נעלמת אל בוקר

טוקיו אינה נעלמת. גם אתה לא באמת עוזב. אתה אולי שב וחוזר, אבל איך אפשר לחזור אם לא באמת עזבת?

כבר כמה חודשים שהחורף נמשך. ראית את השלג הגדול וטעמת את הקור החד ואהבת את גדות הנהר מוקדם בבוקר. הרכבות תשארנה איתך, וגם הגלימות השחורות, ניחוח הקטורת, המבטים החטופים בין קידה לישיבה וכל המחשבות המהדהדות האלה – על מי שלא תראה יותר – חברים שלא מזייפים כשמגיע הסוף. אמנם תחילתה של פרידה בלב, אך גם יקיצתה של פגישה.

טוקיו אינה נעלמת. היא חמקה ממך מהרגע שבאת בה. היא הפכה ערפילית, בלתי נתפסת, חמקמקה ומהירה. הרבה יותר מדי מהירה בשבילך. שוב ושוב איבדת בה נשימה. וגם בתוכה, כשצעדת בין רציפים ומקדשים, כשלא ידעת איך לומר שאתה "לא יודע", גם אז היא ניצבה שם מולך, יפה ושברירית כמו ענן. מלכת ענן.

וכן – גם עננים אינם נעלמים. הם מסתכלים עלינו בעיני טל וגשם, ושואלים מדי פעם אודות מזג האוויר. לך תסביר לענן שמחר אמור לרדת גשם, לך תאמר לו מילות פרידה. בהצלחה.

טוקיו לא נעלמת, תל אביב לא חומקת, הפסיעות הן אותן פסיעות, ואולי סוף סוף תאמין לשברי המדרכה? אתה כבר מבין שאין להם כתובת – הם נטולי יעד מלבד צעדיך. הם תמיד בבית. טוקיו בית. תל אביב בית.

בפינה קטנה בדרום תל אביב אתה נזכר בהוג'ו סאן והחדר הדחוס שלו במקדש ג'ואנג'י. היכן הצללים ההם כעת? היכן סנדלי העץ וריח הטאטאמי שחדר את ליבך? כמה אוטובוסים עוברים ליד ואתה חוצה את רחוב הרכבת. עוד מעט גן החשמל, לבונטין והרחובות השבורים. טוקיו כבר נעלמת אל בוקר.

.

Even Greater Cold

***

Udon
Or Soba?
He stops

No robe
No Buddhist name
No doubt

My bald head
In winter
Her kisses

The Cars
Along Enoshima
Night waves

Cold
Even greater cold
He hugs her

Kamakura
Bows to Fuji
I do the same

Empty garden
You see all
Just her

Not finding the way
Entering the path
Hokokuji temple

Nothing
Left untouched
Frozen pond

He holds her
Walking now
One shadow

Winter temple
Original reality
Needs gloves

本来真-Hata Egyoku Eiheiji zenji

***

"לא רק סיכום של ידע": על מחקר עם פרופסור טסוּנוֹדָה (רוֹשי)

הוא מרבה להעיד על עצמו כי אינו מבין את תורת הבודהה. כי גם לאחר ארבעים שנים של תרגול, לימוד והוראה, הן כנזיר הן כפרופסור, נותרו נושאים רבים נעלמים ממנו; סתומים וחתומים כשהיו כשנתקל בהם לראשונה. אולי המומחה הגדול ביפן לתורתו של מורה הזן דוגן (Dōgen) מביט בי בעיניים ספק מובכות ספק מתנצלות. "אין לי מושג למה הוא מתכוון כאן. אולי אתה מבין?" הוא אומר ומפנה אותי אל פסקה מתמיהה נוספת מדבריו של הנזיר בן המאה השלוש-עשרה. ואני מנסה, באמת שמנסה.

הכתבים האלה חבויים. רקומים בשפת קוד, סימניות ואין סימן. הם תובעים מהקורא לא רק את הבנתו כי אם גם את ליבו. את שימת ליבו. כן – לשים ליבו בהם ולחוש מחדש את הדופק. אך הכתבים האלה גם צלולים דבר לא נסתר בהם, וזה כולל גם את הסתירות הפנימיות. זהו הרגע בו הספק מכה : "מה ניתן לומר על כך?" ואולי: "צריך בכלל לומר משהו?". הוא אמר לא פעם כי במחקר של תורות שכאלה, לעיתים לא צריך לשאוף לסכם את הנלמד. שהמחקר אינו שאיפה מתמדת למסקנה.

מחקר, לדבריו, הוא בעיקר אופן הלימוד: היכרות אינטימית עם הכתבים. וזה קורה למשל דרך שינון והעתקות חוזרות ונשנות. זו חקירה אישית וחופשית לא פחות מאשר סיכומו של ידע. ובאמת באוניברסיטת קומאזאווה למדנו את הכתבים יחד. שיננו אותם יחד. זימרנו אותם יחד וגם שאלנו על אודותיהם יחד.

"ללמוד זן, לשבת זן, להיות זן – מדוע ההבדלים האלה כל כך חשובים לך?".

כך הוא לימד. ואהבתי את השיעורים שלו יותר מכל סמינר או הרצאות אחרות בהן נכחתי. זו פדגוגיה חכמה מאד: הוראה המשוחררת מן המילה ובד בבד מכבדת אותה. זהו סוג של הנחיה השעונה כולה על אופן היות: החל מלמצמץ יחד כשאין מה לומר, ועד געירה חדה כשטועים בקריאת סימנית. זו הוראה שקופה שלא מתיימרת ללמד, ובדיוק בשל כך מצליחה לעשות זאת.

נפגשתי איתו ארבע פעמים בשבוע: קיטון דחוס, גלימות חומות ושחורות, ניחוח קטורת, ניירות בכל פינה ובקבוקי תה ריקים. שנינו מעדנו בלשוננו פעם אחר פעם עד כי לא נותר בנו פחד ממעידות.

הוא נהג לומר: "לא, אין תשובה אחת", "לא, זה לא מדויק", "מה אתה רוצה לדעת?", "זאזן זו פשוט ישיבה נינוחה", "ודרך אגב, ישיבה היא אינה רק ישיבה", "ישיבה מראה כי ישיבה היא אינה ישיבה", "אתה באמת חושב שיש כזה דבר שנקרא זן?". "איתן סאן, בוא שב".

וכך הלאה והלאה, קדימה והלאה, עמוק פנימה והחוצה מהחלון אל ערב קריר בטוקיו. אני זוכר כעת את המבט שלו שאינו מותיר ספק. מורה ותלמיד. אך גם לא.

 

 

His Master

A bald thin man plays with his cat                                                                               Two dark robes are laid on the chair by the little fire
The room is slowly freezing away
He tells me about his old temple
Where spring stretched deep into late June
And homeless Kōdō used to come and visit
"How long have you studied with him?" I ask
He brings the teapot and some pickles
Eyes smiling he says: "Take… this good for us"
I try to chew quietly

(Joenji temple, Nagano)

רשימות, ביקורות ותרגומים