ממש כאן מעבר לכביש

מדי פעם אני כותב כאן על תל אביב – העיר שאני אוהב וחרד כל כך למתחולל בה. כל חיי גרתי כאן, פרט לכמה שנים בהן דילגתי ליפן. גם לאחר שהות ממושכת בטוקיו, לא היה ספק בליבי כי כשאחזור אגור בתל אביב. אני מכיר היטב את הטענות נוסח "עצם השאיפה לחיות בתל אביב היא נהנתנית" ו"לא כולם צריכים לגור בתל אביב". מי שמקבל את זה שיבושם לו ומי שלא – מה טוב. כאן אני פשוט רוצה להצביע על כמה מגמות כואבות שנוגעות לעיר ואשר גוברות, לתחושתי, עם השנים.

המגמה הראשונה שברורה לי לחלוטין היא הפיכתה המתמדת של העיר לכדי עסק. ללא ספק, מגמה זו היא מקרה פרטי לתהליך רחב הרבה יותר – ומדאיג לא פחות – בו מנגנוני מדינה רבים ומרכזיים מופרטים ומופקרים, במידה רבה, לניהולן של חברות מקצועיות. חשוב לי להדגיש: אני לא נגד הפרטה ולא חסיד של סוציאליזם קשה, אלא בעד רצון טוב של שני הצדדים. "רצון טוב", כך אני רואה זאת, פירושו מידתיות הן מבחינת ההפרטה הן מבחינת השירותים הממשלתיים-מוניציפאליים המוצעים לתושב. שני אלה צריכים לעבוד האחד עם השני ולא מאחורי גבו או מעל לראשו של השני. אני בהחלט ער לעובדה כי ההיסטוריה מראה פעם אחר פעם כיצד "רצון טוב" בעצמו מונע קודם כל מכוחם של אינטרסים, וכי כל תקווה למידתיות לשמה היא בגדר אשליה. אבל מה לעשות, אני מהמאמינים, וככזה אני חושב שניתן לעשות יותר – הרבה יותר – מכפי שנעשה כעת למען התושב.

מה שקורה בתל אביב מבחינה סוציו-אקונומית אינו מידתי. חוסר מידתיות זה מחלחל גם אל שדות אחרים, כמו תרבות השיח והלכי הרוח שכולנו עדים להם ברחובות. שום דבר כאן לא מידתי. מפתיע אותי עד כמה בקלות המגמות האלה, של הפרטה דורסנית וצמצום האחריות המוניציפאלית, הולכות ומשתרשות. כשמגמות אלה משתרשות היטב ובקלות כזו הרי שלא מדובר בתופעה או במגמה, כי אם בתרבות. ולא רק בתרבות, כי אם בתרבות עסקית קשה. התחושה היא כי עיריית תל אביב אינה מנגנון מנהלי לרווחת התושב, אלא היא גוף עסקי הטורח בעיקר בעבור באי ביתו. מספיק להלך ברחובות ולהתבונן. לראות את קו הרקיע של נווה צדק ולהבין. מספיק לראות את אינפלציית מלונות הבוטיק ולהבין. או לעמוד בצמתים הרחבים נטולי פינות הצל ולהבין. ככה זה: קורות העיר כקורות המדינה ובשתיהן העסקים טוב תודה.

הנה תמונת הראי. אני גר כבר תקופה ממש ליד התחנה המרכזית. כאן העיר לא משלה אף אחד. את מידת המעורבות של גופים מוניציפאליים רואים היטב דווקא בחושך: כשרחובות שלמים שרויים באפלה מוחלטת החל משעות הערב, וכשסיורי משמר הגבול מתרבים. טוב מאד שהמשטרה מראה נוכחות, אבל כמובן שזה אינו פתרון. התחושה היא כי אין כל השקעה, גם לא מינימאלית, בהקמתם של בתי תמחוי שאינם יוזמות פרטיות (וגם אלה מעטים מאד). אין שום הגברת נוכחות של עובדים סוציאליים מתמחים שיהיו זמינים לפניות האוכלוסייה המגוונת שחייה כאן. אין כל תמיכה בהקצאת מקום לכנסיות של פליטים או למען מרפאות שתהיינה פתוחות עבורם. כאן – דרומית לרוטשילד – אין כל יוזמה שחורגת מיוזמה עסקית. בכך, בעצם, אין כל מגע בין דרי הרחובות האלה ובין אנשי העירייה. הנתק הזה מופר מפעם לפעם בגין סיור בחירות או לפעמים בגין סיור משקיעי נדל"ן. כל יתר הזמן – ארץ מדבר. חלל פעור בין תל אביב של מעלה ותל אביב של מטה. וכשזו תמונת המצב והלך הרוח, כל תל אביב היא של מטה.

חשוב לי להבהיר: אני מוצא יחס ישר בין חוסר המידתיות בהפרטה הפורחת בתל אביב לבין עולמה של דרום העיר, ובין שני אלה לעולמנו הערכי כבני אדם שגרים כאן. משטרה ונוכחות צבאית לא יעזרו כי אם רק יחריפו את הרגשות המבעבעים ממילא. מה שיעזור הוא – שוב – מידתיות, קרי שילוב נוכחות מתמדת של משטרה עם הקמת תשתיות בסיסיות לרווחת התושבים – כל התושבים. תחבורה, תאורה, צינורות שופכין, הדברה, דיור בר השגה – כל אלה אינם תוספות לעיר אלא תשתיות בסיסיות לעצם הגדרתה כ"עיר". לא יתכן כי רק לקראת הקמתו של מרכז מסחרי זה או אחר הרחובות שלידו יחברו לחשמל. לא יתכן כי רק למען הקמתו של גורד שחקים חדש – ועוד באצטלה של דיור בר השגה או פרויקט שימור לרווחת הציבור – יודברו הרחובות בקרבת מקום.

המגמה האחרונה שאני מבחין בה בנוגע לעיר היא דווקא מעודדת ומשמחת אבל יש לה מימד שאני לא מצליח להבין. ידוע לכולם כי צעירים רבים, ובכלל אוכלוסיה גדולה בתל אביב, נמשכים בשנים האחרונות לכל מה שקשור לאורח חיים בריא ומיטיב, הן עם עצמם הן עם סביבתם. רבים מתרגלים יוגה, מדיטציה (בהחלט גם אני), אוכלים מזון טבעוני ומחשיבים את עצמם לאנשי רוח ואמנים. כולם מתאפיינים כליברליים לכל הפחות. אך האם הנטייה לאורח חיים טוב ומיטיב מסתיימת בכך? האם העיסוק הראוי בבריאות הגוף והנפש נחתם עם גלגול מזרן היוגה (וזו דוגמה בלבד) חזרה אל התיק? האם טבעונות, למשל, היא מגמה פיזיולוגית גרידא או שמא היא הכרעה מוסרית מן המעלה הראשונה? ואם אכן מוסרית – כיצד היא מתגלגלת אל מעבר לתפריט?

אני שואל את כל זה בראש ובראשונה את עצמי. מתמיהה אותי כיצד מגמות טובות ובריאות שכאלה שרבים מאיתנו מעורבים בהן, ברצון ובהתלהבות, יכולות להתקיים בד בבד להמשך סבלו של האחר כאן ליד, בעיר "שלנו"? האם הרצון הזה – להיות אדם מיטיב באורח חייו ומחשבתו – יכול בכלל להיות ראוי כל עוד שאוכלוסיות רחבות חיות בתנאים לא תנאים? האם השאיפה הלגיטימית להיטיב לא מבוססת – דבר ראשון – על ההיווכחות בסבלו של האחר?

מעבר לכביש
כמובן, שאלות אלה הן עצומות ולא אהיה יהיר עד כדי כך שאתיימר להציע מענה. אני גם לא חושב שיש להן מענה סדור, אלא שכל אחד ואחת מאיתנו נדרש לענות עליהן פעם אחר פעם ובשלבים שונים בחייו. מה שכן, יש כוח לשאלות האלה מפני שהן מחייבות אותנו לראות את מי שמולנו. לראות איך חיים כאן, ממש ליד, ממש בתוכנו. בכך הן מצביעות בחזרה אלינו.

אל תפרשו אותי לא נכון. אני בהחלט בעד כל המגמות שתיארתי לעיל בדבר הרצון לחיות בצורה מיטיבה. כמו שכתבתי, אני בעצמי צמחוני נוטה טבעוני. אני פשוט מאמין שיש מימד של אחריות כלפי כל מה שאינו "אני", שבלעדיו אין תוחלת לתרגול שלי עצמי. תקראו לזה "סולידאריות" או סתם "שכנות טובה". אני לא מבין איך טבעונות או ליברליות יכולות להבדל מהן ולהיות כה זרות למה שקורה כאן, מעבר לכביש.

סןף דבר. אלו המגמות שרציתי להצביע עליהן בנוגע לת"א של הזמן האחרון. יש עוד. בפעם אחרת.

 

**

 

האבולוציה של תרגול הזאזן – על מחקרו של פרופסור קגאמישימה גנריו המנוח

נושא תרגול הישיבה לשמה, או המדיטציה לשמה (ועל אודות הבעייתיות הרבה בדבר המילה "מדיטציה" בהקשר הבודהיסטי בכללותו – בפוסט אחר), נדון פעמים רבות במגוון רחב של מחקרים, הן ביפן הן במערב. למעשה, הוא חלק מדיון רחב הרבה יותר – זה הבוחן את היווצרות תרגול ה"מדיטציה" לכדי הצורה אותה אנו מכירים כיום. בחינת האבולוציה של התרגול הבודהיסטי לסוגיו היא נושא מרתק ומורכב, ולכן גם חשוב וחיוני. התמורות המחשבתיות והמעשיות שחלו במסורת הבודהיסטית עם נדידתה והשתרשותה במזרח אסיה והחל ממאה האחרונה גם במערב הן עצומות. המסורת עצמה ניסתה "לעשות סדר" בתוככי עצמה מספר פעמים, אך עצם ניסיונות אלה הובילו לתמורות נוספות שהשפיעו על אופני הארגון והסידור הבאים בתור. מסורת הגותית – כך נראה – לא יכלה לסכם את עצמה בדיוק כשם שעין לא יכולה להביט חזרה על עצמה. כל ניסיון סידור וארגון של הדהרמה לאורך השנים החל לאור שאיפות אידיאולוגיות כאלה ואחרות, וגם עודד בתורו רציות אידיאולוגיות חדשו שחלקן אף סתר את אלה הקודמות.

עם זאת, בהחלט יש טעם בציונם של כמה מאמצים מעניינים שנעשו בעשורים האחרונים, ושניסו לתאר – גם אם בקווים גסים – את גלגולה של הדהרמה מראשיתה בהודו ועד להגעתה למזרח אסיה. טוב ללמוד את הניסיונות האלה שכן הם מקנים השראה להמשך הלימוד ומאירים בצורה אחרת, כל אחד בדרכו, היבטים שונים של המסורת. הניסיונות לארגן את הדהרמה, כמו אולי השאיפה המטאפיזית הקדומה ביותר של האדם לפרש ולארגן את המציאות, יכולים להיות מהנים ומלמדים כל עוד לא לוקחים אותם ברצינות גדולה מדי. צניעות שלובה בהומור עצמי – הנה מתודה טובה ויעילה לכל מי שמבקש לומר דבר מה על אודות הדרך הרוחנית בה הוא מהלך.

בפוסט הזה אני מבקש לצמצם את מרחב הדיון ולהציג את האופן בו הוסברה אבולוציית תרגול הזאזן ("זן בישיבה" או "ישיבת זן"), לאור מבטו של אחד מהחוקרים הגדולים בתחום – הפרופסור המנוח קגאמישימה גנריו (Kagamishima Genryū) מאוניברסיטת קומאזאווה (Komazawa). אני קורא את חומריו כחלק מעבודת הדוקטורט שלי ובכל פעם ערכם הרב הולך ומתבהר.

במאמר חשוב משנת 1993, טען קגאמישימה שניתן להבחין באבולוציית תרגול הזאזן מימיו של הבודהה שקיאמוני ועד למחשבתו של דוגן זנג'י, בן המאה השלוש עשרה. שמו המלא של המאמר הוא: "מדהרמה של תובנה לדהרמה של נדר" (satori no buppō kara gan no buppōe) והוא פורסם לראשונה בכרך העשרים וארבעה של מגזין הפקולטה לבודהיזם של אוניברסיטת קומאזאווה. בשנת 1997 שולב המאמר בספר  Dōgen Zenji שהיה סיכום מחקריו של קגאמישימה שנפטר כמה שנים לאחר מכן, ב-2001.

ספרו של קגאמישימה
ספרו של קגאמישימה  1997.

מאמר חשוב זה מתייחס כאמור באופן ספציפי לתרגול הזאזן ולא לתרגולים בודהיסטיים אחרים. ניתוחו של קגאמישימה הוא היסטורי-טקסטואלי, ותר אחר "גלגולי התורה" – כלשונו – אשר לאורם ניתן להבחין בתמורות הגדולות שעיצבו את תרגול הזאזן לכדי אותה צורה שכונתה לבסוף ביפן כ- shikantaza או "פשוט לשבת". כפי שעולה מהפוסט שכתבתי לפני כמה ימים, אני אוהב לתרגם את הביטוי הזה כ"ישיבה לשמה".

קגאמישימה מזהה שלושה צמתים מרכזיים לעיצוב מדיטציית הזאזן: הראשון הוא תרגול ה- dhyana שלימד שקיאמוני בודהה. השני הוא מחשבת הצ'אן לאור הגותו של המורה הסיני חוי-ננג, בן המאה השביעית. הצומת האחרון הוא תורת הזאזן של המורה דוגן. על פניו, ניתוחו של קגאמישימה נראה כמצומצם מדי בעבור נושא כל כך מורכב ורווי בעיות מתודולוגיות, אך אני נוטה להסכים עם מהלכו המרכזי שכן צמתים אלה הם משמעותיים דיים כדי ללמד אותנו את התמורות המרכזיות שהפכו את תרגול הזאזן למה שאנו מכירים היום, גם במערב. חשוב לי להבהיר: אין כל ספק כי צמתים היסטוריים הגותיים אלה נפערו לאורם של צמתים אחרים – חשובים לא פחות – אך כשרטוט כללי של מהלך היסטורי סבוך דיו, שלושת אלה הם ללא ספק מרכזיים.

הצומת הראשון עליו מצביע קגאמישימה הוא השלילה הרדיקאלית שביצע שקיאמוני בודהה לעולם הסגפנות. כידוע, שקאמוני בעצמו פרש מחייו כנסיך שבט השאקה וחבר אל שוכני היער כדי להתאמן במסורות היוגה הקדומות אשר שמו להן למטרה את השחרור מן העולם הזה (moksa). לא אפרט כאן את כל קורותיו של שיקאמוני, רק אזכיר ואדגיש כי לאחר שנות אימון רבות, עד כדי מצב של סיכון חייו, החליט שקיאמוני להפסיק מתרגול היוגה הסגפני ופרש למעשה מעולם הפרישות (תמיד משעשע אותי כפל הלשון הזה). מסופר כי הוא התיישב מתחת לעץ המפורסם ולאחר שישב כל הלילה הבחין בכוכב השחר. באותו הרגע – כך מסופר – הוא "התעורר".

אני אוהב להסביר את רגע ההתעוררות הזה בכך שקיאמוני הבין (היטב) כי אם יושבים מתחת לעץ כל הלילה, עולה התובנה כי לילה הופך לבוקר. זו אינה מליצה כי אם תובנה גדולה ממנה נבעו תורת אחרות שלימד כארעיות, חוסר נחת וכך הלאה. חשוב לי גם להדגיש כי נקודה היסטורית זו, של התעוררותו של שקיאמוני, היא זו המבשרת לראשונה את ראשית היפרדותן של המסורות ההודיות הקדומות, ממסורת של שחרור moksa אל למסורת של תובנה bodhi. בעוד השחרור הוא מהעולם, התובנה היא בדבר מצב היות האדם בעולם. קגאמישימה מסביר כי התרגול הבודהיסטי הקדום ביותר, ממנו גם נבעו בסיסי תרגול הזאזן, הוא אינו סיגוף הגוף והתודעה כי אם מה שמכונה כ"דרך האמצע".

מכאן ממשיך קגאמישימה במהלכו וטוען כי לא רק שלילת הסיגופים היא מאפיין חשוב לצורת התרגול שלימד שקיאמוני, אלא גם שלילתו כל צורת תרגול אשר שמה לעצמה מטרות מטאפיזיות שונות, כמו למשל הגעה אל מישורים מיסטיים כאלה ואחרים. קגאמישימה מסביר כי בעוד מסורות היער תרו אחר עולם האלים ושאפו להשתחרר מהקיום בעולם הזה אל עבר עולם אחר, הרי שתורתו של שקיאמוני שללה מהלך שכזה באופן חריף. בהקשר זה, קגאמישימה מציין כי התרגול שהציע שקיאמוני בדרשותיו מתאפיין במילה "תואם" (מלשון המונח בשפת הפאלי samyag). "להיות בתואם" כאן בעולם הזה – או ברגע הזה, כפי שיאמרו בעולם הזן – פירושו מתן ביטוי ל"דרך האמצע". לא מדובר כאן בשלילת העולם, אלא באופן קיום בעולם, על שלל איכויותיו. קגאמישימה מדגיש כי אחת המכשלות הגדולות ביותר של מסורות היער הייתה כי אל נוכח הרצון להשתחרר מתשוקות העולם הסגפנים השתוקקו שלא להשתוקק, ובכך רק העמיקו את תסכולם. תורתו של שקיאמוני, לעומת זאת – ובאופן שימשיך בצורה חזקה גם בעולם הזן – לא יוצאת אל נגד התשוקות, אלא מכירה בקיומן ולא מתכחשת להן או מנסה לבטלן.

מכאן ממשיך קגאמישימה אל מה שהוא מחשיב כצומת השני באבולוציית תרגול הזן – תורת הצ'אן הסינית, ובמיוחד הגותו של המורה חו-יננג. כאן קגאמישימה מציין את "סוטרת הבמה" המיוחסת לחויננג, שבה הוא מזהה כמה מוטיבים שמבטאים את השינוי הרב שחל באופן בו הובן תרגול הזן במאות הראשונות לאחר המעבר מהודו לסין. כמובן, גם בנוגע לנקודת זו ישנם שיקולים רבים שצריך להביא בחשבון כדי לספק תמונה כמה שיותר מלאה, אך קגאמישימה מדגיש שתי מגמות נבחרות שישפיעו על עיצובו של תרגול הזאזן בהגיעו ליפן. המגמה הראשונה היא הניתוק של התרגול הבודהיסטי – ובתוך כך תרגול הזן – ממקומות המיועדים לו באופן מיוחד, כמו מנזרים ומקדשים ושילובו בחיי היום-יום של המתרגל. כמובן, לכך מיוחסות התמורות הסוציולוגיות שעיצבו את הבודהיזם הסיני לכדי מה שהיה במרוצת המאות, ובמיוחד את העובדה כי המתרגל לא נתפס רק כנזיר או איש דת אלא כאדם מן השורה החי את יומו ורצה בדרך שבה יוכל ללכת. באופן טבעי, קגאמישימה מציין את אידיאל ה"בודהיסטווה" בהקשר זה – גלגול דמותו של המתרגל לאיש מן השורה.

אך מעבר לתמורות סוציולוגיות ותרבותיות אלה ורבות אחרות שקצרה כאן היריעה מלפרט על אודותיהן, קגאמישימה מציין את המגמה המכרעת השנייה – היותה של סוטרת הבמה חיונית לאבולוציית הזאזן מהסיבה הפשוטה שבה מופיע לראשונה הביטוי "לראות את הטבע [האמיתי]", אותו מונח ידוע הקרוי ביפנית kenshō 見性. ראיית "הטבע [האמיתי]" אינה מוגבלת למקום זה או אחר או לדרגת אימון זו או אחרת, אלא יכולה להתרחש בכל מקום ובכל זמן. המילה הזו, kenshō, החליפה בעולם הצ'אן ובמיוחד אצל חוי-ננג את המילה nirvana. קגאמישימה טוען שכאן חלה למעשה סטייה מדבריו של שיקאמוני, שכן תורתו של חוי-ננג הגדירה את עצמה כמכוונת מטרה לתרגול או למאמץ דתי-רוחני. לדעתו, המטרה צצה מחדש בהנחיה "לראות את הטבע האמיתי" ובכך לא שמו לב לתחייתו של הכשל הדואליסטי הקיים בכך אל נוכח ההנחיות לא-דואליות שלימד שיקאמוני כחוסר העצמיות anatman והתהוות הגומלין pratītyasamutpāda .

עוד נקודה שמדגיש קגאמישימה היא כי הצ'אן של חוי-ננג הוביל גם לשלילת התרגול בצורת הישיבה הזקופה המסורתית, ו"פיזר" את התרגול בכל מעשי היום יום ( קגאמישימה כינה זאת כ- seikatsu zen   生活禅). לאור גישה זו אין צורך לשבת אם ההתעוררות יכולה להתרחש בכל זמן ובכל מקום, אלא יש להיות בהלך רוח שיאפשר אותה. אין צורך מיוחד לשבת במדיטציה, מהסיבה הפשוטה שמדיטציה היא "בכל". קגאשימה טוען שכיוון התודעתי זה – אותו אני מתרגם לעברית כ"תרגול שלא לשמו" – הוביל למגמות חמורות בתוך הצ'אן הסיני, כמו למשל לעיסוק אובססיבי באתגורי תודעה למיניהם (מסורת הקואן kōan), ולאמונה שיש צורך במאמץ רב ובהמתנה ארוכה לקראת התובנה. מגמות אלה נודעו עם השנים בעולם הזן היפני כ- kanwa zen ("זן של בחינת פתגמים ופסוקים") ו- mokushō zen ("זן של תובנה הבאה עם הדממת התודעה").

קגאמישימה טוען כי מגמות אלה אפיינו את עולם הצ'אן מתקופתו של חוי-ננג ועד למאה האחת עשר לערך. לאורן, התרגול הבודהיסטי הכתיר לעצמו מחדש מטרה – תובנה אי שם בעתיד, ושלל את חשיבותה של הישיבה כביטוי להיות בעולם ולתובנה שישנה כעת. קגאמישימה טוען שמגמות אלה מאופיינות בדואליזם של סיבה לעומת תוצאה, ושל התפלפלות מחשבתית לעומת עשייה ומלאכה בעולם. מבחינה זו, יש דמיון רב בין מסורות היער ההודיות ובין המגמות השונות המאפיינות את עולם הצ'אן. כמובן שגם בתוך כך ישנם יוצאים מן הכלל, אך בתור מגמות מרכזיות לאבולוציית תורת הזן – הרי שבעולם הצ'אן המטרה המטאפיזית הרימה את ראשה בשנית.

בתור צומת שלישי ואחרון להתפתחות תרגול הזאזן, קגאמישימה מציין, כאמור, את תורתו של מורה הזן דוגן מיפן של המאה השלוש עשרה. הוא טוען כי בעבור דוגן – ובתגובה למגמות שתוארו לעיל – נקודת המוצא לתרגול הייתה המחשבה שהישיבה היא ביטוי לערות ולא אמצעי לקראת התעוררות. במובן זה, עבור דוגן לא היה כל תוכן לישיבה פרט להיותה ביטוי להלך הרוח בו שרוי המתרגל בעודו יושב. קגאמישימה טוען שתרגול זה לא מבקש להפוך את חייו של המתרגל לכדי חיים אחרים, מיטיבם יותר, אלה מבקש לבטא בחייו שלו את הלך הרוח של הבודהה. והלך הרוח של הבודהה, טוען קגאמישימה, הוא הנדר – לדבריו – להיטיב עם כל הברואים פשוט מפני שזה נדרו. כמובן שתיאור שכזה נשמע מעט מבלבל או לא ברור מבחינת הרציונאל שעומד בבסיסו, אך דווקא מגמה זו של מעשה (להיטיב עם כולם) בלא הנמקה, הוא מה שדוגן ראה כמלאכתן של הבודהות. ברגע שישנה תכלית לישיבה, מסביר קגאמישימה את דוגן, הרי שהיא הופכת לאמצעי בעבור מטרה כשלהי בעתיד, ובהיותה כזו היא אינה יכולה להיות "ישיבה". ישיבה היא ישיבה אם ישנו נדר לשבת עם כל עולמה של אותה ישיבה. זו הכרעה של המתרגל, גם אם בלא הנמקה רציונאלית. פשוט לעשות טוב כדי לעשות טוב.

בחלקו האחרון של המאמר מקשר קגאמישימה בין ה"ישיבה בלא הנמקה" של דוגן לבין ה"תואם" אותו לימד שקיאמוני בדרשותיו. כאן אני מעז לקחת את דבריו צעד קדימה ולטעון כי הזאזן בצורה שדוגן לימד הוא ביטוי למוסריות שאינה דנה ב"טוב" וב"רע". במילים אחרות: לשבת בעבור ישיבה, כמו שלימד דוגן, פירושו לתת לישיבה להיות מה שהיא. לתת לה להיות מה שהיא פירושו לשבת עם כל איכותיות התודעה של אותה ישיבה, ולא להעדיף את האחת על פני השניה. ברוח זו תרגול הזן הולך אל מעבר לצורת הישיבה בדיוק מפני שבמרכזו עומד הלך הרוח המאפשר לעולם להיות מה שהוא. אין פירוש הדבר כי בעת מצוקה או כאב המתרגל נדרש להתעלם או להתכחש, אלא הוא נדרש לראות את הכאב ככאב, ואת העונג כעונג. ויותר מכך, הוא נדרש להיות עם שתי איכויות אלה גם בסיטואציות בהן לא ברור מה כאב ומה עונג. קגאמישימה רואה בתצורה הזו של תרגול הזן ביטוי לישיבה ההיסטורית של הבודהה מתחת לעץ. הבודהה ישב בצורה מוקפדת (כך לפחות מסופר) ונתן לכל שדי התודעה לבוא ולהופיע. הוא ישב איתם והתעורר מהם.

אני תומך במהלך של קגאמישימה וחושב שראוי לראות בתרגול הזאזן היפני – ובמיוחד במסורת הסוטו – כהמשך ישיר אך באותה המידה גם מקורי, לישיבתו ההיסטורית של הבודהה מתחת לעץ. המגמות השונות שאפיינו את הצ'אן, ואשר עיצבו את צורת התרגול שהגיעה לבסוף ליפן הן רבות ורחבות ואכן ראויות לנתוח מקיף יותר, אך מהלכו של קגאמישימה בהחלט ראוי מבחינת הקישור המוצלח שנעשה בין דמותו ההיסטורית של שקיאמוני לבין דמותו של מורה הזן דוגן. בסופו של דבר, שניהם ישבו כמות שהם בעולמם – עם עולמם – וזה בדיוק מה ששינה את עולמם.

 

פגישה בין תרגול הויפסנא ותרגול הזאזן בהנחיית ד"ר קרן ארבל ואיתן בולוקן

מסורות הויפאסנא והזן הן מהפופולאריות ביותר בקרב מתרגלי הדהרמה במערב. ללא כל ספק, ישנו הרבה מן המשותף ביניהן אך עם זאת ניתן לאתר גם הבדלים – חלקם מהותיים, חלקם סגנוניים – בנוגע למהות התרגול, מטרתו והלוך הרוח שמאפיין אותו בכל אחת מהדרכים. בסדנה זו נפגוש בהבדלים אלה דרך תרגול מעשי ולימוד תיאורטי של כתבים נבחרים בהגות שתי הדרכים. במיוחד נבקש להאיר את האופן בו צורת החקירה הבסיסית לשתי המסורות – דרך הגוף ובצורת הישיבה הזקופה – היא למעשה חקירת התודעה, וכיצד חקירת התודעה היא לא אחרת מאשר חקירת הגוף.

הסדנה היא סדנת יום מלאה המיועדת למתרגלים ותיקים, אך פתוחה בפני כל מי שרוצה לבוא לתרגל ולהעמיק את הידע בדבר שתי המסורות.

לוח זמנים:

9:30 – הרשמה.
10:00-10:30 – פתיחה.
10:30-12:00 – לימוד טקסט מתוך מסורת הויפסנא + תרגול יחד.
12:00-12:30 – זמן לשאלות ודיון.
12:30-13:30 – ארוחת צהריים (יש להביא ארוחה אישית).
13:30-15:15 – לימוד טקסט זן + תרגול יחד.
15:15-15:45 –. זמן לשאלות ודיון.
15:45-16:00 – הפסקה.
16:00-17:00 – המשך דיון ושיחה מסכמת.

עלות הסדנה היא 250 ₪, או 200 ₪ בהרשמה מוקדמת עד לתאריך ה-30 לאוקטובר. הסדנה תערך ברחוב יהודה הלוי 75, ת"א. מול הסטודיו יש חניון עירוני לנוחיותכם. לכל הפרטים בנוגע להרשמה – לחצו כאן.

כמה מילים על המנחים:

ד"ר קרן ארבל מתרגלת לומדת וחיה את הדרך הבודהיסטית מזה 11 שנים, אז פגשה לראשונה את מדיטציית הויפסנא בהודו. מאז למדה ותרגלה אצל מורים רבים במסורת הבודהיסטית בארץ ובעולם במסגרת ריטריטים ותקופות התבודדות ממושכות. מלמדת פילוסופיה ופסיכולוגיה בודהיסטית בחוג ללימודי מזרח אסיה של אוניברסיטת ת"א ומנחה מפגשי לימוד ותרגול של הדרך הבודהיסטית בעמותת תובנה ובמסגרות נוספות. לאתר של קרן לחצו כאן.

איתן בולוקן מתרגל זן במסורת הסוֹטוֹ היפנית מזה כחמש עשרה שנים. חי ביפן במשך תקופות ממושכות אשר במהלכן למד ותרגל, בין השאר, במנזרי Rinsenji ו- Joenji. בין השנים 2011- 2013 עבר בטוקיו חניכה רשמית במסורת הסוֹטוֹ כתלמידו של Shinjin Eda Roshi, ולמד בפקולטה ללימודי בודהיזם שבאוניברסיטת קומאזאווה. כיום מלמד פילוסופיה ואסתטיקה של מסורת הזן היפנית באוניברסיטת ת"א.

 

zafu from

 

רכישה בהנחה של הספר "ליל טל: שירת ההייקו של מיטסו סוזוקי"

נותרו כמה וכמה עותקים שקיבלתי מן ההוצאה עם ההשקה.

לכל מי שמעוניין, ולרגל החגים הקרבים, ניתן להזמין עותק במחיר מוזל ישירות ממני. כך תוכלו  לשמח את יקירכם בשיריה של משוררת נדירה ויקרה, וגם לתמוך בעבודתו המתמשכת של המתרגם.

צרו איתי קשר ישירות דרך:  eitan.shin@gmail.com ואחזור אליכם עם פרטים.

חג שמח לכולם

איתן

**

ליל טלrs2071_cc_people_mitsu_0010-scr

רשימות, ביקורות ותרגומים