כמה נקודות למחשבה בנוגע לתרגול הישיבה. בטקסט מרכזי למסורת היוֹגָּה-צַ'ארָה, אך גם למסורת הזן, כתוב כך:
קשה לקבוע האם לובן הקונכייה זהה או שונה מהקונכייה עצמה. כך גם בדבר מטילי הזהב וצבעם הזהוב; וגם בדבר ניגון מיתרים – קשה לקבוע האם המנגינה זהה או שונה מצליליו של המיתר. קשה לקבוע האם ריח הקטורת זהה או שונה מהקטורת. קשה לקבוע האם חריפות הפלפל זהה או שונה מהפלפל. קשה גם לקבוע האם רכותו של המשי זהה או שונה מהמשי, וקשה לקבוע האם החמאה זהה או שונה מהחלב.
הארעיות הנוכחת בכל, חוסר הנחת שנוכח בכל, חוסר העצמיות שמאפיין את הכל – קשה לקבוע האם אלה זהים או שונים מכל שישנו. […] באותו האופן, לא ניתן לקבוע האם האמת המוחלטת זהה או שונה לתרגול עצמו.
קטע זה לקוח מסוטרת "הבנת עומק הסוד" (או "הבנת הסוד העמוק"), הלא היא הסָאמְדהִי-נִירְמֹוצָ'אנַה-סוֹּטְרָה (מקור: T.676 Vol.16). טקסט שככל הנראה נכתב בסין מתישהו בין המאה השניה לשלישית לספירה, והשפיע רבות על עולמות הצ'אן ומשם גם על עולמות הזן היפני.
באקדמיה היפנית מתנהל זה שנים רבות מחקר טקסטואלי-פילוסופי על ההשפעה של אסכולת היוֹגָּה-צַ'ארָה על מסורת הזן – תחום שלא זכה עד כה לאותה להיטות מחקרית במערב. הקטע הקצר שמובא כאן חושף עד כמה שתי המסורות דומות, לא רק בעקרונות רעיוניים שעומדים בבסיסם, אלא באופן ניסוח טענותיהן וצורת השיח בו מתואר התרגול.
ביטוי החוזר על עצמו לכל אורך הקטע הוא "קשה לקבוע". מונח זה הינו במקור 不易施設 , ובאופן מילולי פירושו "לא קל לקבוע" או "לא קל לבסס". מונח נוסף שחוזר על עצמו, ומאפיין היטב את צורת השיח האמביוולנטי שנפוץ גם במסורת הזן, הוא "האם (דבר-מה) זהה או שונה (מדבר-מה אחר)?". כאן הכוונה היא לעובדת קיומו של קושי רב באיפיון היחס שבין צמדים דואליסטיים מרכזיים לתרגול, כמו סיבה ותוצאה, אימון ופירותיו. המונח המקורי שמצויין בטקסט הוא 一相異相 שפירושו "צורה זהה או צורה שונה", אך גם פשוט במובן של "דמיון ושוני".
אך מעבר להשפעה הסגנונית שהייתה לסָאמְדהִי-נִירְמֹוצָ'אנַה-סוֹּטְרָה על צורת השיח במהאיאנה ובעולמות הזן, הרי שהבשורה המעשית שניצבת בקטע הקצר לעיל היא משמעותית ביותר.
אני מציע לקרוא את הקטע שמובא כאן למעלה כסוג של שאלון בעל איכויות מעוררות לתרגול ישיבת המדיטציה. כיצד אנחנו מגדירים את מה שאנחנו עושים על הכרית? האם אנחנו רואים את הישיבה כאמצעי לקראת שקט, נחת, אושר, תובנה? או שמא אנו רואים את הישיבה כביטוי לעשייה בהווה – כזו אשר חורגת מקטגוריות דואליסטיות שכאלה? האם אנחנו מיעדים את הישיבה שתוביל אותנו, באם נתמיד ונשקיע, לקראת נחת? או שמא אנו רואים בה עצמה, ובעצם לקיחת צורת הישיבה, ביטוי לנחת? ובכלל מוטב לשאול מפעם לפעם: האם הישיבה היא זהה או שונה מאותה נחת מיוחלת אליה היא (לכאורה) מובילה?
ייתכן כי אחת הבשורות שעולות לאורו של הקטע שהובא לעיל היא כי עדיף שלא להתלות בקטגוריות דואלסיטיות כ"נחת" ו"חוסר נחת", אלא פשוט לשבת עם כל מה שישנו, כולל חוסר הידיעה (והשליטה) בדבר מה שישנו. כן בהחלט – כולל חוסר נחת.
לשבת כך, באומץ אל נוכח חוסר ידיעה, בנדיבות כלפי רעשי העולם, בסבלנות כלפי חוסר היכולת להגדיר (ולהבין) מה בדיוק קורה כאן, ובהתלהבות בדבר עצם ההפוגה הזו מהצורך המתמיד להיות בשליטה. כך, בחכמה מתבוננת ובריכוז עמוק שמתבטא בראש ובראשונה בצורת ישיבה מדוייקת וחיונית, והרי לנו ישיבה שאינה אוחזת בישיבה. ישיבה המשוחררת מישיבה. ישיבה החומלת על הישיבה. כמה נדיר וכמה לא מובן מאליו. תרגול החמלה הוא קודם כל כלפי הישיבה. לפעמים טוב להניח גם לה וללכת לטיול בפארק.
יש מבינינו ששרים את זה כך: