ארכיון הקטגוריה: כללי

הזמנה לשיחה – בין אדם וחיה בשירת ההייקו

רובנו תופסים את עצמנו כיצורים נפרדים לגמרי מעולם החי. שירת הייקו נכתבה על מאות רבות של בעלי חיים – מחרקים ודו-חיים ועד ציפורים ויונקים. הגישה הבסיסית של שירה זו, שמקורה בזן בודהיזם ואולי בחמלה שקודמת לכל אסכולה, היא שאין להבחין באופן נחרץ כל כך בין אדם לחיה. 

שיחה בין הסופר והעורך הפרופ' דרור בורשטיין לחוקר הדתות והמתרגם ד"ר איתן בולוקן,  שמנסה לברר את העמדה הלא-מפרידה שביסוד השירים האלה ולהדגימה בשירים. 

שתי הקלטות: דיון בכתביהם של ממשיכיו של דוגן + ביקורת המיינדפולנס

1.הרצאה שדנה בכתביהם של כמה ממשיכיו של דוגן בתקופה המודרנית: הנזירים היפנים יוֹקוֹיָמָה סוֹדוֹ (1907-1980), דֶשִּימָרוּ טָייסֶן (1914-1982) והנזירה האמריקאית בלאנש הרטמן (1926-2016).

2. דיון על אודות ביקורת תופעת המיינדפולנס מבחינה היסטורית, פילוסופית ותרבותית. טענתי המרכזית היא, בקצרה, שתופעת המיינדפולנס מבוססת על האתוס המערבי של אינדיווידואליזם קיצוני (הגולש לאגואיזם), אשר מבין את מהותה של הליכה בדרך רוחנית או דתית בעיקר כעיסוק פנימי, נפשי, פסיכולוגי או קוגניטיבי, ובכך שזור באתוס המודרני והפוסט מודרני של האדרת המדעיות וה"פתרוניות". לכן, אני מוצא שיש צורך להבחין בין התרגול הפשוט והזמין של מיינדפולנס (או כל צורה של פעילות דומה), לבין האתוס התרבותי שנוצר מסביבו. במילים אחרות: הביקורת שלי היא במיוחד אל נוכח תרבות המיינדפולנס, או היות תרבות המיינדפולנס שיקוף מזוקק להיגיון הדתי הפוסט מודרני והניאו-ליברלי הסוגד לאושר פרטי.

בנוסף לכך, אני חושב שאנחנו חייבים ללמוד מהלקחים החשובים שההיסטוריה הבודהיסטית מלמדת אותנו בנוגע להאדרת התודעה כמרחב הבלעדי לעבודה רוחנית או דתית. אילו לקחים? למשל שאידיאליזציה של התודעה והעיסוק בה עלולים לגרום לנרקיסיזם רוחני הידוע במקורות כ"מחלת מדיטציה": טהרנות, פסיביות חברתית, זילות האתיקה (הגובלת במה שאני נוהג לכנות כ"קטטוניה ערכית"), סלידה מאינטלקט ושפה וויתור על מסורת מסירה כמו יחסי מורה-תלמיד ממושכים.

כל אלה פוגעים בהבנת הזיקה העמוקה שבין העיסוק בתודעה לבין מרכזיותם של השדות הנורמטיביים לחיינו, שהם-הם המרחבים האקוטיים לעבודה רוחנית ודתית בימים אלה. רוצה לומר: לא הכל בראש. על נקודות ביקורת אלה, וכן כמה נוספות, בהקלטה כאן למטה.

לידה ומוות – שתי תמונות שחרור

סמסרה פירושה נדודים. נדודי התהוות וכיליון בלתי פוסקים, לידה ומוות, מרגע לרגע, מחיים לחיים ושוב מרגע לרגע. עולמות מתהווים וכלים ואין רגע דל. סמסרה היא הסימולטניות הבלתי ניתנת לתיאור של לידתי ומותי עכשיו, אך גם הרציפות הבלתי נמנעת בין לידתי בעבר ומותי, שכבר בא. סמסרה פירושה נדודים בים השוצף של ארעיות ושרירותיות. סמסרה פירושה גם הסכסוך המתמיד בין סמסרה ונירוונה.

אדם יכול לשאוף להיחלץ ממעגל הלידה והמוות. להגיע לשחרור מוחלט. לפרוש מהנתיב הכולא אותו לגורל חוזר ונשנה של לידה, זקנה, חולי ומוות. אדם יכול לשאוף להיחלץ מהעולם הזה אחת ולתמיד. להפסיק את הסחרור. אדם יכול להקדיש את חייו בעבור הניסון לגבור על חייו. לשאוף להיחלץ מהם כמו מתוך קליפה הכולאת אותו. לכבות את האור בצאתו מהחדר ולא לשוב.

אדם יכול לעקוד את חייו על מזבח הבטחת גאולה שתבוא. הוא ינמק אותה וילחם עליה ויכנה אותה במגוון שמות, כמו משיח או נירוונה. הוא יראה בה עתיד בו לא יוותר כל עול או ספק. עתיד החופשי מלידה, זקנה, חולי, מוות, חשש, סבל. עתיד הפטור מספקות בנוגע לעתיד. עתיד של וודאות דוממת ודממה וודאית.

כך הם החיים בבחינת קדימון לחיים. כך הם חיים הבזים לחיים. אדם יכול לשאוף לכך, וההיסטוריה של דתות העולם מראה שייתכן שרובנו רוצים בכך. אז הנה החבלים והמאכלת. הנה האיל וההר. הנה מבטו של הילד. הנה הם – דברי הסוד. הנה מבט המורה. הנה מאמציך ותקוותיך. הנה פעולותיך והחלטותיך. הנה כל חייך. ציוד לקראת גאולה.

אדם יכול להתייחס לחייו כשלב נוסף בחשבונאות הקוסמית: לראות בהם ניסיון להתמקמות טובה יותר לקראת המשך המרדף אחר האושר, השלווה או ההתעוררות בגלגול הבא. בדתות העולם, וודאי שבמסורת הבודהיסטית, יש דמות אדם שכזה – שכל עמלו ושאיפתו, נדודיו הבלתי פוסקים –  מגויסים אל עבר אותו הרגע בו לא ינדוד יותר. אפשר לכנות את תפיסת השחרור הזו במגוון שמות: משיחית, אוטופית, ניהיליסטית. ויתור על העולם הזה בעבור העולם הבא.

יש משהו אגרסיבי באידיאליזציה של חיים דתיים כחתירה אל כיבוי מוחלט, אל סוף ודממה. אגרסיביות היא עדות לחוסר בגרות. חוסר בגרות הוא בעצם עדות לחוסר היכולת לעמוד בפני מורכבות. שאין פתרון קסם. שאין הבטחה בטוחה. מורכבות אינה דורשת פתרון בהכרח. אלא פשרה חכמה. נכונות לחמול.

לא בכדי המסורות הבודהיסטית, כמו מסורות אחרות, חלוקות בנוגע לתפיסות שמשקפות תמונות שחרור שכאלה. ואכן, עבור רבות מהדרכים הדתיות ממזרח ומערב, איון העולם אינו נקודת סיום. ריקות אינה רק בבחינת תהום ספקנית מערערת, אלא שער מתקף לאפשרות של חסד וברכה. ההיסטוריה של דרכים רבות מלמדת כיצד תפיסת השחרור ככיבוי, כדעיכה והיטמעות במוחלט, שולבה ואף הותמרה לבסוף בתפיסת שחרור כחמלה לחיים. חמלה לאדם בעולמו. חמלה גם לתודעתו. להניח לקוף כי רק כך ינוח.

בכל הקשור לדרך הבודהיסטית, כך פסקה המדיטציה מלהיות מובנת רק כמשמוע התודעה ואילופה, והורחבה לכדי שאלת היחס בו האדם פוגש את עולמו – יחסו אל הסמסרה עצמה: האם נדיב? האם ישר והגון? האם סובלן? האם אמיץ דיו? האם חומל? האם קשוב? האם שואף לחכמה? אין מדיטציות עמוקות מאלה. ההבנה הצרה של מדיטציה כאימון התודעה הורחבה לשאלת היחס האתי לחיי. לעולמי. האם אני נוכח אינה רק שאלה קוגניטיבית, אלא גם אתית.

סמסרה פירושה נדודים. נדודי התהוות וכיליון בלתי פוסקים, לידה ומוות, מרגע לרגע, מחיים לחיים ושוב מרגע לרגע. אדם יכול לשאוף להיחלץ ממעגל הלידה והמוות, אך הוא גם יכול להניח ללידה ומוות. לפרוש מהגורל החוזר ונשנה של לידה, זקנה, חולי ומוות, בכך שיחדל להעניק להם מעמד נבדל ומדומיין מהיותם כל מה שמגשים אותו כמות שהוא. אדם.

אדם יכול לשנות את חייו בכך שיסכים לחייו. אך לא הסכמה כנועה ושוות נפש, אלא הסכמה חכמה וחומלת. אדם יכול להפסיק את הסחרור בכך שיסכים להסתחרר. לכבות את האור בצאתו מהחדר, אך גם להדליקו שוב בהיכנסו. אדם יכול לשאוף לעולם הבא ובעשותו כך להחמיץ את העולם הבא מולו עכשיו.

טוב להחליף את סולם הגאולה הנצחי בכוס מים לצמא. מדרגות הנצח של הדרך הדתית קיימות, אך אין להן עדות ותוקף פרט ליחסי להווה. ההווה, על כאביו ונפלאותיו, הוא המרחב בו ההיבריס המטפיזי נדרש לענווה. ייתכן באמת שדרכו הדתית או הרוחנית של אדם היא נתיב של שלבים נצחיים, אך אין להם עדות פרט להווה. לכן נאמר בכתבי המהאיאנה: "בים הלידה והמוות סמסרה ונירוונה הם אחד".

למי שמעוניין להרחיב את העיון והלימוד בסוגיות שכאלה, בראשית פברואר אלמד קורס שיעסוק בהן כפי שעולות בכתביו של חכם הזן היפני דוגן. לפרטים אנא הקישו כאן

אדם וכלבו. אנטוניו רוטה.

ביקורת שפת המיינדפולנס

לא קל להיות ביקורתי בימים אלה. קל להביע דברי ביקורת, אך לא קל לעמוד בפני התגובות. היום, ביקורת מובנת בעיקר כפרובוקציה ולאו דווקא כהזמנה לדיון ענייני, גם אם מורכב, גם אם לא נוח. עניינה של ביקורת הוא האמת – אך האמת היום אינה רלוונטית.

ערעור עמדת הביקורת הוא מאפיין גדול לתקופה. כל עובדה מותמרת בדעה. כל דעה מסתגרת בעצמה. ביקורת פוליטית זוכה ליחס דומה: עמדה שמאלית (כלכלית או מדינית) מתורגמת מיד כעמדה חתרנית, ואף יותר מכך – כעמדת בגידה. כמובן, לא תיתכן דמוקרטיה ללא שיח ביקורתי, ולאור העובדה שהמנגנונים האמונים על כך ועל הרגולציה נשחקים, ואפילו נחשבים מיותרים, ניתן לשאול האם אנחנו אכן חיים בדמוקרטיה? (וכל זאת מבלי להתייחס כלל לסוגיית המיעוטים בארץ ולזכויות האדם בשטחים).

אדגיש: אני מבין דמוקרטיה בעיקר כהגבלת הכוח: בין אם את סמכויות השלטון ובין אם את כוחות השוק. מגבלת הכוח המוחלט היא חיונית. לא תיתכן דמוקרטיה בלא ביקורת, לא תתכן ביקורת בלא מחשבה, ואין בנמצא מחשבה בלא שפה. צמצום השפה הוא צמצום החשיבה, ויש בהחלט כוחות שמנצלים זאת.

מדוע אני מטריח אתכם בכך? מפני שהאקלים התרבותי-פוליטי הזה יוצר היגיון דתי משלו, שמשפיע בצורה עמוקה על האופן בו המסורת הבודהיסטית (לסוגיה) נלמדת במערב. אחד השיאים של התהליך הזה, בעיני, הוא שגשוג המיינדפולנס.

הפוסט-מודרנה מבנה שפה רוחנית-דתית שמשרתת אותה. משרתת את מה? את הנרטיבים הגדול של הפוסט-מודרנה – הכוח והמכשוריות. כיצד? ערעור יסודי של רעיון האובייקטיביות, איון אותה נקודה ערכית ארכימדית המאפשרת את ההבחנה החיונית בין טוב ורע, אמת ושקר כחלק מערעור השפה, פסילת הלגיטימציה לביקורת ורגולציה, האדרת האינדיווידואליזם הקיצוני המקדש את האוטנטיות של עצמי, אני ושלי ("לך עם האמת שלך!"), שגשוג בועתי של כלכלה "חופשית" המרחיבה פערים חברתיים ופטורה מבקרה ואכיפה. וכל זאת תוך שמירה על פסאדה דמוקרטית.

אך למה כוונתי בהיגיון דתי התואם ומשרת את אלה? דוגמה לכך, הרווחת בעשורים האחרונים, נעוצה באידיאל הרוחני הנפוץ המכונה "עמדה לא שיפוטית". שיפוטיות, כחלק מביקורת השפה הניאו-ליברלית, אינה רלוונטית כיום: ישנן עובדות אך גם עובדות חלופיות. כלומר ששיפוטיות היא שליליות. היא מבאסת. באנו להיות מאושרים. אל תהרוס. שיפוטיות היא עדות לתודעה מסוכסכת. גש לטהר את תודעתך – ואז נדבר.

אידיאל חוסר השיפוטיות, הנפוץ בשפת הניו-אייג' בכללותה, מודגש כאמור בפרסומים הרבים הקשורים במיינדפולנס. שמתי לב שהשיווקיות של המיינדפולנס, השפה בה השיטה הזאת משווקת ומפורסמת ברשתות החברתיות ומובנת ברבים, מדגישה ומהללת את חוסר השיפוטיות כאחד מערכיה החיוביים ביותר. הקביעה (ה"מוכחת מדעית!") היא שטוב ללמוד ולתרגל שהות יזומה בעמדה לא-שיפוטית כלפי התכנים המנטליים השוצפים בתודעתנו, בעודנו מתרגלים מדיטציה.

בעוד שאני מבין כי יש ערך בהתנסות שכזאת, ואף בטיפוח יכולות של השתוות הנפש, השקטה והכלה, אשר ניתן לתרגם במובן מסוים כאי-שיפוטיות, הרי שנוצר כאן מדרון חלקלק שצריך להיזהר בו. אם לא נשים לב, תרגול של אותה מודעות לא שיפוטית יכול לעודד קהות אתית ואדישות אזרחית-חברתית-קהילתית.

אני יודע שיש מבין מתרגלי המיינדפולנס שעוסקים בעזרה לחברה, מתנדבים באי-אילו מקומות ושואפים לסייע ככל שניתן ובכל מיני שדות פעולה. עם זאת, אני חושש שהם מעטים ויוצאי דופן. מדוע? מפני שהשפה של הרוחניות העכשווית, ובתוך כך שפת המיינדפולנס, היא שפה אינדווידואלית מובהקת, שמשקפת ומאשררת מגמות תרבותיות-חברתיות שעניינן אינו החברה, האזרחות הטובה, החסד, החמלה, המשפט, הצדק, וכל מה שעושה אותנו לקהילה מתפקדת והגונה. להיפך: שפת הרוחניות העכשווית מהללת את האני, עצמי, שלי, חווייתי, תודעתי, גורלי ואושרי. ניתן לראות בכך שפה תאגידית. הפרטת האתיקה הדתית העתיקה למיכשוריות רוחנית מודרנית. זאת אינה שפה של חמלה וסולידריות.

אדגיש שוב: אני יודע שיש שמתרגלים מיינדפולנס ופועלים בכנות רבה ובהתמדה בעשיית טוב ועזרה לזולת, ואני משבח את פועלם. עם זאת, איני יכול שלא לחשוש מהאופן בו המסורת המערבית-בודהיסטית הזאת מנסחת את האידיאלים המכוננים לה. מדוע השילוב "דהרמה מעורבת חברתית" צורם לרבים כל כך? מדוע ישנה הדרה של השיח החברתי-פוליטי מסנגהות כה רבות?

שדה חיוני לפעילות קהילתית-אזרחית תקינה הוא השדה הפוליטי. העובדה שהשיח הבודהיסטי המערבי, כמעט ללא עוררין, מדיר מתוכו את הדיון הפוליטי-אזרחי, ראויה לתשומת ליבנו. זאת מפני שבסופו של דבר, עבודה רוחנית אינה רק מה שקורה בתודעתי. היא אתיקת היום-יום שלי. התנהגותי ופעולותיי.

אני לא מתכוון לביהביוריזם מטריאליסטי מנוכר, אלא פשוט מבקש להפנות את תשומת הלב לשפת המיינדפולנס המתאפיינת באידיאליזם פסיכולוגיסטי שמדיר מתוכו את האתיקה. מדיר מתוכו את השאלות הקיומיות המיידיות לנו בשעה הזאת. המועקות הגדולות של התקופה דורשות מענה חברתי, קהילתי, אתי. העיסוק הבלתי-פוסק בתודעה הוא הסחת הדעת מנושאים אלה.

נוסף על כל זאת, טוב לזכור שתרגולים מדיטטיביים אשר שמו את אידיאל חוסר השיפוטיות, את "תודעת המראה" או "תודעת הריקות הרחבה" בלב משנתם, נפוצו לאורך ההיסטוריה הבודהיסטית. עם זאת, תרגולים אלה (בעצם – מסורות אלה) זכו לביקורת רבה. חייהם של נזירי העבר שתרגלו את מדיטציות הדממה השונות, ואשר כתבו אודות נפלאות "התודעה אשר מעבר לדברים", היו כרוכים ביום-יום של לימוד מתמשך ומעמיק בכתבים, בדין ודברים עם אב המנזר והקהילה הנזירית, בפעולות חיים ומלאכות שדרשו קבלת החלטות, הכרעות אתיות, וכן – גם שיפוטיות לא מעטה.

במובן זה, הדיאלקטיקה העדינה של חיים אקטיביים בקהילה, של למדנות ודיסקורסיביות, ומצד שני של הפנמה, דממה וחוסר דיסקורסיביות, אינה מתקיימת בשפה הפופולרית והאידיאליסטית שבה משווק המיינדפולנס. יתכן ודיאלקטיקה זאת מתקיימת במפגשי התרגול עצמם, אבל אני סבור ששפת המיינדפולנס גולשת להפשטה נוחה, אטרקטיבית, שלא מאפשרת את המורכבות החכמה שהמסורת עצמה מלמדת אותנו. משהו במורכבות ובביקורתיות, ואף בספקנות הבודהיסטית ההיסטורית, נעלם.

יש חשבון לנכונות שלנו להקריב את יכולות השיפוט לטובת איזשהו אידיאל טהרני של וודאות אפיסטמית (תובנה, אושר, שלווה וכולי). כפי שמצביע על כך משה הלברטל במאמרו 'התעלות עצמית, הקרבה ואלימות': "בכל מקרה שמצפון הוא שמוקרב בשם האמונה, יהיה אדם נוסף הסובל באופן ממשי מכך שאדם אחר הקריב את מצפונו."

אני חושש שייתכן ונגלה כי שפת מסורת המיינדפולנס מקריבה את המצפון בכך שהיא מקריבה את השיפוטיות. הרי מאז ומועלם היה מתח בין שפה ודממה במסורת הבודהיסטית, אך אף צד לא הוכרז כמנצח. אף צד גם לא הפסיד. היכן מסורת המיינדפולנס ממוקמת בדיון הנמשך הזה אם אופני הניסוח שלה מכריעים לטובתה של דממה לא שיפוטית?

החמלה שאנו נדרשים לה היום מחייבת אותנו להיות שיפוטיים. מחייבת אותנו להתנגדות מודעת בפני עוולות. המבחן הסופי – מבחן הקצה – של כל דת או דרך רוחנית הוא האתיקה שהיא מקיימת. וכל עוד הדיון הבודהיסטי במערב שבוי בהקסמות פסיכולוגיסטית, מעורר ההשראה ומאלפת ככל שתהיה, אני חושש שהחשבון יהיה בהתאם. המצפון מוקרב וכולנו עדים להשלכות.

————

ביום שישי האחרון דיברתי על נושא זה במפגש "שבילים רבים דהרמה אחת" שנערך בסמינר הקיבוצים, בעקבות ובהשראת עבודותיהם של צ'ארלס טיילור וברברה ארנרייך. בהזדמנות זאת, אני מבקש להודות לאילן לוטנברג ואבי פאר ולכל יתר המארגנים, על כך שהם מאפשרים לנו להמשיך ולהיפגש ולהתדיין בסוגיות חשובות שכאלה.

להלן וידאו של הרצאתי. אני ממליץ להיכנס לדף היוטיוב הזה ולצפות בכל יתר ההרצאות מאותו יום.