"לא רק סיכום של ידע": על מחקר עם פרופסור טסוּנוֹדָה (רוֹשי)

הוא מרבה להעיד על עצמו כי אינו מבין את תורת הבודהה. כי גם לאחר ארבעים שנים של תרגול, לימוד והוראה, הן כנזיר הן כפרופסור, נותרו נושאים רבים נעלמים ממנו; סתומים וחתומים כשהיו כשנתקל בהם לראשונה. אולי המומחה הגדול ביפן לתורתו של מורה הזן דוגן (Dōgen) מביט בי בעיניים ספק מובכות ספק מתנצלות. "אין לי מושג למה הוא מתכוון כאן. אולי אתה מבין?" הוא אומר ומפנה אותי אל פסקה מתמיהה נוספת מדבריו של הנזיר בן המאה השלוש-עשרה. ואני מנסה, באמת שמנסה.

הכתבים האלה חבויים. רקומים בשפת קוד, סימניות ואין סימן. הם תובעים מהקורא לא רק את הבנתו כי אם גם את ליבו. את שימת ליבו. כן – לשים ליבו בהם ולחוש מחדש את הדופק. אך הכתבים האלה גם צלולים דבר לא נסתר בהם, וזה כולל גם את הסתירות הפנימיות. זהו הרגע בו הספק מכה : "מה ניתן לומר על כך?" ואולי: "צריך בכלל לומר משהו?". הוא אמר לא פעם כי במחקר של תורות שכאלה, לעיתים לא צריך לשאוף לסכם את הנלמד. שהמחקר אינו שאיפה מתמדת למסקנה.

מחקר, לדבריו, הוא בעיקר אופן הלימוד: היכרות אינטימית עם הכתבים. וזה קורה למשל דרך שינון והעתקות חוזרות ונשנות. זו חקירה אישית וחופשית לא פחות מאשר סיכומו של ידע. ובאמת באוניברסיטת קומאזאווה למדנו את הכתבים יחד. שיננו אותם יחד. זימרנו אותם יחד וגם שאלנו על אודותיהם יחד.

"ללמוד זן, לשבת זן, להיות זן – מדוע ההבדלים האלה כל כך חשובים לך?".

כך הוא לימד. ואהבתי את השיעורים שלו יותר מכל סמינר או הרצאות אחרות בהן נכחתי. זו פדגוגיה חכמה מאד: הוראה המשוחררת מן המילה ובד בבד מכבדת אותה. זהו סוג של הנחיה השעונה כולה על אופן היות: החל מלמצמץ יחד כשאין מה לומר, ועד געירה חדה כשטועים בקריאת סימנית. זו הוראה שקופה שלא מתיימרת ללמד, ובדיוק בשל כך מצליחה לעשות זאת.

נפגשתי איתו ארבע פעמים בשבוע: קיטון דחוס, גלימות חומות ושחורות, ניחוח קטורת, ניירות בכל פינה ובקבוקי תה ריקים. שנינו מעדנו בלשוננו פעם אחר פעם עד כי לא נותר בנו פחד ממעידות.

הוא נהג לומר: "לא, אין תשובה אחת", "לא, זה לא מדויק", "מה אתה רוצה לדעת?", "זאזן זו פשוט ישיבה נינוחה", "ודרך אגב, ישיבה היא אינה רק ישיבה", "ישיבה מראה כי ישיבה היא אינה ישיבה", "אתה באמת חושב שיש כזה דבר שנקרא זן?". "איתן סאן, בוא שב".

וכך הלאה והלאה, קדימה והלאה, עמוק פנימה והחוצה מהחלון אל ערב קריר בטוקיו. אני זוכר כעת את המבט שלו שאינו מותיר ספק. מורה ותלמיד. אך גם לא.

 

 

His Master

A bald thin man plays with his cat                                                                               Two dark robes are laid on the chair by the little fire
The room is slowly freezing away
He tells me about his old temple
Where spring stretched deep into late June
And homeless Kōdō used to come and visit
"How long have you studied with him?" I ask
He brings the teapot and some pickles
Eyes smiling he says: "Take… this good for us"
I try to chew quietly

(Joenji temple, Nagano)

רשימות, ביקורות ותרגומים