ארכיון הקטגוריה: אירועים

שירת הנדודים – ערב בבית הקונפדרציה

כָּאן בְּבִקְתָּתִי הָרְעוּעָה
הַרְחֵק בֵּין פְּסָגוֹת הֶהָרִים
יֵשׁ בְּקֹשִׁי מָקוֹם לְאָדָם אֶחָד
אַךְ עֲנָנִים לְבָנִים אֵלֶּה
נוֹהֲרִים עָמֹק פְּנִימָה
(קוֹהוֹ קֶנִיצִ'י, 1316-1241, תרגום: איתן בולוקן)
 
אני שמח להזמינכם לאירוע שאשתתף בו יחד עם חברי דרור בורשטיין ובהנחיית בנימין שבילי, ויעסוק בנושא הנדודים בשירת העולם ושירת יפן בפרט. 
 
הערב יתקיים כחלק מסדרה של אירועי "שירת האושפיזין" בבית הקונפדרציה שבירושלים, ביום חמישי ה-17 באוקטובר, בשעה 17:00. 
להזמנת כרטיס לחצו כאן (מחיר: 20 ש"ח). 

על המוזיקה: ויסאם ג'ובראן
 
 

מה הפירוש?

כמה מילים על בודהיזם כמסורת פרשנית. הקלטה ממפגש "שבילים רבים דהרמה אחת", שנערך בשבוע שעבר בסמינר הקיבוצים לכבוד השקת ספרו של אבי פאר: "שמעתי את הבודהה שר". אני ממליץ לצפות בכל יתר השיחות שעוסקות בנושא החשוב הזה.

מקומה של הפרשנות בהיסטוריה הבודהיסטית

ביום שישי ה-28 בחודש, יתקיים מפגש בסדרת "שבילים רבים" בסמינר הקיבוצים, אשר יוקדש לשאלת הפרשנות לטקסטים בודהיסטיים וכן ישמש כהשקה לספרו החדש של אבי פאר: "שמעתי את הבודהה שר: פרשנות לטקסט הבודהיסטי שירת הארה". לפרטים מלאים ולהרשמה לחצו כאן.

להלן מצורף נוסח מקוצר של ההקדמה שהיתה לי הזכות לכתוב עבור ספרו של אבי. שאלת הפרשנות בבודהיזם (הנוגעת גם לסוגיית התרגום) קרובה מאד לליבי, ואני בטוח שהספר, כמו גם המפגש עם החברים בעוד כשבוע, יועילו לרבים.

———————————–

מקומה של הפרשנות בהיסטוריה הבודהיסטית

איתן בולוקן

למן ראשיתה במאה השישית לפנה"ס, התהוותה הדרך הבודהיסטית כמסורת רבת פנים וסגנונות. חלק ניכר מהלימוד הנדרש בה היה ונותר עיסוק חוזר ונשנה בהשקפות היסוד, בדרכי האימון, באידיאלים השונים וכן בדמויות המכוננות שלה. המונח העתיק סָטִי (בשפת פאלי) – המתורגם לרוב כקשב ותשומת לב – מקפל בחובו גם משמעות אטימולוגית המאפשרת לתרגמו כהיזכרות ואף הרהור. כלומר סטי הוא תשומת לב, מודעות והיזכרות מתמדת בדהרמה: בדבריו של הבודהה, בהנחיותיו ועיקרי משנתו. לכן סטי אינו רק איכות אפיסטמית או פסיכולוגית, אלא גם הנחיה אתית: יש לזכור ולהרהר בדרך. האיכות הזוכרת – הלגיטימציה לזיכרון חי וללימוד נמשך של העיקרים – היא איכות יצירתית וחיונית שעיצבה את התרבות הבודהיסטית, על שלל זרמיה וסגנונותיה, כתרבות פרשנית.

במרוצת הדורות, נחלקו ביניהן האסכולות שונות בדבר האופן הראוי בו יש לפרש את דברי הבודהה. היו שגרסו כי מאז מותו נשמר רצף סדור של מסורת מהימנה השמורה בדרשותיו, כפי שכונסו בקאנון הפאלי. קאנון זה, המוקדם ביותר המוכר לנו, הובן (ועודו מובן) כאוצר ידע המכיל את התורה בשלמותה. בהתאם, מלאכת הפרשנות הראויה לקאנון הובנה כהבהרה חוזרת ונשנית ופירוט של אותו ידע ראשוני. כלומר, פרשנות הובנה כגילוי חוזר של העבר, ולאו דווקא כיצירה של ידע חדש. באופן טבעי, גישה פרשנית זו גררה אחריה גם תפיסת סמכות, שראתה בקדמות בזמן קריטריון פרשני מכריע.

עמדה פרשנית גמישה יותר מופיעה בכתבי אסכולות הבודהיזם המזרח אסייתי (חלק מבודהיזם "הרכב הגדול", המהאיאנה). כמובן, גם אסכולות אלה הקפידו על חשיבות הקאנון הפאלי כמקור ראשוני ומכונן לדרך, אך בו-בזמן אפשרו מרחב פרשני נדיב, ולעיתים אף חתרני, אשר אינו נותר כבול לעבר. כאן הובנה מלאכת הפרשנות כתהליך יצירתי שמבנה סגנונות, דעות, השקפות ואף אידיאלים חדשים, גם אם אינם מתיישבים בהלימה חלקה עם הקריטריונים המסורתיים. במובן עמוק, הקריטריון הפרשני נתפס ככיבוד ההווה, בעוד סמכותו של הפרשן נובעת מבקיאותו, יצירתיותו והאופן המיומן בו הוא משלב בין העבר לעתיד. מבחינה מושגית, הפרשן נדרש לשלב בצורה מיומנת בין 了義 (מהתרגומים לסינית של המונח nitartha בסנסקריט), כלומר הסבר מפורש, נהיר וסדור, לבין 不了義 (תרגום המונח neyartha), כלומר הסבר עמום, הכולל רמיזה – כזה אשר נמנע מחתימת הפרשנות במסקנה חד-משמעית.

דוגמה למתח היצירתי שאפיין את המעבר הדיאלקטי בין הגישות השונות, אשר שתיהן מתקיימות בצורות ועוצמות שונות עד היום, בא לידי ביטוי באוצר המילים בו השתמשו נזירים מלומדים של הבודהיזם הסיני והיפני כדי להגדיר את פרשנותם.

החל מסוף המאה החמישית, אנו עדים לתפוצה רחבה של כתבים שבכותרתם מופיעה הסימנית 疏 אותה ניתן לתרגם כביאור, חשיפה ופרשנות. כתבים אלה נסובו סביב טקסט מרכזי (סוטרה, אוסף תקנות, רישום דרשות וכולי) והכילו התייחסות מקדימה מאת הפרשן, אשר כללה אזכור להקשר הדתי בו הוא מבקש לעסוק, וכן חלוקה סדורה של כתב היד הראשי לפרקי דיון נפרדים. פעולתו של הפרשן תוארה לרוב במונח 解釋 שמשמעותו ביאור ופירוט, ומטרתו הייתה 釋義, כלומר הבהרה וחילוץ של עיקרי הטקסט. מבין הכתבים הידועים והחשובים לגישה פרשנית זו, ניתן לציין את שלוש הפרשנויות הסיניות ל"התעוררות האמונה במהאיאנה"[1], וכן את כתב הפרשנות לסוטרת "רשת-ברהמה" – הטקסט המרכזי לאתיקת הבודהיסטווה בבודהיזם המזרח אסייתי.[2]  

בנוסף, כחלק מהלגיטימציה הפרשנית היצירתית שנתנה לפרשן המהאיאני, אנו עדים למתודולוגיה אשר מאפשרת לו לערוך במודע ובמוצהר את טקסט המקור המסועף אליו הוא נדרש, וליצור מתוכו כתב-יד מתומצת. כתבי פרשנות אלה צוינו בקטגוריה הרווחת 抄經 שמשמעותה עיבוד של סוטרה, או של כל טקסט מרכזי, לכדי כתב יד מקוצר בו מופיעים אותם פסוקים נבחרים שהפרשן מצא לנכון ללקט ולהדגיש.  

החל מהבנת המונח סאטי כהרהור וזכירה, דרך הבנת המונח אוּפָיָה – הפדגוגיה הבודהיסטית – כמתודת הסבר ובאור גמישה ויצירתית ועד לפריחת הספרות הדיאלוגית של חכמי הצ'ן והזן, ההיסטוריה הבודהיסטית מלמדת אותנו כי פעולת הפרשנות היא תנועה חוזרת ונשנית בין נאמנות כנה לדברי העבר, שינונם והוקרתם, אך גם העזה יצירתית למתן ביטוי חדש אל נוכח ההווה.

חירות פרשנית אינה לגנאי ולמידת העבר אינה לעול. זה עורק החיים של המסורת הבודהיסטית, ויתכן של כל תרבות עתיקה באשר היא: לא להקריב את העתיד על מזבח העבר, ולא לכפור בעבר למען אוטופיה עתידית.

[…]


[1] אלה הן ה-大乘起信論義疏 מהמאה השישית, ה-起信論疏 מהמאה השביעית וה-大乘起信論義記 מהמאה השמינית.

[2] ה-梵網經菩薩戒本疏.

מנג'ושרי – בודהיסטוות החכמה (גם זו העיונית)