ארכיון הקטגוריה: חמלה

אדם וכלבו

מעשה שהיה: מסעדה בלב ת"א. שעת ערב מהבילה. המקום הומה. מתיישבים לאכול. בסמוך, על הבר הצפוף, מתפנים שני מושבים ומיד מאוכלסים בזוג צעירים. אך לא רק הם כי אם גם כלבם. וכאן ראוי להדגיש: כלבם הקטן עד מאד. כלב זעיר. "מיני כלב", מהסוג שאינו גדל מעבר לגובה ומשקל מצומצמים למדי. והזוג, שהתיישב כלאחר כבוד, משעין את רגל הכיסא הגבוה על רצועת הכלב, וזהו. נמצאה חניה.

אי-שם למטה, בשישים הסנטימטרים שנותרו לו כמרחב קיום, הכלב הקטן נע ונד, מביט למעלה אל בעליו ועיניו גדולות מאד. כך חולפות הדקות, והמקום הומה אף יותר. הכלב נדחס בין רגלי הכיסאות. תנועת המלצרים גוברת. בעליו עסוקים ב"סלפי" ובאכילה. הכלב נראה מותש.

רגע לפני שהלכנו רכנתי אליו וליטפתי אותו. הוא באמת נראה מבוהל. כמובן, הבעלים לא שמו לב. רמזתי למלצרית שתביא עבורו כלי מים.

רבים טוענים שכואב לראות בעל-חיים חסר אונים, ואכן כך. זה קורע לב. אך כאן אני חייב לחדד: בעלי-חיים אינם חסרי אונים. בעלי-חיים הם חסרי אונים בעיקר אל מול התנאים והסיטואציות שהאדם כופה עליהם. בין אם כלב זעיר שנדחס בין רגלי כיסאות והמולת מסעדה, ובין אם חוות בקר אדירות בהן מופרדים בכוח עגלים מאמותיהם – הגורם הפעיל (והפועל) הוא האדם. בעלי החיים אינם חסרי אונים בפני עצמם. הם חסרי אונים בפני פעולותיו של האדם.

התמונה ברורה למדי: היחס לבעלי-החיים משקף היטב את היחס שלנו כלפי הסובבים אותנו. בחברה המקדשת את כוח הזרוע, את השימוש באחר (ואף ניצולו במודע) למען מיצוי הרווח הפרטי, את ניצולם של המעמדות החלשים, כמו זקנים וחולים, לטובת תאגידי ענק – אין פלא שלרגליו של כיסא קשור כלב מבוהל.

"אדם וכלבו" (Antonio Rotta (1828 – 1903

התמונה מתחדדת יותר אל נוכח המחשבה הבאה: ככל שאני יכול לקבוע לאור התנהלותם של בעלי הכלב באותה מסעדה, הרי שהם כלל אינם מתעניינים בכלבם. עבורם, הוא לא משהו לדאוג לגביו. יכול להיות שבביתם התמונה שונה לחלוטין, ושהם למעשה בעלים אוהבים עד-מאד, אך אני מפקפק בכך.

לפי מה שראיתי, וזו אינה הפעם הראשונה, היחס לבעלי-החיים הביתיים (בעיקר כלבים זעירים) שקול ליחס לפריט אופנה, לאקססוריז. כלומר כפריט שאדם מוסיף על לבושו משום שכך מבקשת (דורשת?) האופנה העכשווית. כך שהכלב הזעיר, שנרכש כנראה באלפי שקלים, אינו שונה מפריט לבוש שנרכש למען נראות מסוימת. הוא סמל סטטוס. הוא לא העניין. בעליו הם העניין. הם שילמו עליו. הוא שלהם, ממש כמו הסטייק שהזמינו.

היחס האינסטרומנטלי אל בעלי-החיים קדום כתרבות האנושית, ואולי ראוי לומר: קדום כתאוות הכוח האנושית. עם זאת, נראה כי בעידן הנוכחי המגמה הזו מתאפיינת בסחרור חריף אף יותר.

בעלי-החיים אינם הרכוש שלנו. הם אינם כאן "עבורנו". הם אינם מכשיר לצרכינו. הם ראויים לחמלה, לאהבה, לדאגה ולחירויות טבעיות, במיוחד לאור השינוי הרדיקלי שהאדם גורם לסביבה. הם לא חסרי אונים, אלא פשוט אנחנו חסרי חמלה.

כך כתב א.ד. גורדון, במכתב ששלח לחברו נתן ביסטריצקי בשנת תרפ"א (מתוך פרויקט בן יהודה):

היחס אל הצמחונות, זאת אומרת בעצם, בשורה האחרונה, היחס אל בעלי-החיים, הוא אבן הבוחן היותר נאמנה, הגלויה והברורה של כל יחסינו אל החיים והעולם כמו שהם, בלי כחל ובלי פרכוס. היחס אל בעלי-החיים, שאינו משוחד, שאין עמו שום חשבון של תשלום גמול, שום מניעים של תועלת, של כבוד וכדומה, גלויים או נסתרים, מראה לנו באספקלריה מאירה מאין כמוה, בבהירות כמעט מוחשית, מה הם כל הצדק, האמת, וכל יתר המידות העליונות, שאנחנו כל-כך אוהבים לראות את עצמנו, כאילו אנחנו נותנים את נפשנו עליהם. צדק, אמת, וכו', וכו' – וטביחת בעלי-חיים ואכילתם!

[…] כלל איזה צדק ואיזו אמת ואיזה רגש אנושי אתה מוצא בבני-אדם ביחס לבעלי-החיים? אין לי צורך להרחיק עדותי, די להתבונן מקרוב. מי משלנו, ואפילו מן הצמחונים, לא יגחך במקצת, כשתראה לו, שהוא יושב לו בבית או בצל, אוכל ושותה או סתם משוחח שעות, ובהמת הרכיבה או העבודה שלו עומדת קשורה או רתומה בשמש הלוהט או בקור וגשם ומתג הברזל בפיה? או אם תראה לו, באיזו אכזריות הוא גוזל מן הדבורים את הדבש, שהן עמלו עליו כל-כך? או ייכנס מי שנפש חיה לו אל האורווה באמצע הלילה, אחרי יום עבודה, שגם אז אין לבהמות שום חופש התנועה, שום מנוחה טבעית, חיה, חופשית, וישמע את האנחות הבהמיות, האנחות אולי היותר עמוקות, של הבהמות, ויראה את פניהן, את מבטן, את תנועותיהן המיואשות גם כן באופן בהמי. אז אולי יידע לשפוט. ואלה הרי רק משלים קלים אחדים מאלפים, שמצויים בהם מעשי אכזריות הרבה יותר קשים. ומי ישים לב לזה? מי לא יגחך מתוך פקחות יתירה, כאשר תעירו על כך?

 

עבורם

אני מדמיין עצמי בשמש הגדולה. את ראשי הקירח בבוהק הצורב של שעת צהריים. אני מדמיין את החיפוש המתיש אחר צל. את ההפוגות הקצרות שבהשענות על עץ או לצד קיר של בית. אני מדמיין את הלאות שמלווה כל תנועה בחום. את הנחמה שבשטח מוצל, שהולך וקטן עם תנועת השמש.

אני מדמיין את הדממה הזו, שבאה עם הפסקות החשמל. 20 שעות ביום בלי חשמל. ואת המחשבה: אין מאוורר, אין מזגן, אין מקרר. ככה זה. אין לנו קול. אני מדמיין את כל אלה ויודע שלרבבות זוהי מציאות.
עזה.

הקלטה: דוגן ותרגול הזאזן

כמה מקוראי הבלוג כתבו לי בבקשה שארחיב את ההסברים אודות גישתו של דוגן לתרגול הישיבה. לבקשתם, ולאור העובדה שאני אוהב לדבר על הנושא, הקלטתי הרצאה קצרה שמדגימה את חלק מהדרכים בהן תאר דוגן את מה שהוא כינה "זאזן" (ישיבת זן) וכן "שיקַנְטַזַה" ("אך ורק פשוט ישיבה").

אני מקווה שהקלטה זו, המבואית למדי, תאיר ולו במעט את המורכבות שעומדת בבסיס מחשבתו של דוגן, כמו גם את הפשטות העמוקה, והחמלה הגדולה, בדרך שהציע.

תרגול במודעות או תרגול בהכחשה?

"למה הישראלים לא באים לכאן לראות את מה שקורה?". זו שאלה שחוזרת על עצמה רבות במפגשים עם תושבי הגדה המערבית. זו גם שאלה מתבקשת. הסכסוך הישראלי-פלסטיני נוגע לשני הצדדים: הוא משפיע על אורחות חייהם, על כלכלתם, על המגמות התרבותיות שמעצבות אותם ויש לו מחיר נפשי – כמו פיזי – שנפרע לאורך עשרות השנים. לכן ניתן היה לצפות כי גם אם ההנהגה הפוליטית אינה ששה לדיאלוג, הרי שהאזרחים יקיימו אותו בצורה כזו או אחרת. בנוסף, ולאור העובדה שאין סימטריה ביחסי הכוחות בין ישראל לרשות הפלסטינית, היה ניתן לצפות לכך שהישראלים ימחלו על כבודם ויסעו לראות במו עיניהם את שמתרחש בשמם. אך קשר שכזה, בין קהילות ישראליות לפלסטיניות, נותר, לרוב, בגדר חלום. תקווה אידיאליסטית שהתרסקה אינספור פעמים על הקרקע הצינית של המציאות הישראלית המותשת.

כאן המקום להזכיר: אין סימטריה בין ישראל והרשות הפלסטינית, הן מבחינה צבאית והן מבחינה לוגיסטית-כלכלית. לכן אין סימטריה בין מצב של הישראלים למצבם של הפלסטינים. הנטל הוא על הישראלים – לעשות מעשה, ולו קטן. ללכת ולראות את המתרחש בעצמם. לנקב, ולו במעט, את בועת הבערות שמאפיינת את השיח הפופוליסטי בנושא ולקדם יוזמות שיובילו, אולי, לשיח פרודוקטיבי יותר (למאמר חשוב בנושא לחצו כאן).

אבל, כמובן, התמונה מורכבת יותר. מתוך שיחות רבות, חלקן התקיימו במסגרות של לימוד ותרגול, הבחנתי בכך שהבערות בדבר המתרחש בגדה המערבית ובדבר חייהם של הפלסטינים והשלכותיו של הכיבוש, איננה אך ורק אי-ידיעה תמימה. לא מדובר כאן רק בחוסר ידע, כי אם בהעדפה מודעת שלא לדעת. במילים אחרות: רבים לוקים בבערות וולונטרית. בערות מרצון. פשוט לא רוצים לדעת. "מה הקשר בין הסבל של הפלסטינים והישראלים לבין הרצון שלנו לתרגל את הדהרמה?" שאלו אותי פעמים רבות.

אכן, בכל הנוגע לרבים המתרגלים את הדהרמה (לסוגיה) מסתמנת כאן אירוניה מעניינת: רבים מקדישים עצמם בכנות וברצינות לתרגול של מודעות, אך לא כאשר הדבר נוגע לסוגיות חברתיות, אזרחיות, מדיניות ואף פוליטיות. מודעות לתחושותיי, שאיפותיי, מחשבותיי, מצבי, קשריי וחיי – כן. מודעות לתמונה מורכבת יותר, הכוללת היבטים חברתיים ואף פוליטיים – שגם הם כמובן משפיעים על חיי – לא. דהרמה כשיפור עצמי – בטח. דהרמה כדרך הכרוכה בהתמודדות עם סוגיות אתיות – פחות.

לטעמי, הבנת התרגול כפעולה ביום-יום ובאורחות החיים אינה מתאפשרת אם אכן ישנה הבדלה שכזו – בין מה שמוחזק כראוי למודעות למה שמוחזק כמחוץ לטווח המודעות. אם אני מודע לסבלו של אחר, הרי שגובר הסיכוי לכך שאהיה מודע לחלק מגורמי הסבל. ואם אהיה מודע לחלק מגורמי הסבל, הרי שאוכל לסייע ולהשתדל להסירם. המשמעויות החברתיות-פוליטיות של הרציונאל הבודהיסטי הראשוני הזה חומקות מעיני רבים.

במובן זה, שאלתי את עצמי לא פעם האם תרגול של מודעות, לפחות כפי שהוא מובן בשיח הפופולארי, פירושו תרגול בהעדפה למה להיות מודע? ואם אכן כך, האם אין זו בעצם רדוקציה מודרנית ופשטנית לתרגול עתיק ועמוק של מודעות לכל היבטי החיים? הרי אם אנו בוחרים למה להיות מודעים ולמה לא, אז ניתן באותה המידה לכנות זאת תרגול בהכחשה. אני מעלה את הסוגיה הזו כשאלה שאני חושב שטוב שכל מתרגל (ולא משנה המסורת בה הוא מתרגל) ישקול בינו ובינו.

תחושתי, מזה זמן מה, כי יתכן ואחד המאפיינים של מה שמכונה בהגה הפופולארית "תרגול רוחני" או "תרגול במודעות" אינו אלא מכבסת מילים לתרגול בהכחשה של כל מה שאינו נעים – כל מה שאינו פשוט ובמיוחד אינו בעל תמורה מיידית. מעין התעלמות רצונית ממורכבות וממצבים חסרי וודאות, שהם, כידוע, רובם המוחלט (והקשה) של מצוקות חיינו.

אין בכוונתי לרמוז לכך שכל המתרגלים לוקים בדבר. הכללות שכאלה אינן מועילות. אך לאחר שנים רבות של לימוד והוראה אני יכול לקבוע כי המגמה אכן רווחת, ולדעתי היא תגבר כל עוד הדהרמה, או כל דרך רוחנית/דתית אחרת מובנת כמתודה לשיפור עצמי ותו לא. מדיטציה כמעין תוסף שלוקחים כדי לשפר את איכות החיים – שכאב הראש הזה יעבור – ולא כדרך הכרוכה מראשיתה במחוייבויות אתיות, כמו בעמידה בדיאלוג החוזר ונשנה שבין חכמה וחמלה. יתכן שכאן גם ניתן להבחין באחד מהמאפיינים הבולטים של הבודהיזם המערבי: ניתוק המלאכה הרוחנית-דתית (לדוגמה: מדיטציה) מההקשר האתי-סוציאלי הכרוך בה (דוגמה: סנגהה).

אז מה אפשר לעשות עם בערות שכזו? ההצעה הבודיהסטית לתרגול של תשומת לב, קשיבות ואורך חיים מוסרי בחיי היום-יום עומדת. אך במוקדם או במאוחר, כל תרגול עמוק וממושך באחת ממסורות הדהרמה, יביא את המתרגל/ת להתמודדות עם סוגיות מורכבות, הנוגעות לרבדים החברתיים ואף השקפותיו הפוליטיות, בין אם בחייו האישיים ובין אם ביחסו למתרחש מסביבו. סוגיות אשר אין עליהן מענה חד-משמעי ולכן הן דורשות התנסות, יכולת הכרעה ובדיקה חוזרת ונשנית. גם הבודהה נאלץ להחליט לבסוף האם ללמד או לא, האם לנדוד צפונה או לא והאם לשתוק או לדבר בפני מאתגריו ותלמידיו. בכך,גם הוא פגש ברבדים ה"פוליטיים" של זמנו.

בנוסף, ניתן להתגבר על בערות באותם האופנים בהם התגברו עליה לאורך הדורות: סקרנות, העזה, אוטודידקטיות – לקרוא ולכתוב על המתרחש. ניתן גם להתנדב ולהשתתף באחד מהארגונים האקטיביסטיים השונים ולהגביר מודעות לנושא.

יותר מכל, חשוב להבין כי תודעה מוסרית מתעצבת ומתהווה מתוך התנסות ישירה. במובן זה, התנסות ישירה היא סיומה של בערות. הרי כל עוד נבחר שלא לראות את שמתחולל בקרבנו לא נוכל לדעת את סבלו של אחר, וודאי שלא נוכל לסייע. מה שסודק את הבערות יותר מכל דבר אחר הוא הניסיון האישי של כל אחד ואחת מאיתנו: לפגוש, לבוא במגע, לשאול, להשתתף ולעזור – כל אחד כפי יכולתו. לראות בעצמנו את מה שקורה. להרחיב את מעגל המודעות.

מחסום טייבה צפונית לטולכרם
הבלתי נראים – מחסום טייבה צפונית לטולכרם