ארכיון הקטגוריה: כיבוש

עדות מפעילות דהרמה מעורבת חברתית בגדה המערבית

אני משתף להלן מספר מילים נוגעות ללב שכתבה דליה איתמר, שהצטרפה לסיור של "דהרמה מעורבת חברתית" בגדה המערבית בראשית נובמבר. אל נוכח המצב המצער בגדה, שרק מחמיר והולך, התיעוד האישי הזה חשוב: הוא עדות לקושי האמיתי ולהחמרה המתמדת במצבם של הפלסטינים אשר בגדה כולה ובפרט בצפונה. לקריאת רשמים נוספים – לחצו כאן. לפירוט מלא של כל פעילות "דהרמה מעורבת חברתית" – אנא לחצו כאן.

***

אתמול השתתפתי בסיור של מתרגלי דהרמה ביוזמת קבוצת "דהרמה מעורבת חברתית" שפע\ויעלת עם כמה קהילות פלסטיניות בשטחים. ביקרנו בבקעת הירדן והזדמן לנו לחזות במו עינינו בכמה מההתנסויות שהן מנת חלקם היומיומית של הפלסטינים תושבי האזור.

התחנה הראשונה בסיורנו היתה אחד המאהלים  בעין חילוה, שהורכב משלוש חושות עלובות למראה, מכלאה לצאן וכמה תרנגולות המתרוצצות בשטח. מצאנו בני אדם נרעשים ומבולבלים, לאחר שקיבלו צו מטעם המושל הצבאי לעזוב את המקום לאלתר ולפנות את השטח מרכוש, ציוד, בעלי חיים ואדם. שום סידור חלופי למגורים לא הוצע להם. הצו חל על מאות דונם שבהם חיים כ-300 נפשות. התאריך המופיע על הצו היה 1.11.2017 אך הוא הגיע לידי האנשים אתמול, כך שהם היו חייבים להתפנות תוך יום, על זקניהם וטפם, צאנם ומעט הציוד שלהם, אי לאן. הנימוק שצויין בצו הוא "צרכי ביטחון".

מהדי, מארחנו דובר העברית, סיפר לנו שהם חיים במקום הזה כבר עשרות שנים ויש בידם מסמכים המעידים על כך. מעת לעת הם מקבלים הודעות מהמנהל האזרחי על כך שהם יושבים על מקומם באופן לא חוקי, אך כשהם מגישים טפסי בקשה לקבל התרי בניה, נדחות בקשותיהם. חפני מספר שנים, סיפר,  נאסר עליהם להגיע אל מעיין בקרבת המאהל שלהם, ששימש מקור מים להם ולצאנם. נמנע מהם גם להתחבר לצינורות המים העוברים בסמוך אליהם בדרך אל התנחלות משכיות שהוקמה לפני עשר שנים בקרבתם. לכן הם נאלצים להביא מים מן הרשות הפלסטינית ממרחקים ולשלם עבורם הון עתק.

אביו של מהדי ישב אתנו גם הוא, נסער מאד ופגוע עד עמקי נשמתו מן ההשפלה וחוסר האונים, נואש לנוכח פקודת הגירוש של המשפחות דווקא עכשיו, לפני החורף שיאלץ אותם לגור ולישון תחת כיפת השמים בגשם ובקור, נחוש בדעתו לא לזוז מהמקום הזה שבו סבו ואביו גרו והוא שוכן בו עם משפחתו מאז שנולד, אפילו יאלץ למות שם. הוא הצהיר שהם חיים במקום מבלי לעשות כל רע לאיש, רועים את צאנם וחפצים בשקט ושלום, שרק יניחו להם לחיות את חייהם הצנועים, אך הם סובלים מהתנכלויות מתמשכות ומהצרת צעדיהם, ועכשיו, צו הגירוש!…

תחנתנו הבאה הייתה מאחז "אום זוקה" הנמצא בסמוך לבסיס צבאי . המאחז הוקם באופן בלתי חוקי לפני תשעה חודשים, באזור המשמש כשטח מרעה לבדואים מסמרה (אצלם ביקרנו בתחנתנו הבאה). למרות שהמאחז הוא בלתי חוקי, המדינה הניחה צינור לאורך 5 ק"מ המביא אליו מים מההתנחלות חמדת, ואסרה על הבדואים מסמרה לרעות בשטח בנימוק שזהו "שטח אש". נימוק זה לא תקף לגבי המתנחלים הרועים את עדריהם באופן חופשי באותו שטח ומתנכלים באלימות ואיומים לבדואים הבאים לרעות בו את הצאן.

בעודנו עומדים שם, הגיעה אלינו קבוצה של כמה חיילות בליווי קצינה ונשאלנו למעשינו בנימוס, כשאנו מוזהרים שאם בכוונתנו להצטרף אל הבדואים ולסייע להם לרעות את עדריהם הם יאלצו לפנותנו מהשטח. כששאלנו מדוע נאסר על הבדואים לרעות בשטח נענינו שזהו שטח אש. כשתהינו האם המתנחלים אינם מסתכנים ברעותם את עדריהם באותו שטח, הוצע לנו להפנות את שאלותינו לדרגים יותר בכירים . על השאלה האם לא עולה בהן צל של פקפוק בדבר מוסריות הפקודות שהן ממלאות ענו,  שתפקידן אינו לחשוב אלא רק למלא פקודות .

משם הגענו למאהל סמרה, שמונה שבע, שמונה חושות. התארחנו באוהלו של פאוזי, ולקבוצתנו הצטרפה אחת מחברות דהרמה מעורבת חברתית שבדיוק חזרהמליווי הרועים שיצאו למרעה בשטחים ה"אסורים". היא הייתה נרגשת ומטולטלת מן האלימות והאיום שחוותה מצד אחד המתנחלים מאום זוקה שבאו כדי לסלק אותם מהשטח.

פאוזי סיפר לנו שבמקום חיות כ-70 נפשות עשרות שנים לפני שהוקמו ההתנחלויות במקום. בהיעדר בית ספר מקומיהילדים לומדים  בעיירה  טובאס . במשך תקופת הלימודים שוהה אשתו עם ילדיהם בטובא והוא נשארבגפו במאהל ולטפל בצאן. מאז שהוקם מאחז אום זוקה נאסר עליהם לרעות בשטחי המרעה שלהם בנימוק שאלה הם שטחי אש, אך מעיון בתצ"א של שטחי האש ראינו בבירור ששטחי המרעה נמצאים מחוץ לתחום. לא שזה משנה במשהו, שכן אין להם למי לפנות בצר להם. המתנחלים המתנכלים נהנים מסיוע הצבא והיו מקרים בהם הופקע עדרי צאן של רועים שהגיעו לשטחים ה"אסורים".

גם פאוזי, כמו מהדי ואביו, הצהיר שכל רצונם לחיות בשקט ובשלום אולם מאז בואם של המתנחלים לאזור הם חיים בפחד מהתנכלויותיהם והוא מודאג מכך שאמו הזקנה הגרה בגפה עלולה למות מהתקף חרדה אם יתקפו את המאהל.

תחנתנו הבאה הייתה מפעל עשבי התבלין של התנחלות "מחולה", שם נפגשנו עם יהודה, ממקימי ההתנחלות שסיפר לנו שעיקר תוצרתו של המפעל מיוצאת לחו"ל.

יהודה הצהיר שהגיע להתיישב במקום ב-1968, בהתנחלות שהוקמה ביוזמת מפלגת העבודה. הוא רואה עצמו כחלוץ, מגשים נאמן של החזון הציוני, וער לכך שהוא חי לצד אוכלוסייה פלסטינית שעמה הוא נחוש לקיים חיים בסגנון של "חיה ותן לחיות". הוא מודע לקשייהם ותמיד נכון לעזור ולסייע בעת צרה, אולם לטענתו, המציאות אינה כה תמימה כפי שמציגים אותה הבדואים. יש הרבה גנבות והוא בטוח שהם לא רוצים אותנו במקום הזה. יהודה רואה קונפליקט שאינו בר פתרון בין המפעל הציוני והפלסטינים. לדבריו הם אלו  שאינם מוכנים לקבל את נוכחותנו באזור ובמדינה, ולמרות נכונותנו לשלום אין לנו פרטנר.  מבין השיטין של דבריו מסתמנת נימה של חוסר הסכמה עם המדיניות של הממשלה הנוכחית למרות שדבר לא נאמר במפורש. לטענתו הוא מנסה לסייע לפלסטינים באזור כמיטב יכולתו  במציאות הקיימת, וגם להרגיע את התלהמות הבחורים של נוער הגבעות.

יצאתי מהסיור בתחושת כאב עמוק וחוסר אונים לנוכח זעקתם של אותם אנשים שקופים, חסרי חשיבות, חסרי פנים ומשוללי זכות קיום. נזכרתי בספר האזרחות שממנו סייעתי בעבר לתלמידי להתכונן לבחינות הבגרות. אחד הפרקים המופיעים בו הוא "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו", שבו מוזכרות הזכות לכבוד, למגורים, לפרנסה ולחופש תנועה. כולן נשללות מאנשים אלה החיים באזור מזה דורות, וזאת בשם "המפעל הציוני" כפי שכינה זאת יהודה. נחמתי היחידה הייתה שישבתי איתם, שמעתי את סיפוריהם, התבוננתי בעיניהם וראיתי אותם. הכאב המלווה אותי הוא כאב המחייה את הלב ופותח אותו לרווחה.

האירוח בעין חילוה

ושמחת בחגיך

יתכן והשאלה המכרעת בחייו של אדם היא השאלה המוסרית. לא הרוחנית, לא המטפיזית ולא הדתית. כל השאלות הללו נובעות מהשאלה המוסרית, מקופלות בה ומעוצבות לאורה. מדוע? מפני שעצם הצבת השאלה המוסרית וההתמודדות עמה מזינה מניה-וביה את חייו של אדם בתוכן חיוני, לרוב מערער, שדורש את בירורן, או לפחות את ניסיון בירורן, של כל יתר השאלות. השאלה המוסרית היא ראשיתה של הדרך, לא מסקנתה.

השאלה המוסרית אינה גחמה פילוסופית או שעשוע אינטלקטואלי. היא בחירת כיוון. כיוון אשר אינו אלא השאלה המוסרית עצמה. לשאול: "מהו הטוב?" פירושו לפקוח עיניים. לשוב ולשאול זאת פירושו להיות מוכן לטעות. הנכונות לטעות פירושה לבקש את הטוב, ובקשת הטוב היא מלאכה שמבהירה את המרחק שנותר לנו (לעד) מאותו "טוב". המרחק נותר אך אנו לא מוותרים על הצעידה.

הטוב הוא אופק. הוא בלתי מושג. ובכך הוא קדוש. כמו הציווי "לא תגנב". ובהליכתנו לקראת האופק הזה, מתבהרות ולו במעט גם כל יתר השאלות, המעמידות עצמן פעמים כה רבות כעדיפות על השאלה המוסרית. במובן הזה, השאלה המוסרית אינה נפרדת מהשאלה הדתית או הרוחנית, אלא יתכן והיא השער ההכרחי לה.

ושמחת בחגיך.  אם נעז ונשאל "מהו הטוב?" השמחה תגדל גם אם לא נחוש זאת. וזו שאלה הכרחית לישראל של הזמן הזה.

פעילות דהרמה מעורבת חברתית למען שיקום נביעות מים בצפון הבקעה

לפני כמה שבועות כתבתי כאן על פעילות שהצטרפתי אליה בצפון הבקעה, ואשר אורגנה על ידי החברים מ"דהרמה מעורבת חברתית".

פיתוח מודעות למתרחש כמה קילומטרים מכאן, לסבל ולתסכול המתמשכים של אוכלוסיה נטולת זכויות, הוא חלק בלתי נפרד מהרצון שלנו ליצור דיאלוג, לראות בעצמנו ולחשוב יחד מה ניתן לעשות. יתכן כי בשעה זו, רוויית הסבל והציניות, פיתוח המודעות לנושא דרך למידת הנתונים והתנסות אישית בשטח, הם אופני הפעולה ההולמים ביותר.

רבים שואלים אותי "מה למדיטציה ולפעילות חברתית?". תשובתי היא כי פעילות חברתית, במובן של מודעות למה שקורה ונכונות לצאת מהנחות המוצא השגורות תוך היווכחות אישית בשטח – היא מדיטציה עמוקה מאד. בסופו של דבר, לא יתכן מענה לסבל מבלי להיוודע אליו. וכדי להיוודע אליו, יש לבוא במגע – לראות בעצמנו. במובן זה, מדיטציה אינה אסקפיזם. במובנה העמוק היא חייבת לכלול גם היבט של אקטיביזם.

אני שמח לבשר שהפעילות החשובה של דהרמה מעורבת חברתית נמשכת. הפעם לא יכולתי להצטרף, אך ביום שבת 1.7.17 פעילים של דהרמה מעורבת חברתית, יחד עם פעילים מארגון תעאיוש ופלסטינים מצפון הבקעה, החלו בפרויקט לשיקום נביעות מים שמשמשות את הקהילות החיות לידן.

קהילות פלסטיניות רבות באיזור צפון הבקעה אינן מחוברות לרשתות החשמל והמים (בשונה מההתנחלויות הסמוכות להן), וישראל מסרבת בעקביות לחברן לתשיות בסיסיות אלה. בהקשר זה, הפעילות של דהרמה מעורבת חברתית היא חשובה מאד וחיונית ללמידת הנושא. עדויות מחממות לב אודות כך ניתן לקרוא בסיקור הזה.

פעילות שיקום נביעות המים מתרחשת בתקופה עמוסת אתגרים. לדוגמה, כפי שדווח באתר "בצלם", בתחילת החודש הגיעו כוחות המנהל האזרחי והצבא לקהילת ח'ירבת תל אל-חימה שבצפון הבקעה, והחרימו שני לוחות סולאריים של חמש משפחות, המונות 25 נפשות (בהן 15 קטינים). עוד דווח כי בחודשיים האחרונים פשטו כוחות ישראליים על שתי קהילות פלסטיניות בבקעה, עקרו והחרימו עצי זית ודקלי-תמר והשחיתו שדות ומרחבים חקלאיים – כולם באדמות בבעלות פלסטינית פרטית.

העובדות מדברות בעד עצמן: כיום, רק חלק מזערי מאדמות הבקעה נותר בידיים פלסטיניות, אך עקירת המטעים והרס שטחי החקלאות ממחישים כיצד ישראל מתנכלת גם לבעלי האדמות הללו. אני ממליץ מאד לקרוא את הסקירה המקיפה על המתרחש בשטח C, כולל מצבן של הקהילות הפלסטיניות בצפון הבקעה, כפי שמפורט כאן.

החרמת לוחות סולאריים בראשית יולי. צילום: עארף דראר'מה בצלם
החרמת לוחות סולאריים בראשית יולי. צילום: עארף דראר'מה בצלם

כפי שכתבתי בעבר, כל ביקור בגדה ובצפון הבקעה מהווה עדות חיה, הבעת רצון טוב, השתדלות והזדהות. זוהי הצהרה על כך שישנן תופעות אותן אנו לא יכולים, ולא מוכנים, לקבל. אל נוכח האלימות, הנישול, הגניבה והשקר מהם סובלים הפלסטינים בגדה, יש צורך בסולידרית עמם.

כידוע, המתרחש בגדה משפיע ישירות על המתרחש בתוך ישראל. כל עוד נכפה שלטון אלים על רבבות אזרחים נטולי זכויות, נתכחש לזכותם להגדרה עצמית ולריבונות ונגייס את מיטב הכוחות הכלכליים, הצבאיים והנפשיים כדי לשמר את הכיבוש – כך נראה: ישראל של כוחניות, סקטוריאליות, ציניות, חרדה מתמדת ואף יאוש. כל עוד נפעל באלימות על אחר, האלימות תהפוך לשגרה. תהפוך לשפה שגורה.

הפעילות הברוכה של דהרמה מעורבת חברתית והחברים הנוספים, היא קרן אור בתוך המורכבות הזו. קרן אור דקה ועדינה אך מאירה היטב.

עבורם

אני מדמיין עצמי בשמש הגדולה. את ראשי הקירח בבוהק הצורב של שעת צהריים. אני מדמיין את החיפוש המתיש אחר צל. את ההפוגות הקצרות שבהשענות על עץ או לצד קיר של בית. אני מדמיין את הלאות שמלווה כל תנועה בחום. את הנחמה שבשטח מוצל, שהולך וקטן עם תנועת השמש.

אני מדמיין את הדממה הזו, שבאה עם הפסקות החשמל. 20 שעות ביום בלי חשמל. ואת המחשבה: אין מאוורר, אין מזגן, אין מקרר. ככה זה. אין לנו קול. אני מדמיין את כל אלה ויודע שלרבבות זוהי מציאות.
עזה.