שני כסאות

עברו שני אביבים מאז. חזרתי אל הקפיטריה בה ניפגשנו בפעם האחרונה. יושב ליד הכיסאות שלידם ישבנו. מצחיק מה שזוכרים: ג'ינס דהוי, עוד סיגריה, את הידיים הארוכות שלה כשחיפשה משהו בתיק. מלא סטודנטים מסביב ואף אחד לא יודע – לא יכול לדעת – שכך בדיוק היא הולכת להישאר תמיד. הנה משהו שכתב מר כהן החכם שהיטיב לראות כיצד הכל הולך רחוק.  לזכרך, חברה יקרה.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

לחברה ללימודים
חשבתי עליך הרבה
אני עדיין חושב
ישבת אז דוממת
ידיך לפותות בחיקך
כתלמידת בית ספר
הורשה לך לבכות
מפני שהיית כנה
לתוגה שבך
ראיתי אותך היום
יושבת באותה הצורה
אותן דמעות על לחייך
כאילו לא זזת
במשך כל השנים האלה
אותו כאב ראש מציק
בעינך הימנית
אותו זבוב
מנסה להפרות את שפתייך
חברה וותיקה, את הרוסה
בכל קנה מידה
פרט למידת האהבה

(ג'יימס ספרינגס, 1980)

תרגום: איתן בולוקן

 

***

(חצי מנוקד)

מה שנותר אחריך
מוביל הישר
שביל נעלם

ָ

ָ

לא חשבתי על מים
כשאמרתי את שמך
שבתי אל מים

ָ

ָ

גם השנה אני
בוחר שמות לעננים
את מצביעה לעברי

ָ

ָOLYMPUS DIGITAL CAMERA

לאחר שלוש שנים
מליחות הקיץ
פרח אדום

ָ

ָ

מילים עליך
אוֹר על עוֹר
רחוק

ָָ

"הדרך" של בובר ועדות אישית

'לשם מה?' לשם מה אני חייב לעשות את חשבון נפשי, לשם מה אני צריך לבור לי את דרכי המיוחדת, ולשם מה מוטל עלי לעשות את ישותי חטיבה אחת שבאחדות? התשובה לשאלה זו היא: לא לשמי אני חייב לעשות כן. לפיכך אמרנו […] הבא לתקן יתחיל בו עצמו; הווה אומר, יתחיל, אבל לא יסיים: חייב אדם לצאת לדרכו מעצמו, ולא לכוון את דרכו אל עצמו; מוטל עליו לתפוס את עצמו, אבל חלילה לו שיהא נתפס לעצמו ויטפל בעצמו.

(מרדכי מ.בובר, דרכו של אדם על פי תורת החסידות, ירושלים: מוסד ביאליק, הדפסה רביעית 2006, עמ' 36.)

Martin_Buber_55

חריף. חריף מה שכתוב כאן. מילים כנות וחודרות, ובעיקר קולעות אל ליבו של עניין – מדוע לנו לפסוע ב"דרך רוחנית"? (באין הגדרה הולמת יותר אשתמש בזו) מדוע בכלל לזוז? ואף מדויק מכך – מהי שאיפתנו הבסיסית כשאנו מניחים תפילין, פורטים על מיתר או שוקטים לרגע, שוהים בדממה? "לשם מה לבור לי את דרכי המיוחדת?" שאל בובר, ואולי תהייה זו – בעצמה – אינה תנאי מקדים לדרך, אלא ביסודה של הדרך: לשאול פעם אחר פעם ולהשיב פעם אחר פעם. אולי זו, יותר מכל, היא מהותה של החזרה בשאלה, ודרכה של שאלה להחזיר בתשובה.

בובר מדויק בהצבעתו שכן ה"דרך" (באשר היא) מונעת תמיד על ידי תהייה ראשונית – זו שהמענה עליה הוא לעיתים גם באין מענה. גם זוהי "תשובה". אך האם אנו יכולים להיות נינוחים עם מענה שכזה? אנו נוטים לחשוב כי על מי שבא לתקן להיות מכוון אל סיום נהיר, ועל מי שבא להשיב לבטל לחלוטין את התהייה. כמה היינו רוצים שהעולם יפעל כך. והנה בובר: "הבא לתקן יתחיל בו עצמו; הווה אומר, יתחיל, אבל לא יסיים".

כאן גם נולד התיקון המקורי עליו הצביע בובר, וכאן גם הנקודה בה נחשפת התשובה היחידה בנמצא – שהדרך היא בתנועה. שהדרך היא תנועה. זוהי גם מקורה של יצירתיות וכוחה של השראה. להעז הלאה והלאה, שוב ושוב בלא סיום. להעז כשיושבים מול דף חלק, להעז כשנפגשים עכשיו.

הנה תרגיל קצר בהתבוננות (וננסה להיות כנים): האם מחייבת היצירה יעד? האם גורל הדרך כרוך בסופה? מתי בדיוק פסקנו לפסוע? מדוע לא פוסק בנו הסכסוך בדבר צעדינו בעצמנו? האם אין קידושו של נתיב אחד מקורה של אלימות? אני מציע שהתבוננות כזו היא הדרך להכיר בערכן של ריבוא הדרכים.

עדות אישית:

לשם מה לשבת בדממה בכל יום? לשם מה הכרית הזו, השעה הפנויה והשותקת? לשם מה? הרי אני נתפס בעצמי לחלוטין. מקדש את הישיבה כאילו הייתה פתרון. כאילו והנה התשובה. כמה יוהרה ב"דרכי המיוחדת", כמה יוהרה באי המבטחים הזה הקרוי "זן". לכל המעוניין בתחושת זחיחות אמליץ לשבת בדממה בכל יום. לכו על זה. אני מבטיח שהדבר מאד – מאד – מיוחד.

בובר צדק: "אדם יוצא אל דרכו מעצמו אך אבוי לו שיהיה נתפס לעצמו". אין פתרון נהיר לפקעת הסבוכה הזו. פעולתנו על עצמנו היא בעצמנו (ולרוב למען עצמנו). אך האם אנו רואים זאת? האם אנו מבחינים בכך? מהי תשובתנו עכשיו?

בכתביו האחרים (אולי ועוד אביא לכאן בהמשך) הבחין בובר בין דת חיה לדת מאובנת. ומהי דת חיה? זו היצירה. זו ההעזה. כי אין יצירה בלא העזה, ואין העזה בלא וויתור. זהו קידוש המסורת בדיוק על ידי אתגורה הבלתי פוסק. להיות נינוח עם המסורת בדיוק מפני שאינך כבול אליה, ובכך אינך אלים איתה. וויתור על המסורת מביא למלוא יצירתה. למלוא יצירתיותה. זוהי התנועה הטבעית, התנועה החיה.

דרך רוחנית היא מעוז פורה ליוהרה גדולה ובכך לניוון עמוק. אבנים גדולות מושלכות מהר ורחוק, והכל בשמה של דרך אחת צודקת. הכל בשם פחד ובערות מפני מגוון הדרכים. אין אומץ בדרך כזו ואין בה כנות. אדם יכול לעטות כל צורה שיחפוץ בה, כמה חבל שאונסים את רוב הדרכים לשלילתן של האחרות. אכן "יתחיל אדם בעצמו".

אין רגע שלא

**

 

צהרי אביב
אור השמש
בעיניו של אבי

 

 

אור שקיעה
הכוס שמולך
כמו לא כוס

 

 

שוב חתול ליד הדלת
מלמד אותך
פנים וחוץ

 

 

 

הכי טוב
לדבר בפרחים
את רואה?

 

 

כבר נמאס לכתוב
על אור השקיעה
אבל אור השקיעה

 

 

 

 

רשימות, ביקורות ותרגומים