתרגול עתיק ועמוק של מודעות לכל היבטי החיים? הרי אם אנו בוחרים למה להיות מודעים ולמה לא, אז ניתן באותה המידה לכנות זאת תרגול בהכחשה. אני מעלה את הסוגיה הזו כשאלה שאני חושב שטוב שכל מתרגל (ולא משנה המסורת בה הוא מתרגל) ישקול בינו ובינו.

תחושתי, מזה זמן מה, כי יתכן ואחד המאפיינים של מה שמכונה בהגה הפופולארית "תרגול רוחני" או "תרגול במודעות" אינו אלא מכבסת מילים לתרגול בהכחשה של כל מה שאינו נעים – כל מה שאינו פשוט ובמיוחד אינו בעל תמורה מיידית. מעין התעלמות רצונית ממורכבות וממצבים חסרי וודאות, שהם, כידוע, רובם המוחלט (והקשה) של מצוקות חיינו.

אין בכוונתי לרמוז לכך שכל המתרגלים לוקים בדבר. הכללות שכאלה אינן מועילות. אך לאחר שנים רבות של לימוד והוראה אני יכול לקבוע כי המגמה אכן רווחת, ולדעתי היא תגבר כל עוד הדהרמה, או כל דרך רוחנית/דתית אחרת מובנת כמתודה לשיפור עצמי ותו לא. מדיטציה כמעין תוסף שלוקחים כדי לשפר את איכות החיים – שכאב הראש הזה יעבור – ולא כדרך הכרוכה מראשיתה במחוייבויות אתיות, כמו בעמידה בדיאלוג החוזר ונשנה שבין חכמה וחמלה. יתכן שכאן גם ניתן להבחין באחד מהמאפיינים הבולטים של הבודהיזם המערבי: ניתוק המלאכה הרוחנית-דתית (לדוגמה: מדיטציה) מההקשר האתי-סוציאלי הכרוך בה (דוגמה: סנגהה).

אז מה אפשר לעשות עם בערות שכזו? ההצעה הבודיהסטית לתרגול של תשומת לב, קשיבות ואורך חיים מוסרי בחיי היום-יום עומדת. אך במוקדם או במאוחר, כל תרגול עמוק וממושך באחת ממסורות הדהרמה, יביא את המתרגל/ת להתמודדות עם סוגיות מורכבות, הנוגעות לרבדים החברתיים ואף השקפותיו הפוליטיות, בין אם בחייו האישיים ובין אם ביחסו למתרחש מסביבו. סוגיות אשר אין עליהן מענה חד-משמעי ולכן הן דורשות התנסות, יכולת הכרעה ובדיקה חוזרת ונשנית. גם הבודהה נאלץ להחליט לבסוף האם ללמד או לא, האם לנדוד צפונה או לא והאם לשתוק או לדבר בפני מאתגריו ותלמידיו. בכך,גם הוא פגש ברבדים ה"פוליטיים" של זמנו.

בנוסף, ניתן להתגבר על בערות באותם האופנים בהם התגברו עליה לאורך הדורות: סקרנות, העזה, אוטודידקטיות – לקרוא ולכתוב על המתרחש. ניתן גם להתנדב ולהשתתף באחד מהארגונים האקטיביסטיים השונים ולהגביר מודעות לנושא.

יותר מכל, חשוב להבין כי תודעה מוסרית מתעצבת ומתהווה מתוך התנסות ישירה. במובן זה, התנסות ישירה היא סיומה של בערות. הרי כל עוד נבחר שלא לראות את שמתחולל בקרבנו לא נוכל לדעת את סבלו של אחר, וודאי שלא נוכל לסייע. מה שסודק את הבערות יותר מכל דבר אחר הוא הניסיון האישי של כל אחד ואחת מאיתנו: לפגוש, לבוא במגע, לשאול, להשתתף ולעזור – כל אחד כפי יכולתו. לראות בעצמנו את מה שקורה. להרחיב את מעגל המודעות.

מחסום טייבה צפונית לטולכרם
הבלתי נראים – מחסום טייבה צפונית לטולכרם