ארכיון הקטגוריה: חמלה

הנצח והרגע בכתביו של הנזיר אוזקי סואן – תרגום מאוסף שיחותיו

שנים רבות עברו מאז שקראתי לראשונה את הקטע הבא, מאת נזיר הזן אוֹזֶקִי סוֹאֶן. אני זוכר שהופתעתי מגישתו הישירה והבהירה לסוגיה כה מרכזית כמו לידה ומוות – נושא שעמד (ועודו עומד) במרכז העיון הפרשני והפילוסופי של אסכולות הבודהיזם המזרח אסייתי, ואסכולת הזן בפרט. לאחרונה יצא לי לתרגם את הקטע כחלק מהכנות לקורס שאני עומד להעביר בנושא, ובשמחה אני משתף אותו כאן. 

מקור:

Ozeki Sōen 尾関宗園. Ichinichi ichizen: Ima wo ikikiru zen no kokoro 一日一禅いまを生ききる禅のこころ (Tokyo: Tokuma Shoten, 2007), pp: 55-6.

חייו של אדם, מלידתו ועד למותו, הם שעה קצרה ובת חלוף שניתנה לו. גופנו אינו יותר מאשר משכן ארעי. מוות פירושו ששעת חיינו הקצרה הגיעה אל סופה. זה הכול. לא ניתן לומר יותר מכך. אם תבין זאת, לא תשבה בסבך המחשבות אודות הצלחותיך או הישגיך בחיים. חולי, זקנה, מוות. אלה חיינו. יופי ועצב, כפי שכינה זאת הסופר קַוַובַּטַה יַסוּנַרִי. 

כל אשר מתקיים ברגע זה מתחולל בחסדו של הטבע הגדול. כל אחד מאיתנו הוא ביטוי מיוחד, עדין ושברירי למשך חיים המתהווה וכלה ללא-הפסק. כך הם חייו של כל אחד מאתנו: כולנו מתעוררים בבוקר אל אור השמש המחייה, ובלילה עוצמים את עינינו. אין דבר יקר יותר. למרות שחייך הם צורה חולפת, אני מאחל שתחיה כל יום במלואו כמו השמש, השבה ונולדת מחדש בכל יום. החיים שניתנו לנו מהורינו; החיים שהם חינכו אותנו וגידלו אותנו אליהם – חשוב להוקיר את כל מה שניתן לנו. להבין עד כמה הוא נדיר. אצטער אם לא תחוש כך. ממש עכשיו, כל מה שנמצא כאן לפניך – אין דבר יקר יותר.

כל אשר קיים נמשך עד לרגע זה, וממשיך לנצח החל מרגע זה. כך שחייך הם שהות קצרה וחולפת במשך אינסופי. לכן, גם אם חיינו מגיעים אל סופם, הרי שלמעשה כולנו שבים למֶשֶך-הנצחי. החיים עוברים וממשיכים מסבים וסבתות להורים, ומהורים לילדים וכך הלאה. כשתבין זאת, שאלות כמו "מה קורה כאשר מתים?" כבר לא יטרידו אותך כשם שהטרידו בעבר.

אם תסכים למות בעודך חי, הרי שהמציאות הזו תיחשף בפניך. למות בכל רגע פירושו לחיות בכל רגע. זה אימון חוזר ונשנה במותנו שלנו. לא ניתן לחיות בצורה מלאה אם אנחנו פוחדים מהמוות. אם אנו מדירים אותו. אם אנו בזים לזקן ולחולה. אם אנו לא מוכנים להכיר בכך שגם אנו יכולים לחלות, כך פתאום. לכן עלינו להעז לחיות בעוד המוות נוכח בחיינו – ממש לצידנו. זה יגרום לנו להכיר בו. יגרום לנו להבין את התהוות הגומלין שמקיימת את כל אשר ישנו. היחס הדתי העמוק הזה נוסח בפתגם הידוע: "לידה ומוות הם אחד".

בחיינו יש קושי רב, אך יש גם שמחה גדולה. חיינו הם חוסר נחת וקושי, אבל גם נחת. הבודהה לימד כי כל מי שחי נתקל בזקנה, חולי ומוות ולא יכול לחמוק מהם. לא משנה כמה תנסה לחמוק מאלה, לא תצליח. לא נותר אלא לפגוש ישירות בזקנה, חולי ומוות, ולחיות את חיינו במלואם. על כך נאמר: "הדרך הגדולה נפתחת". כדי להשתחרר מהדמיונות על אודות המוות, נסה לומר לעצמך "אדם גם מת", ולא רק "אדם חייב למות". נסה שלא לומר לעצמך "אני רוצה לחיות", אלא חשוב: "חיי ניתנים לי בכל רגע". אם תחשוב כך, ליבך יהפוך שקט שכן ליבך יפנה במלואו אל חייך.

Image from rawpixel.com / Megan Rogers

אם רוצים הכל אפשרי

נוף צבעוני. פנים מחויכות לכיוון המצלמה. כיוונו של הקורא. נוף שאינו ישראלי. נוף מאיר, צלול ומעוצב. סימטריה מחשידה בין עצים וחוף. שתי משפחות קפואות בחיוך שנמתח על כפולת עמודים במרכז מוסף כלכלה. ליד ראשם של ההורים פרסומת לבנק. "אם באמת רוצים, הכל אפשרי". בעמודים הבאים חדשות הרווחה, תשתיות ונדל"ן: מסתבר שרבים רצו – ויוק.

כוחה של הקביעה "אם באמת רוצים, הכל אפשרי" הוא בהדגש "באמת". כלומר לא סתם אם רוצים. אלא אם באמת רוצים. וככל שאני מגלגל על לשוני את המילה הזו ("באמת"), אני מבין שתפקידה אינו רק רטורי. היא אינה רק תיקוף הקביעה היומרנית, השרלטנית, ש"הכל אפשרי".

לפנינו לשון מאשימה. חסרת חמלה. לא הצלחת? כנראה לא רצית מספיק. האשמה עליך. גם את לא הצלחת? תאשימי את עצמך. לא באמת רצית. ומהם גבולות ה"באמת לרצות"? מה האינדיקציה ל"באמת"? בכי? הזעה? פרכוסים? אבדן הדעת?

כאן אני נזכר בשכנה מבוגרת שגרה בסמוך אלינו בקו הבניינים ביד אליהו. הייתי בן 6 או 8 והיא תמיד האירה פנים. נולדה באפגניסטן וסיפרה פעמים רבות על חלומה לשוב ולבקר בכפר הולדתה. אבל נופה הממשי, כלומר נוף חייה, היה שישים שנות הישרדות בדרום תל אביב. מדי פעם נדדה לאזור גן החשמל ואלנבי. שוק הכרמל. קו 31 מקצה רחוב לה-גרדיה היה יום טיול. שנים היא ובעלה היו שקועים בחובות. צרות מפנים ומחוץ. בעלה מת הרבה לפניה. חיי יום יום על עצבותם ויופיים. קושי מתמיד וקוביות סוכר קטנות ולבנות (שהייתי מחפש אצלה במטבח בשבתות כשהייתי מבקר אותה עם אמי). תמיד ברכה לשלום, תמיד הכניסה אורחים. אהבה את ילדי השכונה. גם אותי, שמבין עכשיו כמה אהב אותה.

"אם באמת רוצים, הכל אפשרי". שפה שלא מאפשרת קיום לאנשים כמו שכנתי ז"ל. זאת שפה שגוזרת עליהם אשמה. דנה אותם לחרטה. טובלת אותם בתחושת החמצה. "מה היה אילו" ו"למה לא עשיתי יותר". שפה שסופגת אותם בהלקאה עצמית. היא לא רצתה מספיק אז בעיה שלה.

ובכן, שכנתי רצתה ולא זכתה.

האמת היא שכולנו שכנתי ז"ל. למרות התפאורה המעודכנת ורוויית ההיי-טק, כולנו יושבים בקו 31 לשוק הכרמל. כולנו חוזרים אל בעל חולה שימות הרבה לפנינו. כולנו עצבות כמוסה וקוביות סוכר. מי יותר ומי פחות. גם אותם חייכנים בוהקים מהפרסומת בעיתון. גם כל אותם מומחי כלכלה ופסיכולוגיה חיובית ולהטוטני אקזיט וספקי פתרונות מימון. כולנו בפקק שעומד כל החיים מול עובדת הקיום "לא הכל אפשרי".

התובנה הזו מכה במוקדם או במאוחר. ישנן פשרות. ישנן בחירות. ישנן העדפות ובעיקר ישנו שינוי. תהליך התבגרות. לא ניתן לברוח. ניתן בהחלט להדחיק. עד כמה שהקפיטליזם הדורסני יוצא מגדרו כדי לתחום אותנו בארגז החול הנצחי, זועקים "זה תלוי רק בי!", ההתפכחות באה, צוננת וברורה. ואולי זה טבעו הניהיליסטי של הקפיטליזם הקשה (הניאוליברלי): לחייך עד הסוף. לפורר את החברה לפרטים מבודדים שלא רק עסוקים בעצמם כל הזמן, אלא גם מאשימים את עצמם.

#photooftheday #jerusalem #insta_israel #instagram #35mmstreetphotography

A post shared by Haim Rivlin (@life_rivlin) on

 

 

עברית 2018

עברית יום יומית סוף יוני 2018. אתה הולך ברחוב וצעדיך נקרשים בזרם הצמיגי של כינויי קרבה כפויים, מליצות והפרזות: אבא, גבר, אחי, גיבור, דוד, פטיש, מלך, נשמה, תותח, גיסנו. הכל מוטח בפניך פרט לשמך. הפנייה ישירה ולכן אינה פניה. זו הסתערות. רכישה. בעלות. ולאחר הפנייה המילולית באה הפנייה הגופנית. השפה מתגלמת ככוח מפר ריבונות עצמית. כל ישראל חברים.

להלן הגדרה: ביטויי החיבה בעברית העכשווית הם כיבוש יעד. וזה כך לא רק בשפה, כי אם גם במרחב ובמקום. מכאן הבהלה, החרדה ותחושת הדחיפות. שפת יום-יום כשלשלאות סבוכות של תשישות, שברון לב, מצוקה, חנופה, הגזמה. הכיבוש הצבאי הוא כיבוש לשוני. היום יום הישראלי לופת את ראשך בזרועו. כולנו חשים זאת.

לכן לא מפליא היחס ההפוך בין שטפון ביטויי הקרבה לקנטרנות ולבדלנות שבין אדם וחברו. אנשים הולכים באותו רחוב וכל אחד רחוב לעצמו. אנשים נוהגים באותו נתיב וכל אחד נתיב לעצמו. לא רק נתיב כי אם בית, גדר וחניה. כל אדם טאבו. כל אדם נדל"ן. כל אדם מחסום. עברית יום יומית סוף יוני 2018. ביטויי קרבה כהונאת דברים. כהדחקת הריחוק והתעלמות.

חברי קהילה בריאה לא מכריזים על שייכותם ומנופפים בה. שייכות אינה אישור לפריקת עול. ההתנהגות ביום יום היא ביטוי ושיקוף להיות חלק מקהילה ולאמנה הבסיסית של תן וקח, הידברות, דין ודברים, מפגש ופרידה. עברית יום יומית סוף יוני 2018: קהילתיות המוחלפת בקמעונאיות.

עודף פמיליאריות וחסך בפורמליות (רשמיות) והרי לך בבואה חלולה של קהילתיות. שכנות טובה פירושה שכל אחד מבדיל בין דלת ביתו לדלת שכנו. לא עליך להחליף את הנורה בסלון שלהם. לא עליהם לתלות איתך כביסה. ועדיין אנו אומרים: ערבות, שותפות, דיאלוג, בניין מגורים. ועד בית. חמלה.

לרגע אתה יכול לנשום

יש כזה דבר גלות פנימית. תחושה מוחשית מאד שבביתך אתה במקום לא לך. וקיימת את הפסוק: לך לך מארצך ומולדתך בתוך ארצך ומולדתך.

נותרו כמה סמטאות צרות וחצרות סמויות בהן אתה יכול להשיל מעליך את המסכה החונקת של העמדת הפנים ולדבר בגלוי וללא משוא פנים. ככה בחצר, תחת השמש, עם העשב היבש של מה שהיה יכול להיות. ולא שאתה כזה זקן, בסך הכל בן 36. אבל השינויים היו מהירים, ויותר ממהירים הם היו  עמוקים, וההדחקה הייתה אפקטיבית. בכל זאת, עשית צבא, תארים. אפילו עבדת במשרות ביטחון תוך כדי הלימודים. ההדחקה הייתה מהירה ונוחה כי לא ראית. אז עכשיו אתה רואה וליבך נשבר בקרבך. לב שבור הוא לב שלם של התפכחות.

זה קרה כשהתחלת לשאול. לברר בעצמך ולבקר את מה שאתה רואה בקול ברור. פגשת כמה אנשים שהצביעו עבורך על הנוף שתמיד החמצת. אנשים טובים, אמיצים הרבה יותר ממך, שהבהירו לך מה פשרם של מחסום, גדר הפרדה, הגבלת מים, הגבלת חשמל, הגבלת זכויות. לאט, פשרם התודעתי של כל אלה התבהר לך. וגם פשרם התרבותי – כיצד כל מחסום וסיורי "הפגנת נוכחות" מוליד אותך כרודף, כגורם ענישה. ככוח הזרוע המתמדת והחונקת. כיצד אין סימטריה בין קולך הרועם לפרפורי החנק שלהם.

מאז הבושה בוהקת. כמו השמש שיש כאן 10 חודשים בשנה. אולי יותר. היו גיבורים כאלה, שסובבו את ראשך לכיוון השמש. והבוהק השורף הזה גרם לך להבין שהארץ אינה אותה ארץ והשפה אינה אותה שפה.

יתכן שהכי כואבת לך ההבנה שהמילה "תקווה" כבר אינה רלוונטית. היום זו מילת גנאי. היא נדחקה לשולי השפה, כמו המילים יושרה והגינות (ומילים נוספות). היום לא מדברים על תקווה אלא על שרידות. לא מדברים על אזרח אלא על צרכן. כמובן, על שניהם מוטלת חובת הנאמנות. מתוך עדינותה וחולשתה המובנית, הולידה הדמוקרטיה את השוק המשתולל, חסר הרחמים, והשוק המשתולל תחזק ושימר את הפיתוי המיליטריסטי שתמיד נכח, וזה בתורו רק חיזק את השוק. האידיאלים של החיים הטובים, הראויים, התחלפו ואתם גם דמותו של האזרח הטוב והממשלה הטובה.

אז בינך ובינך אתה עדיין חושב שאתה אדם (ואזרח) טוב, אבל בעיני הרוב אתה סתם פתי. פתי לאפשרות שיהיה כאן טוב, שיהיה איפשהו טוב. פתי מאמין למילים כמו ענווה, סולידריות, הידברות ושלום. פתי מאמין שאפשר לשרוד כאן בלי למשכן את עתידך. פתי מאמין שאפשר לגדל כאן ילדים בלי משפחה עשירה, נדל"ן או כסף מהיר, גם שחור. פתי מאמין באדם שמולו, בהגינות וביושרה. פתי מאמין שיתכן קוד אחר ליחסי הגומלין החברתיים מעבר לקיזוז אינטרסים ופנקסאות מהסוג המושחת ביותר. פתי מאמין שאפשר לחשוב יחד על הלכות חיים משותפים. פתי שנאבק עבור זקנים, חולים, נשים מוכות, מכורי הסמים, כל אלה שמחכים שנים לדיור הציבורי. פתי שנותן להם עדיפות לפניו בתור. פתי שמאמין שרק על ידי חיזוק ותמיכה באוכלוסיות המדוכאות ביותר יתרחש כאן שינוי. מה נאמר, פשוט פראייר. אתה כל כך פתי שבעיני רבים אתה בוגד. בוגד בכיס או בוגד בדגל? היום זה אותו הדבר.

אז ביתך הוא מבצרך והבדידות גוברת והוריך המזקינים רואים כיצד העתיד הטוב שייחלו לו עבורך הופך לעתיד מפחיד. עתיד שיפתיע אם לא יסתיים במלחמה, עוני או עזיבה. ואולי כל אלה? ואם העתיד הוא כל אחד מאלה, איך אפשר לקרוא לו עתיד?