ארכיון תגיות: אקטואליה

עדות מפעילות דהרמה מעורבת חברתית בגדה המערבית

אני משתף להלן מספר מילים נוגעות ללב שכתבה דליה איתמר, שהצטרפה לסיור של "דהרמה מעורבת חברתית" בגדה המערבית בראשית נובמבר. אל נוכח המצב המצער בגדה, שרק מחמיר והולך, התיעוד האישי הזה חשוב: הוא עדות לקושי האמיתי ולהחמרה המתמדת במצבם של הפלסטינים אשר בגדה כולה ובפרט בצפונה. לקריאת רשמים נוספים – לחצו כאן. לפירוט מלא של כל פעילות "דהרמה מעורבת חברתית" – אנא לחצו כאן.

***

אתמול השתתפתי בסיור של מתרגלי דהרמה ביוזמת קבוצת "דהרמה מעורבת חברתית" שפע\ויעלת עם כמה קהילות פלסטיניות בשטחים. ביקרנו בבקעת הירדן והזדמן לנו לחזות במו עינינו בכמה מההתנסויות שהן מנת חלקם היומיומית של הפלסטינים תושבי האזור.

התחנה הראשונה בסיורנו היתה אחד המאהלים  בעין חילוה, שהורכב משלוש חושות עלובות למראה, מכלאה לצאן וכמה תרנגולות המתרוצצות בשטח. מצאנו בני אדם נרעשים ומבולבלים, לאחר שקיבלו צו מטעם המושל הצבאי לעזוב את המקום לאלתר ולפנות את השטח מרכוש, ציוד, בעלי חיים ואדם. שום סידור חלופי למגורים לא הוצע להם. הצו חל על מאות דונם שבהם חיים כ-300 נפשות. התאריך המופיע על הצו היה 1.11.2017 אך הוא הגיע לידי האנשים אתמול, כך שהם היו חייבים להתפנות תוך יום, על זקניהם וטפם, צאנם ומעט הציוד שלהם, אי לאן. הנימוק שצויין בצו הוא "צרכי ביטחון".

מהדי, מארחנו דובר העברית, סיפר לנו שהם חיים במקום הזה כבר עשרות שנים ויש בידם מסמכים המעידים על כך. מעת לעת הם מקבלים הודעות מהמנהל האזרחי על כך שהם יושבים על מקומם באופן לא חוקי, אך כשהם מגישים טפסי בקשה לקבל התרי בניה, נדחות בקשותיהם. חפני מספר שנים, סיפר,  נאסר עליהם להגיע אל מעיין בקרבת המאהל שלהם, ששימש מקור מים להם ולצאנם. נמנע מהם גם להתחבר לצינורות המים העוברים בסמוך אליהם בדרך אל התנחלות משכיות שהוקמה לפני עשר שנים בקרבתם. לכן הם נאלצים להביא מים מן הרשות הפלסטינית ממרחקים ולשלם עבורם הון עתק.

אביו של מהדי ישב אתנו גם הוא, נסער מאד ופגוע עד עמקי נשמתו מן ההשפלה וחוסר האונים, נואש לנוכח פקודת הגירוש של המשפחות דווקא עכשיו, לפני החורף שיאלץ אותם לגור ולישון תחת כיפת השמים בגשם ובקור, נחוש בדעתו לא לזוז מהמקום הזה שבו סבו ואביו גרו והוא שוכן בו עם משפחתו מאז שנולד, אפילו יאלץ למות שם. הוא הצהיר שהם חיים במקום מבלי לעשות כל רע לאיש, רועים את צאנם וחפצים בשקט ושלום, שרק יניחו להם לחיות את חייהם הצנועים, אך הם סובלים מהתנכלויות מתמשכות ומהצרת צעדיהם, ועכשיו, צו הגירוש!…

תחנתנו הבאה הייתה מאחז "אום זוקה" הנמצא בסמוך לבסיס צבאי . המאחז הוקם באופן בלתי חוקי לפני תשעה חודשים, באזור המשמש כשטח מרעה לבדואים מסמרה (אצלם ביקרנו בתחנתנו הבאה). למרות שהמאחז הוא בלתי חוקי, המדינה הניחה צינור לאורך 5 ק"מ המביא אליו מים מההתנחלות חמדת, ואסרה על הבדואים מסמרה לרעות בשטח בנימוק שזהו "שטח אש". נימוק זה לא תקף לגבי המתנחלים הרועים את עדריהם באופן חופשי באותו שטח ומתנכלים באלימות ואיומים לבדואים הבאים לרעות בו את הצאן.

בעודנו עומדים שם, הגיעה אלינו קבוצה של כמה חיילות בליווי קצינה ונשאלנו למעשינו בנימוס, כשאנו מוזהרים שאם בכוונתנו להצטרף אל הבדואים ולסייע להם לרעות את עדריהם הם יאלצו לפנותנו מהשטח. כששאלנו מדוע נאסר על הבדואים לרעות בשטח נענינו שזהו שטח אש. כשתהינו האם המתנחלים אינם מסתכנים ברעותם את עדריהם באותו שטח, הוצע לנו להפנות את שאלותינו לדרגים יותר בכירים . על השאלה האם לא עולה בהן צל של פקפוק בדבר מוסריות הפקודות שהן ממלאות ענו,  שתפקידן אינו לחשוב אלא רק למלא פקודות .

משם הגענו למאהל סמרה, שמונה שבע, שמונה חושות. התארחנו באוהלו של פאוזי, ולקבוצתנו הצטרפה אחת מחברות דהרמה מעורבת חברתית שבדיוק חזרהמליווי הרועים שיצאו למרעה בשטחים ה"אסורים". היא הייתה נרגשת ומטולטלת מן האלימות והאיום שחוותה מצד אחד המתנחלים מאום זוקה שבאו כדי לסלק אותם מהשטח.

פאוזי סיפר לנו שבמקום חיות כ-70 נפשות עשרות שנים לפני שהוקמו ההתנחלויות במקום. בהיעדר בית ספר מקומיהילדים לומדים  בעיירה  טובאס . במשך תקופת הלימודים שוהה אשתו עם ילדיהם בטובא והוא נשארבגפו במאהל ולטפל בצאן. מאז שהוקם מאחז אום זוקה נאסר עליהם לרעות בשטחי המרעה שלהם בנימוק שאלה הם שטחי אש, אך מעיון בתצ"א של שטחי האש ראינו בבירור ששטחי המרעה נמצאים מחוץ לתחום. לא שזה משנה במשהו, שכן אין להם למי לפנות בצר להם. המתנחלים המתנכלים נהנים מסיוע הצבא והיו מקרים בהם הופקע עדרי צאן של רועים שהגיעו לשטחים ה"אסורים".

גם פאוזי, כמו מהדי ואביו, הצהיר שכל רצונם לחיות בשקט ובשלום אולם מאז בואם של המתנחלים לאזור הם חיים בפחד מהתנכלויותיהם והוא מודאג מכך שאמו הזקנה הגרה בגפה עלולה למות מהתקף חרדה אם יתקפו את המאהל.

תחנתנו הבאה הייתה מפעל עשבי התבלין של התנחלות "מחולה", שם נפגשנו עם יהודה, ממקימי ההתנחלות שסיפר לנו שעיקר תוצרתו של המפעל מיוצאת לחו"ל.

יהודה הצהיר שהגיע להתיישב במקום ב-1968, בהתנחלות שהוקמה ביוזמת מפלגת העבודה. הוא רואה עצמו כחלוץ, מגשים נאמן של החזון הציוני, וער לכך שהוא חי לצד אוכלוסייה פלסטינית שעמה הוא נחוש לקיים חיים בסגנון של "חיה ותן לחיות". הוא מודע לקשייהם ותמיד נכון לעזור ולסייע בעת צרה, אולם לטענתו, המציאות אינה כה תמימה כפי שמציגים אותה הבדואים. יש הרבה גנבות והוא בטוח שהם לא רוצים אותנו במקום הזה. יהודה רואה קונפליקט שאינו בר פתרון בין המפעל הציוני והפלסטינים. לדבריו הם אלו  שאינם מוכנים לקבל את נוכחותנו באזור ובמדינה, ולמרות נכונותנו לשלום אין לנו פרטנר.  מבין השיטין של דבריו מסתמנת נימה של חוסר הסכמה עם המדיניות של הממשלה הנוכחית למרות שדבר לא נאמר במפורש. לטענתו הוא מנסה לסייע לפלסטינים באזור כמיטב יכולתו  במציאות הקיימת, וגם להרגיע את התלהמות הבחורים של נוער הגבעות.

יצאתי מהסיור בתחושת כאב עמוק וחוסר אונים לנוכח זעקתם של אותם אנשים שקופים, חסרי חשיבות, חסרי פנים ומשוללי זכות קיום. נזכרתי בספר האזרחות שממנו סייעתי בעבר לתלמידי להתכונן לבחינות הבגרות. אחד הפרקים המופיעים בו הוא "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו", שבו מוזכרות הזכות לכבוד, למגורים, לפרנסה ולחופש תנועה. כולן נשללות מאנשים אלה החיים באזור מזה דורות, וזאת בשם "המפעל הציוני" כפי שכינה זאת יהודה. נחמתי היחידה הייתה שישבתי איתם, שמעתי את סיפוריהם, התבוננתי בעיניהם וראיתי אותם. הכאב המלווה אותי הוא כאב המחייה את הלב ופותח אותו לרווחה.

האירוח בעין חילוה

מותה של עובדה

בספרה "לא רק למטרות רווח" (הקיבוץ המאוחד ומכון מופ"ת, 2017), הדגישה מרתה נוסבאום את חשיבותו המכרעת של כוח הטיעון לחיוניותה של התרבות הפוליטית בדמוקרטיה פלורליסטית. ברוח דומה, בכנס שנערך הקיץ באוניברסיטת ת"א, חזר והדגיש פרופסור משה הלברטל כי "דמוקרטיה היא שלטון על-ידי שכנוע. לגיטימציה נבנית על טענה", וכי "אחד האתגרים העצומים לרעיון הדמוקרטי הוא ההבחנה בין שכנוע למניפולציה".

בחינת השיח הפוליטי-חברתי בישראל מבהירה עד כמה מדויקים דבריהם, אם כי עושה רושם שהמצב מחמיר בהתמדה: לא רק שכוחו של הטיעון נחלש, אלא שעצם הלגיטימציה לשימוש בטענות עובדתיות מתערערת בעקביות.

כיום, הפגיעה באפשרות לקיים דיון רב-קולות ורציני שאינו זולג מיד לפסילת עמדת הביקורת או המחנה המבקר כולו, נובעת מהבוז לאותן עובדות הגלויות בפני כל: ישראל שולטת באמצעות צבאה על יותר ממיליון וחצי פלסטינים נטולי זכויות; לשליטה צבאית זו יש עול כלכלי כבד על האזרחים, בדמות ניפוח תקציב הביטחון; בשתי ממשלות נתניהו האחרונות הוכפל מספר משקי הבית מתחת לקו העוני שבהם שני מפרנסים. אלה הן רק דוגמאות לטענות עובדתיות מהותיות שנדחות משום מה על הסף בכל דיון פוליטי עם תומכי השלטון.

דוגמה עכשווית לחוסר היכולת של מחנה הימין להתמודד עם עובדות מוצקות אפשר למצוא בדמויותיהם של חברי הכנסת דוד ביטן ודודי אמסלם מהליכוד, שכל ביקורת המגובה בעובדות מזניקה אותם לגבהים של צעקות ונפנופי ידיים מהסוג שאפילו החקיינים ב"ארץ נהדרת" מתקשים להתעלות עליו. עצם הניסיון להציג להם עובדה שסותרת את עמדתם נתפס אצלם כאיום שיש לחסלו, כמעשה בגידה. השניים האלה אינם סתם ניצבים – הם שליחיו הנאמנים ביותר של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

התהליך הזה פוגע בדמוקרטיה בצורה קשה: הוא משליך את הדיון המושכל, המבוסס על טענות עובדתיות, האחראי והביקורתי, אל מחוזות הדמיון וביתר שאת – אל מחוזות ההפחדה. ובמובן העמוק יותר: כל היקר לקיומו של הדיון הדמוקרטי – היכולת להכיר בעובדות כנקודת יחוס לדעות השונות, ובתוך כך להכילן ולהתדיין עליהן ללא תחושת נרדפות או השתקה – ננטש לטובת פופוליזם קשה ורטוריקת ה"פייק ניוז".

עובדות הן הבסיס למרחב הדעות שמקיים את הדיון הפוליטי. על כך אין ויכוח. אך כשראש הממשלה, שנחקר בחשדות שונים ובאזהרה, חוזר פעם אחר פעם על הסיסמה "לא יהיה כלום, כי לא היה כלום" על צורותיה השונות, הוא בעצם מפקיע את עצמו מהדיון הדמוקרטי, העובדתי בבסיסו, שהוא אמור להיות הראשון להקפיד עליו. בכך, לא רק שהוא פוגע ביודעין באחד מהמאפיינים העדינים והחיוניים לחיים דמוקרטיים מורכבים, קרי הלגיטימציה לביקורת השלטון כל עוד היא מבוססת על טענות עובדתיות, אלא הוא מועל בתפקידו כרגולטור הראשי – האמור להגן על אזרחיו בפני דמיון ופופוליזם.

ויתכן שזהו אחד הבסיסים לשחיתות העמוקה הנחשפת בפנינו כיום: אותו רגע בו מקור הסמכות, מי שנתפס כפניה של הריבונות המחשיבה עצמה לדמוקרטית, בז בעקביות לעובדות המשמשות לביקורת עליו רק מפני שהן מסכנות את כוחו. במובן הזה, שחיתות היא אותו רגע, בו עובדות חדלות מלהיות רלוונטיות לדיון הציבורי והופכות חומר ביד היוצר למען עיצובן של עובדות חלופיות, המועדפות על צד אחד בלבד. כך הופך הדיון להשתקה ומינהל תקין להשחתה.

ספרה של נוסבאום

לא רק עבור שורת הרווח

הרשימה הופיעה כמאמר דעה ב"הארץ", בתאריך 30.10.17

אחד ממאפייני הדמוקרטיה הוא המתח בין הדוגלים בחיזוק הרגולציה לבין המאמינים באי-התערבות של המדינה בכוחות השוק. לדוגמה, האדרת המקצועות הריאליים משרתת את כוחות השוק ומעודדת על ידם. זה בסדר כל עוד הדבר נעשה באופן מידתי, אך כניעה של המדינה לתכתיבי השוק יוצרת עיוות. כך, למשל, בענף ההיי-טק בישראל – המאויש במידה רבה על ידי יוצאי יחידות הטכנולוגיה והמודיעין של צה"ל, דבר שמחזק את הזיקה הקיימת ממילא בין צורכי המדינה (ביטחון) לבין צורכי השוק (רווח).

צמיחתו של התחום הטכנולוגי-ביטחוני הובילה לשיתוף פעולה מוחשי של צה"ל והמדינה עם דרישותיו – באמצעות עידוד הגיוס ליחידות טכנולוגיות או תמריצים לבחירה במקצועות אלה באקדמיה. כל אלה מצמצמים את האופן שבו אנו מבינים את מקומה ותפקידה של האקדמיה: עשייה חיונית שאמורה להיות פנויה משיקולי תועלת.

כיום, האידיאל של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל אינו של התלמיד החכם או המשכילה המלומדת – אלא "הבכיר": אותו מנהל מראשית ימיו, יזם, מומחה שאינו מתמחה בדבר, שלעתים קרובות שייך לשוק ההון או לכוחות הביטחון. זהו אדם הרואה בתואר האקדמי אך ורק מכשיר להפקת רווח. גם לאוניברסיטאות יש עניין בבכיר ובכספו, ולכן הן מציעות מסלולים מזורזים ויקרים: BA למנהלים, MA לבכירים, תואר שני בשנה, שלם וקח.

תהליך הלמידה הרחב ורב-הפנים מצטמק למסלול פונקציונלי וצר, שעניינו הוא התמורה העתידית. לא עוד למידה לשם טיפוח חשיבה ביקורתית ויכולת ההתמודדות עם שאלות מורכבות, אלא חתירה לסגירת עסקה. בחינת ההשכלה הגבוהה באמות המידה של השימושיות מסוכנת לדמוקרטיה ולחברה, משום שהיא מצנזרת כל מה שאינו מניב רווח. זאת אינסטרומנטליזציה של ההשכלה: לימוד הוא בעל ערך רק אם הוא משרת מטרה כלשהי – חיזוק הזהות הלאומית-דתית, שכלול יכולותיה של מערכת הביטחון או התעשרות. בלי אלה, הלימוד פשוט אינו כדאי.

העיסוק המתמיד בכדאיות פוגע במה שדמוקרטיה כה תלויה בו: היכולת להתמודד עם תפיסות עולם שונות, מחשבה חופשית, דמיון ואומץ יצירתי המכבדים גם את הזכות לטעות ולתהות (בלי אלה גם אין היי-טק). בבואתה של מגמה זו היא ההדתה האורתודוקסית-לאומנית במערכת החינוך ובצה"ל, שאינה מאפשרת חשיפה להשקפות אחרות, לסוגים שונים של אמונות או להיעדרן.

הסגולה של מדעי הרוח היא ההבנה העמוקה שלא ניתן לדעת הכל, ושרצוי להטיל ספק. זהו שיעור גדול בענווה: ההכרה בכך שהלימוד החיוני לקיומה של חברה מתוקנת הוא דווקא זה שאין בסופו מסקנה חד-משמעית, ושאינו יכול להיות מושג באמצעות אפליקציה כזאת או אחרת. מדעי הרוח מטפחים חשיבה יצירתית ורב-תחומית, ויכולים לסייע בבניית אופי שלא ממהר לבחור באלימות מול ודאות מתערערת, ולא מפרש כל מורכבות כמשחק סכום אפס. עם התכונה הבלתי-מסחרית הזו, המערכת הפוליטית-כלכלית מתקשה להתמודד. עם זאת, בסוף לא תהיה לה ברירה אלא להתבגר ולהתעורר מהחלום הרע של הניאו-ליברליזם. אני פשוט חושש שהיקיצה תכאב.

ושמחת בחגיך

יתכן והשאלה המכרעת בחייו של אדם היא השאלה המוסרית. לא הרוחנית, לא המטפיזית ולא הדתית. כל השאלות הללו נובעות מהשאלה המוסרית, מקופלות בה ומעוצבות לאורה. מדוע? מפני שעצם הצבת השאלה המוסרית וההתמודדות עמה מזינה מניה-וביה את חייו של אדם בתוכן חיוני, לרוב מערער, שדורש את בירורן, או לפחות את ניסיון בירורן, של כל יתר השאלות. השאלה המוסרית היא ראשיתה של הדרך, לא מסקנתה.

השאלה המוסרית אינה גחמה פילוסופית או שעשוע אינטלקטואלי. היא בחירת כיוון. כיוון אשר אינו אלא השאלה המוסרית עצמה. לשאול: "מהו הטוב?" פירושו לפקוח עיניים. לשוב ולשאול זאת פירושו להיות מוכן לטעות. הנכונות לטעות פירושה לבקש את הטוב, ובקשת הטוב היא מלאכה שמבהירה את המרחק שנותר לנו (לעד) מאותו "טוב". המרחק נותר אך אנו לא מוותרים על הצעידה.

הטוב הוא אופק. הוא בלתי מושג. ובכך הוא קדוש. כמו הציווי "לא תגנב". ובהליכתנו לקראת האופק הזה, מתבהרות ולו במעט גם כל יתר השאלות, המעמידות עצמן פעמים כה רבות כעדיפות על השאלה המוסרית. במובן הזה, השאלה המוסרית אינה נפרדת מהשאלה הדתית או הרוחנית, אלא יתכן והיא השער ההכרחי לה.

ושמחת בחגיך.  אם נעז ונשאל "מהו הטוב?" השמחה תגדל גם אם לא נחוש זאת. וזו שאלה הכרחית לישראל של הזמן הזה.