נעלמת אל בוקר

טוקיו לא נעלמת. אתה גם לא באמת עוזב. אתה אולי חוזר, אבל איך אפשר לחזור אם לא באמת עזבת? כבר כמה חודשים שהחורף נמשך. ראית את השלג הגדול וטעמת את הקור החד ואהבת את גדות הנהר מוקדם בבוקר. הרכבות תשארנה איתך, וגם הגלימות השחורות, ניחוח הקטורת, המבטים החטופים בין קידה לישיבה וכל המחשבות המהדהדות האלה – על מי שלא תראה יותר – חברים שלא מזייפים סוף. אמנם תחילתה של פרידה בלב, אך גם יקיצתה של פגישה.

טוקיו לא נעלמת. היא חמקה ממך מהרגע שבאת בה. היא הפכה ערפילית, בלתי נתפסת, חמקמקה ומהירה – הרבה יותר מדי מהירה בשבילך. שוב ושוב איבדת נשימה. וגם בתוכה, כשצעדת בין רציפים ומקדשים, כשלא ידעת איך לומר שאתה "לא יודע", גם אז היא ניצבה שם מולך, יפה ושברירית כמו ענן. מלכת ענן. וכן – גם עננים לא נעלמים. הם מסתכלים עלינו בעיני טל וגשם, ושואלים גם הם על מזג האוויר. לך תסביר לענן שמחר אמור לרדת גשם, לך תאמר לו מילות פרידה. בהצלחה. טוקיו לא נעלמת, תל אביב לא חומקת, הפסיעות הן אותן פסיעות, ואולי סוף סוף תאמין לשברי המדרכה? אתה כבר מבין שאין להם כתובת – הם נטולי יעד מלבד צעדיך. הם תמיד בבית. טוקיו בית. תל אביב בית.

בפינה קטנה בדרום תל אביב אתה נזכר בהוג'ו סאן והחדר הדחוס שלו במקדש ג'ואנג'י. היכן הצללים ההם כעת? היכן סנדלי העץ וריח הטאטאמי שחדר את ליבך? כמה אוטובוסים עוברים ליד ואתה חוצה את רחוב הרכבת. עוד מעט גן החשמל, לבונטין והרחובות השבורים. טוקיו כבר נעלמת אל בוקר.

לנעלמים שבינינו ולאלה שנותרו, ב-22 לפברואר נפתחת קבוצת תרגול זאזן (ישיבת זן) בהנחייתי בסטודיו "יוגה לבונטין" בימי שישי בין השעות 9 ל-10:45. פרטים נוספים יועלו בקרוב לאתר : http://yogalev.co.il
.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

אתה מחליק

IMG00109-20120221-1736 (600x800)

אתה מחליק. גם היא החליקה מעט קודם. חייכת לעצמך ואז תפסת את עצמך מחייך לעצמך והפסקת.  לא יפה. יומיים אחרי השלג הגדול וכולם עושים דרכם אל התחנה באיטיות מחושבת. מחליקים בין הבית לעבודה. בין עצמם ואחרים. אתה רואה זוג מתחבק. היא מחייכת ומחזיקה שני פרחים. אתה שוב מחייך וכמעט מחליק.

השלג נמס כבר מאתמול אבל הקור החד של הבוקר לא משחרר. הוא חובק כל פיסה לבנה אל הקרקע. שברים צחורים, חלקם מוכתמים, קפואים עמוק בתוך עצמם. מסתבר שחורף הוא דבר החלטי.        "קר…" אתה ממלמל לעצמך, ובגלל שאתה ממלמל את זה ביפנית הגבר המבוגר שממתין לידך ברמזור פוזל קלות ומאשר: "קר…".  לפחות עכשיו זה רשמי.

אתה מגיע לתחנה וכובש את מקומך בקרון, מפשיר אל הכיסאות המחוממים וגולש אל פיסות הנוף הבוהק שחולף מולך: נהר קפוא, דמויות זעירות מרקדות עליו, נעלמות אל האופק. ומהאופק העיניים עוברות אל הגגות האלה עם העץ החום הרטוב, והירוק העמוק שממוסגר בלבן. הם חולפים מולך במהירות, הרכבת לא עוצרת להתבונן בהם. ויש גם אדים. הרבה אדים: הסקה, בישול, זיכרונות, רעב, שינה – אדי בוקר לכל המבקש. ואדים נעלמים כאדים. אין לך סיכוי לתפוס אותם.

הנופים האלה שותקים. מודים על קיומו של חלון ואולי אף מבקשים להיכתב. אתה משרבט כמה מילים על פתק אך בשל תנועת הרכבת היד רועדת ואתה לא מבין מה אתה כותב. בבית, אחר כך, אתה מוצא פירורי נסיעה:

 

נהר קפוא
שלג שקט
סלעים מקשיבים

 

הוא הביא לה
שני פרחים
אביב צעיר

 

זריחה לבנה
גם השלג
מסמיק

 

מה יש בהם
שגורם לך לכתוב כך?
אדים שקופים ארוכים

 

 

Even Greater Cold

***

Udon
Or Soba?
He stops

No robe
No Buddhist name
No doubt

My bald head
In winter
Her kisses

The Cars
Along Enoshima
Night waves

Cold
Even greater cold
He hugs her

Kamakura
Bows to Fuji
I do the same

Empty garden
You see all
Just her

Not finding the way
Entering the path
Hokokuji temple

Nothing
Left untouched
Frozen pond

He holds her
Walking now
One shadow

Winter temple
Original reality
Needs gloves

本来真-Hata Egyoku Eiheiji zenji

***

"לא רק סיכום של ידע": על מחקר עם פרופסור טסוּנוֹדָה (רוֹשי)

הוא מרבה להעיד על עצמו כי אינו מבין את תורת הבודהה. כי גם לאחר ארבעים שנים של תרגול, לימוד והוראה, הן כנזיר הן כפרופסור, נותרו נושאים רבים נעלמים ממנו; סתומים וחתומים כשהיו כשנתקל בהם לראשונה. אולי המומחה הגדול ביפן לתורתו של מורה הזן דוגן (Dōgen) מביט בי בעיניים ספק מובכות ספק מתנצלות. "אין לי מושג למה הוא מתכוון כאן..אולי איתן סאן…?" הוא אומר ומפנה אותי אל פיסקה מתמיהה נוספת מדבריו של הנזיר בן המאה השלוש עשרה. ואני מנסה, באמת שמנסה.

הכתבים האלה חבויים. רקומים בשפת קוד, סימניות ואין סימן. תובעים מהקורא לא רק את הבנתו כי אם גם את ליבו. את שימת ליבו. כן – לשים ליבו בהם ולחוש מחדש את הדופק. אך כתבים אלה הם גם צלולים דבר לא נסתר בהם – כולל הסתירות הפנימיות. זהו גם הרגע בו הספק מכה : "מה ניתן לומר על זה?" ואולי: "יש בכלל צורך לומר משהו?" . הוא אמר לי לא פעם כי במחקר של תורות שכאלה לעיתים לא צריך לשאוף כל הזמן לסכם את הנלמד; שמחקר אינו דווקא שאיפה מתמדת למסקנה.

מחקר, לדבריו, הוא בעיקר אופן הלימוד: היכרות אינטימית עם הכתבים, וזה קורה למשל דרך שינון והעתקות חוזרות. מעין חקירה אישית וחופשית לא פחות מאשר סיכומו של ידע. ובאמת בקומאזאווה למדנו את הכתבים יחד, שיננו אותם יחד, זימרנו אותם יחד וגם שאלנו על אודותיהם יחד.

"ללמוד זן, לשבת זן, להיות זן – למה ההבדלים האלה כל כך חשובים לך?".

כך הוא לימד. ואהבתי את השיעורים שלו יותר מכל סמינר או הרצאות אחרות בהן נכחתי. זה סיגנון אחר: הוראה המשוחררת מן המילה ובד בבד מכבדת אותה. סוג של הנחיה השעונה כולה על אופן היות: החל מלמצמץ יחד כשאין מה לומר, ועד געירה חדה כשטועים בסימנית. הוראה שקופה שלא מתיימרת ללמד ובכך בדיוק מצליחה לעשות זאת. נפגשתי איתו ארבע פעמים בשבוע. קיטון דחוס, גלימות חומות ושחורות, ניחוח קטורת, ניירות בכל פינה ובקבוקי תה ירוק מהמכונה.

מעדנו שנינו בלשוננו פעם אחר פעם עד כי לא נותר בנו פחד ממעידות.

הוא נהג לומר: "לא… אין תשובה אחת", "לא… זה לא מדויק", "…מה אתה רוצה לדעת?", "זאזן זו מדיטציית ישיבה…", "ישיבה היא אינה רק ישיבה", "ישיבה מראה כי ישיבה היא אינה ישיבה…", "אתה באמת חושב שיש כזה דבר שנקרא זן?" , "איתן סאן, בוא שב".

וכך הלאה, עמוק פנימה והחוצה מהחלון אל ערבים קרירים בטוקיו במשך שמונה עונות. אני זוכר את המבט הזה שלו שאינו מותיר ספק. מורה ותלמיד. אך גם לא.

 

 

רשימות, ביקורות ותרגומים