קטגוריות
כללי

האיש והציפורים

הוא היה איש רגיל למראה, כמו כל מי שהולך לאורך המדרכה. זה היה סופו של יום, אך החשכה עדיין לא סיימה לפרוש את אדרתה. כשלושה מטרים מאבן השפה, קבוצת ציפורים ניקרה פתח זעיר בצדה של שקית נייר ורודה. הן התחככו ביניהן במרץ, בעודן מנקרות בשקית. נראה כי שפע פיתויים משכו אותן לבדוק כיצד ניתן להגיע לפירורי הלחם שנחבאו עמוק בתוכה. האיש ניגש לשם והציפורים התעופפו באחת. הן התמקמו במרחק בטוח בדשא והסתכלו בו. הוא הפך את השקית ברגלו, ולאחר שהתבונן בה רגע, התכופף ורוקן את פירורי הלחם על הדשא. לאחר מכן – המשיך בדרכו. מיד, שבו הציפורים וגילו שהתרחש נס. במקום שקית עמוסה בפירורים חבויים, שרק מעטים מהם היו נגישים, נגלה לפניהן כעת שפע גדול שיכול היה להשביע את רעבונן. והאיש הלך לדרכו מבלי להביט לאחור. כמובן, הוא יכול היה ללכת בעודו מביט מדי פעם לכיוונן – ליהנות מפירות מעשיו. או שהוא יכול היה להתרחק דיו כדי לא להפריע לציפורים, ואז להסתכל בהן ממרחק ולשבח את עצמו. אך הוא לא עשה זאת. הוא פשוט המשיך בדרכו ולא הביט לאחור. כל בחינה קשובה של חיינו תגלה כי כולנו היינו במצבן של הציפורים, פעם אחר פעם. כולנו נזקקנו למשהו, אך הוא נותר מחוץ להישג ידנו. ניסינו לגשש לפתחו בכל כוחנו, להשיגו כך ואחרת. ואז מישהו זר, איזה סופר לא מוכר בעלילת חיינו, איזו הערת אגב מאדם אחר – עשו את שהיה נחוץ. כולנו חבים לאנשים רבים שאיננו יודעים מי הם, שבלעדיהם חלק גדול ממה שהיינו זקוקים לו לא היה ניתן לנו, או איזשהו חסד שנעשה עמנו היה חומק מאיתנו. לא מופרך לומר שלחיות פירושו להיות בתלות הדדית. לא משנה כמה חזקים אנחנו או חושבים שאנחנו, תמיד אנחנו נשענים על האחר. לא משנה עד כמה אנחנו מספיקים לעצמנו, כוחנו נובע מאותם אלה שאינם ידועים לנו, שדרכם הובילה אותם, יום אחד, במורד הרחוב עד לביתנו, ברגע בו היינו זקוקים לאור שרק הם יכלו להפיק. כולנו הציפורים וכולנו אותו איש. 

מתוך ספרו של הווארד ת'רמן – Meditations of the Heart. תרגום: איתן בולוקן. 

איור: Elizabeth Gould

 

קטגוריות
דוגן כללי מהאיאנה תרגום תרגומים

האם שליטה היא הישג רוחני להתהדר בו? – תרגום מתוך ספר בכתובים

האם יש צורך להסדיר את הנשימה בעת הישיבה? האם יש טעם בניסיון לשלוט על הנשימה? האם צריך לבצע עליה מניפולציה כלשהי? האם מטרת הישיבה היא להגיע להסדרה, ייצוב ואולי אף לשליטה על הנשימה ובכך על התודעה? האם כל העיסוק הזה אינו בעצם אותו ספורט אתגרי קדום, שהיה מנת חלקם של הפרושים האופנישדים והיוגים, כמו גם של סגפני הסטואה? אותה גבורה זולה המרכינה את ראשה בפני הצו הרוחני העליון (וההיבריס העתיק): "שלוט בתודעתך ואל תרפה ממנה!"  האם שליטה היא הישג רוחני להתהדר בו? האם לא כואב הראש מרוב עיסוק בתודעה? האם נשימתנו אינה נעתקת מרוב עיסוק בנשימה? הנה: שאיפה, נשיפה. אין בהיר מכך. אין עמוק מכך. 

אחד מהקטעים היפים והעמוקים שיצא לי לתרגם לאחרונה נוגע בשאלות אלה. זהו קטע מתוך שיחה המופיעה באוסף דרשותיו של איהי דוגן. להלן קטע קצר מתוכה, בו דוגן מסביר על אודות אופן הנשימה שלמד ממורהו רוּגִ'ינְג 如浄 בעת הישיבה. 

מקור:

Kagamishima Genryū 鏡島元隆, ed. Eihei kōroku 永平広録 2. In: Genbun taishō gendaigoyaku Dōgen Zenji Zenshū 原文対照現代語訳道元禅師全集 11 (Tokyo: Shunjūsha, 2011), pp: 113-4

על הנזיר בישיבתו לייצב תחילה את גופו, לזקוף את גבו ולהסדיר את נשימתו ואת תודעתו. במסורת הרכב הקטן נהוגות שתי דרכים: ספירת נשימות והרהור במזהמים. תלמידי הרכב הקטן סופרים את נשימותיהם כדי להסדיר את נשימתם, ואילו במסורת האבות והמורים הלימוד שונה לאין ערוך.

אחד מאבותינו אמר: "גם אם מתעוררת בך תודעתו של שועל לבן ופראי, עליך להימנע מאימוני השליטה בה, כפי שנהוג בשני הרכבים".

גם במסורת הרכב הגדול נהוגה שיטה לייצוב התודעה והנשימה, והיא ההבחנה מתי נשימתנו ארוכה ומתי היא קצרה; מתי היא מעמיקה עד לתחום הבטן התחתונה ומתי היא שבה ועולה עד ליציאתה. השאיפה והנשיפה משתנות בכל פעם, אך שתיהן נובעות מתחום הבטן התחתונה. […] מורי נהג לומר: "נשימתי מעמיקה אל הבטן התחתונה, אך אינה באה משום מקום. לכן נשימתי אינה ארוכה ואינה קצרה". כך אמר מורי.

אם מישהו ישאלני כעת מה הייתה שיטתו של מורי בעת ישיבתו, כל שאוכל לומר הוא כי שיטתו אינה של הרכב הגדול, אך גם לא של הרכב הקטן. עוד אומר כי שיטתו אינה של הרכב הקטן, אך גם לא של הרכב הגדול. אם אדרש שוב לבאר את שיטתו של מורי, כל שאוכל לומר הוא כי שאיפה ונשיפה אינן ארוכות ואינן קצרות.

  • אב הזן אליו דוגן מתכוון הוא נָגָּרְג'וּנָה, בן המאה השנייה לספירה לערך. דוגן מצטט מתוך החיבור המיוחס לו (Mahāprajñāpāramitāśāstra). 
  • "שני הרכבים" (נִיג'וֹ, 二乗) – סיווג סוטריולוגי רווח בכתבי המהאינה. הכוונה ל"רכב השומעים", קרי רכב התלמידים המאזינים לדברי הבודהה (שוֹמוֹנְג'וֹ, 聲聞乘, סנסקריט: śrāvakayāna), ורכב "הזוכים להתעוררות בחסד הנסיבות", כלומר המתעוררים בחסד ההתהוות המותנית וסגולות הסיבתיות (אֶנְגַקוּג'וֹ, 縁覚乗, סנסקריט: pratyekabuddhayāna). רכבים אלה זכו לביקורת במרוצת הדורות, שכן האידיאל המכונן להם הוא התמרה מוחלטת בעבור שחרור והטבה בלעדית עם העצמי (גִ'ירִי, 自利, סנסקריט: ātmârtha), ולא שיבה ושכינה בסמסרה בעבור שחרור האחר ("רכב הבּוׁדְּהִיסָטְוָוה", 菩薩乗, סנסקריט: bodhisattvayāna). הדיאלקטיקה בין שחרור מכשורי-פרטי לבין שחרור אשר אינו רק מכשורי ואתי בבסיסו, היא מהגורמים לריבוי הקולות המאפיין את בודהיזם המזרח-אסייתי ותפישות השחרור השונות בו. 

קטגוריות
אירועים חמלה שירה תרגומים

שני תרגומים לדארין

אתמול בערב נערך בחנות "סיפור פשוט" בת"א כינוס בסימן מחאה על מעצרה של המשוררת הפלסטינית דארין טאטור. כבר שבעה חודשים שטאטור מהכפר ריינה שבגליל נמצאת במעצר, שלושה חודשים בכלא וארבעה חודשים במעצר בית, בעוון שירים שכתבה

דארין
דארין טאטור

העננה הסמיכה של השליטה הצבאית בשטחים מלווה את חיינו כבר כמעט חמישים שנה. בתקופה האחרונה מתבהרת ביתר שאת העובדה כי לא ניתן להתמיד בשליטה שכזו בלא לנקוט באמצעי תחזוק וקיפוח קשים. אין כיבוש נאור. הברור מאליו מעולם לא היה ברור יותר.

מעצרה של דארין טאטור לאור תוכן שיר המחאה הקשה שכתבה הוא צעד נוסף הרחק אל מעבר לקו האדום שנחצה כבר מזמן. לא ניתן לשלוט על אחר מבלי לאבד צלם. לא תתכן ישראל מוסרית כל עוד הכיבוש ממשיך. השלכותיו מחלחלות לפנים ישראל ומכרסמות בכל תחום מתחומי החיים, החל מסולידריות חברתית, כלה בפריצות כלכלית ועד לערעור לגיטימציה בינלאומית. כל אלה מבעים שונים לחברה אלימה אשר עיוורת להשלכות מעשיה שלה.

להלן שני שירים שתרגמתי עבור ערב המחאה. אלו הם שירי תפילה של לאונרד כהן. אני מוצא בהם קול כן ועמוק אל נוכח כל אלימות, כמו גם את הצורך בביטוי צלול נגד שליטה על אחר. כולי תקווה שרבים נוספים יצטרפו להתנגדות לשליטה הצבאית בשטחים ולמעצרם של אנשי רוח פלסטינים כמו ישראלים.

***

נולדתי בשלשלאות / לאונרד כהן (תרגום: איתן בולוקן)

נולדתי בשלשלאות אך הוצאתי ממצרים
הייתי תחת הנטל אך הנטל הורם
אלוהים איני יכול עוד לשמור זאת בסוד
ברוך הוא השם, יהא השם מרומם

נמלטתי עד קצה ים אדיר של צער
נרדף על ידי פרשיו של משטר אכזר בחשכתו
אך המים נפרדו ונפשי חצתה הלאה
מחוץ ממצרים, מחוץ לחלום פַּרְעֹה

מילת כל המילים, מידת כל המידות
ברוך הוא השם, יהא השם מבורך
כתוב על ליבי באותיות יוקדות
זה כל שאני יודע, לא אקרא יותר מכך

בבטלה עם נשמתי נודעה לי קריאתך
עקבתי בתשומת לב, אך חיי נותרו זהים
ואז הראית לי היכן נפצעת
בכל אטום השם שבור לרסיסים

אבדתי בדרך, אהבתך היתה כה מבלבלת
כל המורים אמרו שעלי האשמה
אך בחסד אחיזתה של אשליה רבת תאווה
אי-ידיעה מתוקה מאחדת את שמך

מילת כל המילים, מידת כל המידות
ברוך הוא השם, יהא השם מבורך
כתוב על ליבי באותיות יוקדות
זה כל שאני יודע, לא אקרא יותר מכך

שמעתי כיצד הנשמה נגלית בחדרי הגעגוע
והמשקה המר מוּמתק בגביעי האבן הטובה
אך כל סולמות הלילה קרסו ארצה
כעת רק החשכה מרוממת את הכמיהה

מילת כל המילים, מידת כל המידות
ברוך הוא השם, יהא השם מבורך
כתוב על ליבי באותיות יוקדות
זה כל שאני יודע, לא אקרא יותר מכך
*

גרמת לי לשיר / לאונרד כהן (תרגום: איתן בולוקן)

גרמת לי לשיר
למרות שהחדשות רעות
גרמת לי לשיר
השיר היחיד שיכול להיות

גרמת לי לשיר
מאז שהנהר יבש
גרמת לי לחשוב
על מקומות רחוקים מכל חשש

גרמת לי לשיר
למרות שהעולם אינו
גרמת לי לחשוב
שאשמח להיות איתו

גרמת לי לשיר
למרות שזה חסר תקווה
גרמת לי לשיר
מזמור הללויה

גרמת לי לשיר
כמו אסיר עמוק בתא
גרמת לי לשיר
כאילו החנינה כבר בתיבה

גרמת לי לייחל
שתתמיד אהבתנו הקטנה
גרמת לי לחשוב
כמו אנשים מעת קדומה

*

קטגוריות
אירועים שירה תרגומים

"קורת השער" של אלכס בן ארי – מתוך ערב ההשקה

בשבוע שעבר השתתפתי בערב השקה ל"קורת השער" (הוצאת מוסד ביאליק) – ספרו החדש של ידידי אלכס בן ארי. השמחה הייתה כפולה: ראשית, ספרו של אלכס מוקדש כולו לשירת הייקו שכתובה בעברית צלולה ורגישה הנוגעת היטב לחיינו כאן. שנית, הערב אפשר לי ולחברים נוספים שכותבים הייקו (ועל הייקו) בבלוג "ירח חסר", להיפגש ולדבר על עדנה מחודשת לסוגה בישראל של השנים האחרונות. בערב דיברו אלכס בן ארי, ליאת קפלן, יובל אידו טל, דרור בורשטיין ואנוכי.

קורת השער

שירי ההייקו היפים של אלכס, שנערכו על ידי ליאת קפלן, מציגים בפנינו עולם חי של שירה עברית מינימליסטית. ביחס הפוך לאורכם של השירים, מרחב התחושות שעולות מהם הוא עשיר עד מאד. אמנות ההייקו היא כזו: מילים בודדות משלחות לאין-קץ משמעויות, אין-קץ רגשות. מילים מועטות הנרקמת בלבו של הקורא בשלל משמעויות ודרכים, אך גם מתקפוֹת את אותה התמונה האחת שהוא מזהה עם הקריאה הראשונה. החיוניות הזו, שמרוקנת את תמונת השיר אך בד-בבד מתקפת אותה, ניכרת היטב בשירתו של אלכס.

בֵּין עַרְבַּיִם שֶׁל סְתָו
מַאֲרִיךְ את דַּרְכֵי
שֶׁלֹּא לַצֹּרֶךְ    [א. בן ארי]

גּוֹסֵס כֹּל הַלַּיְלָה
תַּחַת הֵשִׂיחַ
גְּמַל שְׁלֹמֹה גָּדוֹל  [א. בן ארי]

רבים התדיינו בעבר ורבים נוספים יתדיינו בעתיד על אודות הצורך בהקפדה ובשמירה על המבנה המסורתי של ההייקו בעת המעבר לעברית – כך שהמבנה ישאר בתבנית של שלוש שורות המורכבות בסדר הברות של 5-7-5. מקריאה קרובה ב"קורת השער", ניתן לקבוע שאלכס אינו "דתי" בנוגע לעניין זה, וטוב שכך. ישנם שירים בהם יחס ההברות נשמר בצורה מלאה, אחרים בהם היחס קרוב לצורתו המלאה, וישנם רבים נוספים בהם היחס חורג לגמרי מהתבנית.

צמצום ההייקו לכדי תבנית ההייקו הוא למעשה צמצם המבע האמנותי לכדי תבנית מלאכותית לו – צמצום שגדולי משוררי ההייקו לאורך ההיסטוריה חתרו תחתיו פעם אחר פעם. כמה מהמשוררים האהובים ביותר חרגו מהתבנית המסורתית לטובת שחרורו של המבע החי של השיר. הם הסבירו את ההייקו במונחים של "רוח ההייקו" ו"טבע ההייקו" – ביטויים שבאו להדגיש את הממדים האוֹמנותיים ולא רק האמנוּתיים של הסוגה.

מצד שני, חשוב לזכור כי זו עובדה שבדיוק אותם משוררים גדולים אשר השתחררו מעול התבנית הם אלה אשר למדו אותה היטב לאורך השנים. ולא רק שלמדו היטב, אלא גם עברו ניוסיונת גדולים בה, בחשו בה מכאן ומכאן, התמידו ולמדו אותה, ויותר מכל – כיבדו אותה. רק אז, לאחר כברת הדרך הארוכה הזו, הם באו וטענו כי טבעה של השירה אינו מוגבל לתבניתה של השירה. בדומה למעשה הדתי, עושה רושם כי פריקת עול המסורת אינו מתרחש בלא הכרת העול על בוריו.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, כל אדם העוסק בכתיבה, ובמיוחד בשירה, יכול להעיד עד כמה עצם ההתעסקות הזו, העיון החוזר והנשנה בטיוטות ובשיקולי העריכה – הם אכן חשובים לאין ערוך, אך ישנה נקודה בה אומרים די. נקודה קשה ואכזרית שאין לה מתכון. סוגת ההייקו – בשל קוצרה ותביעתה לספונטאניות – משקפת זאת היטב. היא מזכירה עד כמה כל עשייה, ווודאי שאמנותית, חורגת מכל ידע על אודות אותה עשייה. באופן שמזכיר רעיונות המצויים במסורת הזן-בודהיסטית, כתיבת הייקו היא ספונטאנית אך גם מחושבת. מיומנות נרכשת, אך גם ביטוי רגעי המשוחרר מכל ידע. כך שהייקו הוא "אמצע" שכזה. אכזר ויפהפה.

לַיִל קַיִץ כָּבֵד
קָפוּא בִּתְנוּחַת אָצָן
יִשֵּׁן בֶּנִי הַקָּטָן     [א. בן ארי]

חֲצוֹת לַיִל שַׁבָּת
נוֹגֵס לְבַדִּי
מַנְגּוֹ אַחֲרוֹן שֶׁל הָעוֹנָה   [א. בן ארי]

*

בערב ההשקה דיברתי, בין השאר, על אודות אותה "רוח הייקו". אותה איכות חיונית שלא ניתן לסכם. בהקשר זה סיפרתי, לדוגמה, כי כשביקשו ממשורר ההייקו הפני אִיסָא, בן המאה ה-18, שיתן הנחייה כלשהי שתעזור בכתיבת שירה, הוא השיב: "פשוט דעו היכן לעצור".

בשונה מסוגות אחרות, הייקו אינו מסָפֶּר ואינו בוחש. הוא תמונה אחת, לעיתים שתים. מדוייקות וחותכות. דלת פתוחה למסדרון. מדף ספרים ריק. לחות הכוס במגע עם השולחן. פליאה ותמיהה שלובים בו בבהירות גדולה.

כך ש"לדעת מתי לעצור" פירושו לאפשר לעצמך, ככותב/ת, לשמוט ידע, לשמוט סיפורים, לשמוט את ה"עצמי" מהשיר ולהותיר אותו לקורא. "לדעת מתי לעצור" פירושו לכבד את ההתרחשות עצמה, מבלי להטריח אותך או את הקורא בסיפורים על אודות אותה התרחשות. מכאן גם שלדעת מתי לעצור פירושו לכבד את הקורא. המשורר מפנה את עצמו מן השיר ומותיר אותו לקהל. המשורר שם, וודאי, אך הוא עוצר.

דבר נוסף שהזכרתי בהמשך לאמירתו של איסא, היא אמירתו המפורסמת של מורה הזן דוֹגֶן, בן המאה ה-13. דוגן כתב שירי טאנקה רבים והשפיע, בדרכו, על עיצוב האסתטיקה שחלחלה מסוגת הטאנקה במעבר אל  סוגות השירה הקצרה. באחת מהביוגרפיות המסורתיות שלו, מסופר כי כשהקריא משיריו לשליט הצבאי הבכיר ביותר ביפן של אותה התקופה, הוֹג'וֹ טוֹקִיוֹרִי, הוא נשאל בדבר משמעותה של השירה הזו: מה העניין בה? מדוע הסגנון הזה? דוגן השיב כי שירתו מבטאת את "המופלא שבמובן מאליו". אתם רואים את איסא מהנהן בצד?

ברבות הימים, זוהתה תשובה זו של דוגן עם אופן הגדרתו את תרגול מדיטציית הזן שלימד, מדיטציית הזאזן, אך בד-בבד יוחסה גם למהות כתיבתו הפואטית. זיקה זו בין תרגול הישיבה למעשה כתיבת השירה היא עובדה מעניינת. שתיהן מזמינות את האדם לפקוח עינים אל מה שישנו. להכיר בו ולשהות בו גם אם מענג, גם אם לא נעים כלל וכלל.

שירתו של אלכס מבטאת את האיכויות הקלאסיות אלה היטב. בכך היא נציגה ראויה וחשובה בקרב התעוררות סוגת ההייקו העברי כפי שניכרת בשנים האחרונות. משמח מאד לדעת כי "רוח ההייקו" נושבת גם בישראל של כאן ועכשיו. כאמור, זה לא דבר חדש – היו וישנם משוררי הייקו נהדרים שפועלים בקרבנו מזה שנים רבות, אך עדיין יש בשירתו של אלכס תחושה רעננה שמתקפת מחדש את עצם הרלוונטיות של הז'אנר למרחב השירה העכשווית. כן, במיוחד כעת, כשתרבות – ועל אחת כמה וכמה שירה – נחשבים למילות גנאי, לטורח ולא לסגולה, טוב שמתעוררת לה סוגה רעננה, קצרה וקולעת, שפונה בפתיחות לחיינו כאן.

לאחרונה נאמר רבות ונכתב רבות בדבר התרעומת (המוצדקת) של האמנים. היו אף שאמרו כי ראוי שיגיבו בחריפות לכל מה שקורה, שיבעטו ויצעקו, ושאולי אפילו ישבתו. מצד שני, הנה לפנינו מענה אחר. מענה שכל מהותו הוא המשך העשייה, המשך הכתיבה והמשך היצירה.

"קורת השער" הוא ספר שמעיד על המשך עשייה תרבותית בצורתה של סוגה צנועה ואולי אף אזוטרית, אך עדיין – עשייה. לא ניתן להיוותר עיוורים לבליל הרעש שרוחש מסביבנו ובתוכנו, וגם אין להמעיט בערכן של בעיטות וצעקות, אך לפחות לרגע זה "קורת השער" מחזיר אותנו אל היצירה עצמה – לשמה – ויש בכך תשובה גדולה. הן פוליטית הן רוחנית.

דְּמָמָה שֶׁל צָהֳרֵי קַיִץ
אֲנִי חֻלַּק עִם אֲבַטִּיחַ
אֶת קְרִירוּתוֹ     [א. בן ארי]

*

לוידאו מלא של ההשקה לחצו כאן.