כמה מחשבות לאחר צפייה בקרב דהרמה במנזר סוג'יג'י

נזירים צעירים בסוטו צריכים לעבור הסמכה בצורת "קרב דהרמה" (法戦式).
הם ממחיזים קואנים ידועים בפני קהל אוהד ו-"משחקים אותה" ג'ושו, לינג'י או דוגן…
מה שמעניין לראות בכל פעם זה שלמרות שהכל ידוע מראש – ה-"מונדו" ידוע מבעוד מועד והם מתאמנים חודשים על השאלות והתשובות – הרי שברגע הביצוע עולה התחושה שאין מדובר במשחק או הופעה בלבד.
זה ממש לא משחק.

כצופה מהצד לא נראה שהם "משחקים"…
לא נראה שמה שקורה הוא "רק" המחזה של הדיאלוגים הקלאסיים בין מורה לתלמיד.
ברגע האימות (וכן- אני משתמש במילה של דוגן) אין הבדל בין משחק/המחזה ובין העניין עצמו.
פתאום מה שהיה דימוי הוא הדבר עצמו, מה שהיה צורה הוא המהות עצמה.
טקס הסמכה בסוטו מביא את הנזיר להכרה בכך שהוא הדבר עצמו (ממש כמו שדונג שאנג טען).
וזה גרם לי, כמובן, לחשוב על זאזן.
גם כאן הצורה ידועה מראש. גם כאן נראה כאילו אנחנו מחקים את הישיבה של הבודהה.
אבל זה העניין –
בודהה הוא אותו אחד שמחקה את הבודהה בלא שארית.
בודהה הוא אותו אחד שיושב כמו בודהה.
בודהה הוא אותו אחד שמשיב לשאלות כמו בודהה.
בודהה הוא בעשייה, באימות החוזר ונשנה של טבע בודהה.
בודהה אינו יושב כדי להפוך לבבודהה.
הוא יושב בדיוק כיוון שישיבה היא דבר שנעשה על ידי בודהה.
בודהה אינו ממתין להופעתו של בבודהה.
הוא כבר בודהה.
ובגלל שהוא כבר בודהה הוא יכול פשוט לשבת כמו בודהה.

רשימות, ביקורות ותרגומים