ארכיון הקטגוריה: חמלה

עברית 2018

עברית יום יומית סוף יוני 2018. אתה הולך ברחוב וצעדיך נקרשים בזרם הצמיגי של כינויי קרבה כפויים, מליצות והפרזות: אבא, גבר, אחי, גיבור, דוד, פטיש, מלך, נשמה, תותח, גיסנו. הכל מוטח בפניך פרט לשמך. הפנייה ישירה ולכן אינה פניה. זו הסתערות. רכישה. בעלות. ולאחר הפנייה המילולית באה הפנייה הגופנית. השפה מתגלמת ככוח מפר ריבונות עצמית. כל ישראל חברים.

להלן הגדרה: ביטויי החיבה בעברית העכשווית הם כיבוש יעד. וזה כך לא רק בשפה, כי אם גם במרחב ובמקום. מכאן הבהלה, החרדה ותחושת הדחיפות. שפת יום-יום כשלשלאות סבוכות של תשישות, שברון לב, מצוקה, חנופה, הגזמה. הכיבוש הצבאי הוא כיבוש לשוני. היום יום הישראלי לופת את ראשך בזרועו. כולנו חשים זאת.

לכן לא מפליא היחס ההפוך בין שטפון ביטויי הקרבה לקנטרנות ולבדלנות שבין אדם וחברו. אנשים הולכים באותו רחוב וכל אחד רחוב לעצמו. אנשים נוהגים באותו נתיב וכל אחד נתיב לעצמו. לא רק נתיב כי אם בית, גדר וחניה. כל אדם טאבו. כל אדם נדל"ן. כל אדם מחסום. עברית יום יומית סוף יוני 2018. ביטויי קרבה כהונאת דברים. כהדחקת הריחוק והתעלמות.

חברי קהילה בריאה לא מכריזים על שייכותם ומנופפים בה. שייכות אינה אישור לפריקת עול. ההתנהגות ביום יום היא ביטוי ושיקוף להיות חלק מקהילה ולאמנה הבסיסית של תן וקח, הידברות, דין ודברים, מפגש ופרידה. עברית יום יומית סוף יוני 2018: קהילתיות המוחלפת בקמעונאיות.

עודף פמיליאריות וחסך בפורמליות (רשמיות) והרי לך בבואה חלולה של קהילתיות. שכנות טובה פירושה שכל אחד מבדיל בין דלת ביתו לדלת שכנו. לא עליך להחליף את הנורה בסלון שלהם. לא עליהם לתלות איתך כביסה. ועדיין אנו אומרים: ערבות, שותפות, דיאלוג, בניין מגורים. ועד בית. חמלה.

לרגע אתה יכול לנשום

יש כזה דבר גלות פנימית. תחושה מוחשית מאד שבביתך אתה במקום לא לך. וקיימת את הפסוק: לך לך מארצך ומולדתך בתוך ארצך ומולדתך.

נותרו כמה סמטאות צרות וחצרות סמויות בהן אתה יכול להשיל מעליך את המסכה החונקת של העמדת הפנים ולדבר בגלוי וללא משוא פנים. ככה בחצר, תחת השמש, עם העשב היבש של מה שהיה יכול להיות. ולא שאתה כזה זקן, בסך הכל בן 36. אבל השינויים היו מהירים, ויותר ממהירים הם היו  עמוקים, וההדחקה הייתה אפקטיבית. בכל זאת, עשית צבא, תארים. אפילו עבדת במשרות ביטחון תוך כדי הלימודים. ההדחקה הייתה מהירה ונוחה כי לא ראית. אז עכשיו אתה רואה וליבך נשבר בקרבך. לב שבור הוא לב שלם של התפכחות.

זה קרה כשהתחלת לשאול. לברר בעצמך ולבקר את מה שאתה רואה בקול ברור. פגשת כמה אנשים שהצביעו עבורך על הנוף שתמיד החמצת. אנשים טובים, אמיצים הרבה יותר ממך, שהבהירו לך מה פשרם של מחסום, גדר הפרדה, הגבלת מים, הגבלת חשמל, הגבלת זכויות. לאט, פשרם התודעתי של כל אלה התבהר לך. וגם פשרם התרבותי – כיצד כל מחסום וסיורי "הפגנת נוכחות" מוליד אותך כרודף, כגורם ענישה. ככוח הזרוע המתמדת והחונקת. כיצד אין סימטריה בין קולך הרועם לפרפורי החנק שלהם.

מאז הבושה בוהקת. כמו השמש שיש כאן 10 חודשים בשנה. אולי יותר. היו גיבורים כאלה, שסובבו את ראשך לכיוון השמש. והבוהק השורף הזה גרם לך להבין שהארץ אינה אותה ארץ והשפה אינה אותה שפה.

יתכן שהכי כואבת לך ההבנה שהמילה "תקווה" כבר אינה רלוונטית. היום זו מילת גנאי. היא נדחקה לשולי השפה, כמו המילים יושרה והגינות (ומילים נוספות). היום לא מדברים על תקווה אלא על שרידות. לא מדברים על אזרח אלא על צרכן. כמובן, על שניהם מוטלת חובת הנאמנות. מתוך עדינותה וחולשתה המובנית, הולידה הדמוקרטיה את השוק המשתולל, חסר הרחמים, והשוק המשתולל תחזק ושימר את הפיתוי המיליטריסטי שתמיד נכח, וזה בתורו רק חיזק את השוק. האידיאלים של החיים הטובים, הראויים, התחלפו ואתם גם דמותו של האזרח הטוב והממשלה הטובה.

אז בינך ובינך אתה עדיין חושב שאתה אדם (ואזרח) טוב, אבל בעיני הרוב אתה סתם פתי. פתי לאפשרות שיהיה כאן טוב, שיהיה איפשהו טוב. פתי מאמין למילים כמו ענווה, סולידריות, הידברות ושלום. פתי מאמין שאפשר לשרוד כאן בלי למשכן את עתידך. פתי מאמין שאפשר לגדל כאן ילדים בלי משפחה עשירה, נדל"ן או כסף מהיר, גם שחור. פתי מאמין באדם שמולו, בהגינות וביושרה. פתי מאמין שיתכן קוד אחר ליחסי הגומלין החברתיים מעבר לקיזוז אינטרסים ופנקסאות מהסוג המושחת ביותר. פתי מאמין שאפשר לחשוב יחד על הלכות חיים משותפים. פתי שנאבק עבור זקנים, חולים, נשים מוכות, מכורי הסמים, כל אלה שמחכים שנים לדיור הציבורי. פתי שנותן להם עדיפות לפניו בתור. פתי שמאמין שרק על ידי חיזוק ותמיכה באוכלוסיות המדוכאות ביותר יתרחש כאן שינוי. מה נאמר, פשוט פראייר. אתה כל כך פתי שבעיני רבים אתה בוגד. בוגד בכיס או בוגד בדגל? היום זה אותו הדבר.

אז ביתך הוא מבצרך והבדידות גוברת והוריך המזקינים רואים כיצד העתיד הטוב שייחלו לו עבורך הופך לעתיד מפחיד. עתיד שיפתיע אם לא יסתיים במלחמה, עוני או עזיבה. ואולי כל אלה? ואם העתיד הוא כל אחד מאלה, איך אפשר לקרוא לו עתיד?

 

החמלה והעיסוק בה בעת הזאת

בקרב רבים ממורי, חברי ותלמידי יש עניין גובר והולך ללמוד את נושא החמלה. כידוע, ישנם קורסים רבים, סדנאות, ריטריטים, ספרים ומאמרים על אודות חמלה. העניין בחמלה גובר והולך: מהי? מה פירושה? מה תוכנה? כיצד ניתן לטפח אותה? כיצד ניתן לשמור עליה? כיצד ניתן לממש אותה? כיצד ניתן להיות אדם חומל? כמובן, הספרות הבודהיסטית על אודות חמלה היא ענפה ורבת פנים, כך שהנושא מרתק.

אני מבקש להציע שחלק גדול ממה שהספרות הזו מלמדת אותנו הוא שחמלה אינה תוכן. יש לה תכנים וגוונים, אך אין לה תוכן אחד וחד-משמעי. ים החמלה הרחב השוטף את ספרות מחשבת אסיה, מלמד אותנו שאין בנמצא פירוש מוגדר וסדור לחמלה. אין לה נוסחה.

לכן אני מציע שחמלה – יותר מכל – היא השאיפה לחמול. היא מגמה. רצון טוב. אלו אינם דברים קטנים. חמלה היא הכוונה הכנה לחמול. לראות האם אנו בכלל חפצים בכך.

באופן הזה, חמלה רקומה בעקרונות מוסר נוספים כיושרה, כנות והגינות. בהיותה אידיאל שיש לשאוף אליו, חמלה אינה שונה מרעיון ה"טוב", אשר אינו מוגבל לתוכן סדור, אלא משמש כאופק, כעקרון מנחה וכנקודת יחוס. החתירה לטוב היא העניין, לאו דווקא השגתו הוודאית. החתירה לחמלה היא הנחוצה, לא ודאות מימושה. אם כן, מהי חמלה? הרצון הכן לחמול. בואו נתחיל מזה.

זהו כלל גדול וידוע בתורות המוסר, שמופיע הן ממזרח הן ממערב: הרצון עולה על ההגשמה. השאיפה להיות אדם חומל, חרף הכשלון החוזר ונשנה בכך, חשובה לאין-ערוך מוודאות היותך אדם חומל. בדומה לעקרונות הטוב, הצדק, הנכון וכולי – חמלה היא שאיפה והתכוונות. היא מגמה בלתי פוסקת לקראת מימוש, שיתכן ולא יקרה.

אף אחד לא יודע מהו הטוב. אף אחד לא יודע כיצד יעשה כאן צדק. אך יש את אלה השואפים לטוב, חרף אי-ידיעתם אותו, ויש את אלה שלא. יש את אלה השואפים לצדק, חרף אי ידיעתם את צרותו, ויש את אלה שוויתרו על היתכנותו. מכאן שהבחירה היא של כל אחד ואחת. מהי חמלה? ההתכוונות לקראת חמלה.

לכן אני מציע את הטענה כי חמלה אינה מושא טיפוח אלא מושא רצון. אדם יכול לטפח זיכרון. אדם יכול לטפח את יכולותיו הקוגניטיביות וכן את אלה הפיזיות, אך אני בספק רב האם אדם יכול לטפח, בצורה הדרגתית ומצטברת, אידיאלים מוסריים דוגמת חמלה. ואם משהו אכן מטופח, הרי שזה רצונו והתכוונותו אל עבר אותם אידיאליים.

נכון, מחקרים במדעי הקוגניציה מראים שאימון בטיפוח חמלה אכן מסוגל בתנאים מסוימים להתמיר את אופיו של אדם ואף את מוחו. אך אני מדבר על משהו בסיסי מכך. אני מדבר אודות חמלה הזמינה לכולנו, בטרם אימון. אותה חמלה אשר בלעדיה גם האימון הכי מתקדם לא יועיל.

במובן הזה, חמלה היא עדות לרצוננו. היא אינה דבר שיש להבין, אלא עיקר שיש לשאוף אליו. הנפלא שבדיאלקטיקה הזו, הוא שאידיאלים מוסריים אכן מתממשים בחיינו בהבלחות חוזרות ונשנות בדיוק בשל החתירה אליהם. ומפני שהחתירה היא נצחית, ההבלחות הללו מעמיקות והולכות ותדירותן עולה. יתכן שבמובן זה אכן ישנו טיפוח, אבל זהו טיפוח שנובע מאותו לב, אשר פתוח לנצח של חוסר ההגשמה.

זו דיאלקטיקה מופלאה של חסד ודין. של צורה וריקות. אכן, חמלה מתממשת, אך רק כאשר אני מניח לרעיון החמלה כתוכן שעלי להבין או לטפח, ופשוט חומל.

כאן חשוב לציין מאפיין חשוב נוסף לחמלה, קונקרטי יותר, והוא היכולת לשים את עצמנו במקומו של אחר. אך גם כאן נדרשת מידת הענווה: אף אחד לא באמת יכול לשים את עצמו במקומו של אחר. כל אחד מאתנו חווה את שחווה, ועובר עליו מה שעובר עליו. במובן הזה, אף אחד לא יכול להבין את שעובר עלי עתה. בעת כתיבת המילים הללו. וודאי שלא במצבים אחרים, נוחים פחות.

ושוב אנו ניצבים מול שאלת הרצון: האם אנו כלל רוצים לשים את עצמנו במקומו של אחר? האם אנו כלל מוכנים להרחיב לרגע את עולמנו הסגור, לכאורה, ולעמוד במקומו של אחר השרוי במצוקה? האם אנו רוצים להרחיב את מבטנו לכדי עמדתו של האחר? חמלה היא הנכונות הזו.

לצערי, אני מוצא שנושא החמלה משווק היום, למעט מקרים יוצאי דופן, כתוכן רוחני שיש לטפח, לאט, באופן מצטבר (ובתגית מחיר מצטברת גם-כן). חמלה היא עוד תוכן שיש לצרוך, ולאט. בצורה הדרגתית. כמובן, הגישה ההדרגתית הזו לחמלה (ובכלל להשגות רוחניות) מצויה בכתבי המקור הבודהיסטיים, אך גם הביקורת עליה מופיעה ברבים מהם.

יתכן שיותר מכל, הגישה הדרגתית הזו – ולא רק כלפי נושא החמלה אלא בכלל כלפי מה שמכונה "אימון רוחני" – בעיקר עושה צדק עם המערכת הכלכלית הדורסנית בה אנו חיים. מערכת אשר שעונה כולה על גיוון תכנים בלתי נדלה שמעצב אותנו כצרכנים תמידיים, ובעיקר של תכני "איכות חיים". ואני כותב זאת בצער רב. במציאות שלנו, ישנו עניין גובר והולך בדיון על אודות חמלה, תכניה ופירושיה, אך עניין פוחת והולך ברצון הפשוט לחמול.

אנא, חמלו על החמלה. הניחו לה. פנו אל מלאכת החמלה. טיפוח החמלה הוא נושא מעניין, ואכן מסורות שונות דנו בו מזויות שונות, אך לשעה הזו, כאן בארץ, לחיים של כל אחד מאיתנו, אנו נדרשים פשוט לחמול.

יתכן שזה הסוד הגדול של פשטות ועומק הפסוק: "לא עושה רע, עושה טוב". לא כתורת מוסר, אלא כצו מוסרי. בדומה ל: "אוהבי ה' שנאו רע", זוהי דרישה: להניח לקורסים אודות חמלה ופשוט לחמול. אין אימון עמוק, קשה וראוי מכך לעת הזו.

 

עבורם

אני מדמיין עצמי בשמש הגדולה. את ראשי הקירח בבוהק הצורב של שעת צהריים. אני מדמיין את החיפוש המתיש אחר צל. את ההפוגות הקצרות שבהשענות על עץ או לצד קיר של בית. אני מדמיין את הלאות שמלווה כל תנועה בחום. את הנחמה שבשטח מוצל, שהולך וקטן עם תנועת השמש.

אני מדמיין את הדממה הזו, שבאה עם הפסקות החשמל. 20 שעות ביום בלי חשמל. ואת המחשבה: אין מאוורר, אין מזגן, אין מקרר. ככה זה. אין לנו קול. אני מדמיין את כל אלה ויודע שלרבבות זוהי מציאות.
עזה.