ארכיון תגיות: דוגן

"לא לחכות לבודהה, לחקות את בודהה": על פרופסור טאקסאקי ג'יקידו

טאקסאקי ג'יקידו (Takasaki Jikidō, 1926-2013) היה מבכירי מלומדי הזן במאה העשרים. מי שהיה נזיר סוטו בצעירותו, נמשך בחייו הבוגרים אל מחשבת הבודהיזם המוקדם והפך עם השנים לאחד מבכירי המלומדים שעסקו בזיקה שבין הבודהיזם היפני וזה ההודי. את הדוקטורט הוא כתב באוניברסיטת פונה על אודות כתב ה- Ratnagotravibhaga, אחד מהטקסטים המרכזיים למחשבת "טבע בודהה" שנפוץ גם בבודהיזם הטיבטי. לאחר שחזר מפונה לימד טקאסאקי באוניברסיטאות טסורומי (Tsurumi) ו-קומאזאווה (Komazawa), וכתב כמה מחקרים שנותרו כנסכי צאן ברזל עד לימנו.

אחד מתחומי הדעת המרכזיים בהם עסק טאקסאקי היה מחשבתו של נזיר הזן דוגן, בן המאה השלוש עשרה, וזיקתה למחשבת "טבע בודהה" כפי שנפוצה בכתבי היוגה-צ'ארה. כאן גם נעוצה הסיבה המרכזית בגינה התחלתי אני לקרוא בכתביו, בהם אני ממשיך לפגוש כל הזמן לאורך המחקר שלי. מעניין עבורי לראות כיצד טאקסאקי הפך למומחה גדול לזן של דוגן חרף העובדה שמעולם לא החשיב את דוגן לתחום ההתמחות המרכזי שלו. זו עובדה מעניינת עבור כל "דוגניסט" מושבע, שלא לומר כל חוקר זן. עושה רושם כי טענתו של פרופסור קגאמישימה היא נכונה: מי שרוצה ללמוד את דוגן שילמד את קורותיו של שקיאמוני. זו תהיה נקודת התחלה טובה.

כמישהו שמתמקד בכתיבתו על יפן של המאה השלוש עשרה, אני מבין פעם אחר פעם עד כמה כתיבה על תחום דעת ספציפי מצריכה את הרחבת הדעת אל תחומים ושדות אחרים. זה קורה די הרבה: ככל שאני עוסק בזן יפני וכותב על דוגן, אני מבין עד כמה ההקשר הבודהיסטי הרחב הוא הכרחי. במיוחד לאור העובדה שהגיבור בו אני מתרכז במחקרי האישי שעון על המורשת המהאיאנית העצומה שקדמה לו. אין ברירה אלא לקחת בחשבון את ההקשר הרחב של המחשבה הבודהיסטית בכללותה אם רוצים להבין דמות ספציפית אחת מתוכה. ההקשר הרחב אינו מימד שולי בחקר דוגן, אלא מהותי ומרכזי. דוגן בעצמו היה ער למורכבות המתמדת שבין השדה לבין הנקודתי, ואף התייחס לכך ב"שובוגנזו" כשכתב:

一塵をしれるものは盡界をしり、一法を通ずるものは萬法を通ず。萬法に通ぜざるもの、一法に通ぜず。通を學せるもの通徹のとき、萬法をもみる、一法をもみるがゆゑに、一塵を學するもの、のがれず盡界を學するなり。

מי שיודע גרגר אבק יודע את היקום כולו. מי שחודר דהרמה אחת חודר את כל הדהרמות. אם לא חודרים את כל הדהרמות לא ניתן לחדור דהרמה אחת. ברגע שהחדירה עצמה נחדרת, הרי שהולכים אל מעבר לאינספור התופעות ומעבר לתופעה האחת. לכן ידיעת גרגר האבק היא ידיעת היקום כולו. (תרגום: א.ב)

בחזרה אל טאקסאקי. בימים אלה אני קורא את אחד מהספרים שכתב יחד עם פרופ' אומהרה טאקשי (Umehara Takeshi). הספר הוא הכרך האחד עשר בסדרה הוותיקה "ההגות הבודהיסטית" (仏教の思想, Bukkyō no shisō), ויצא לאור לראשונה בשנת 1969 ושוב בשנת 1997. מה שמשך אותי אל הספר במבט ראשון היה הכותר שלו, שרמז על תמה שתמיד החשבתי כמרכזית להגותו של דוגן, ולא הבנתי מדוע לא כותבים על אודותיה יותר. שמו של הספר הוא Kobustu no manebi  古仏のまねび, ובתרגום חופשי: "ללמוד את הבודהה הקדום".

道元のまねび
ספרו של פרופ' טאקסאקי

מבין שלל הנושאים שטאקסאקי עסק בהם, כאן הוא נוגע לראשונה בנושא הלימוד במסורת הזן. טיעונו המרכזי הוא כי בעולם הזן ישנה הלימה בין המילה manebi  まねび , שפירושה "לימוד" או "למידה", ובין המילה mane  まね והפעול הנובע ממנה:mane suru  まねする שפירושו "לחקות". טאקסאקי טוען שה"לימוד" בזן של דוגן אינו כזה המבוסס מידע שהתלמיד משיג בזכות מאמציו, אלא לימוד המבוסס ידע שנובע מגילום וחיקוי של המורה. כלומר זה לא מה שהמורה מלמד, אלא זה איך שהמורה "מורה".

לאור טענה זו הרי שכותרת הספר יכולה להיתרגם לא רק כ"ללמוד את בודהה העתיק", אלא גם "לחקות את בודהה העתיק". חיקוי כה מדויק וכה שלם, עד כי אין הבחנה בינו ובין המקור. וודאי שהם לא זהים – המורה והתלמיד – אך יש ביניהם זהות. לא מדובר כאן על דמיון פיזי, אלא על דומות מהותית בבחינת "הם מהנהנים אותו הדבר".

טאקסאקי טוען גם כי המורה הוא הצורה (ולא התוכן) שעל התלמיד ללמוד. במילים אחרות: ללמוד את בודהה העתיק פירושו לחקות את בודהה העתיק, וכאשר מחקים את בודהה העתיק הרי שלומדים כי לא ניתן באמת לחקות אותו. דוגן היה מוסיף ואומר: הידיעה הזו היא בעצמה בודהה העתיק.

טאקסאקי ממשיך וטוען כי המשמעות של הפועל 学ぶ manabu, אותו אנו בד"כ מתרגמים כ"ללמוד", מורחבת בעולם הזן לכדי הפועל まねる maneru, שפירושו "לחקות". עוד הוא מוסיף כי הפעול 習う narau , שפירושו נע בין "ללמוד" ובין "לחנוך", מובן בעולם הזן כ 習わし narawashi, כלומר כ"הרגל" או בנימה מעט משעשעת: "התרגלות". מי שמעוניין ללמוד זן הרי שעליו להתרגל לצורת הזן, והתרגלות זו פירושה למידת זן. הדבר נראה היטב בהנחיית הישיבה השקטה על הכרית. אותה ישיבה  שלא מבקשת דבר מהמתרגל פרט לשבת היטב על הכרית. ללמוד את הכרית ואת העצמי שעל הכרית – אין לכך דרך אחרת פרט מלשבת על כרית.

סוגיה זו של לימוד אינטלקטואלי או חיקוי מעשי קשורה כמובן בשאלה המורכבת בדבר יחסי מורה-תלמיד במסורת הזן בכללותה. ואכן, רוב השאלות בנושא נשמעות כך: מה קורה שם? האם מועבר ידע? האם נמסר מידע? האם גם וגם? האם לא וגם? מה בדיוק הערך של הפגישה בין המורה לתלמיד? איך בדיוק המורה מלמד?

לדעתי, ובהסתמך על המהלך של טאקסאקי, השאלות האלה שעונות על כשל מתודולוגי בסיסי. הכשל נובע מהעובדה כי במסורת הזן על שלל גווניה לא קיים למעשה יחס של מורה-תלמיד באופן בו אנו רגילים להבין ולהגדיר אותו. המורה לא תמיד מביא את התלמיד אל נקודת הסיום, לא תמיד מחלץ אותו ממצוקתו, לא תמיד עונה על בקשותיו, וודאי שלא תמיד ברור ונהיר במילותיו. מה הוא מלמד, אם כן? על כך טאקסאקי משיב: המורה מלמד את מי שהוא – את מה שהוא, וזו צורת חניכה שונה מאד מהמודל הפדגוגי הנפוץ אצלנו כאן בארץ החלב והדבש, ובכלל.

ללמוד זן אין פירושו שהתלמיד יבין זן בהכרח, אלא (ולא פחות חשוב מכך) התלמיד יבין את הזן שלא חשב שיבין בתחילה. כך הוא מבין את עצמו גם אם לא "פתר" את עצמו. וזה הבדל גדול הן מתודית הן מהותית.

בשונה מאסכולות בודהיסטיות אחרות, ספרות הצ'אן והזן לרוב אינה מתעדת מקרים בהם הועבר "מידע" מהמורה אל התלמיד. מצד שני, אותה ספרות בדיוק מנכיחה את העובדה כי מה שהועבר הוא ידע מעשי. לא קשה לראות כיצד המימד האינטלקטואלי שכה מזוהה עם המסורת הבודהיסטית כמעט ונעלם בעולם הזן. לכן כששואלים על יחסי מורה ותלמיד במסורת הזו חייבים לעמוד על ההבדלה שהמסורת עושה בעצמה בין החוויה לבין הידע שמסופק על אודות החוויה.

אכן, ברוב המקרים לא נמצא כתבים שעוסקים ביחסי מורה תלמיד מבחינת הידע המועבר ביניהם, אלא כתבים המדגישים את האינטראקציה ביניהם. כך שהתלמיד לומד הרבה יותר את המורה ולא (רק) מהמורה. נהוג לאפיין את צורת הלימוד הזו במגוון רחב של ביטויים, כמו למשל: 以心伝心  "העברה מלב אל לב (תודעה)", 直指  "הצבעה ישירה", 見仏  "להתבונן בבודהה" וכו'.

אני מסכים עם מהלכו של טאקסאקי וחושב שהדבר קשור לעוד נקודה מרכזית עבור דוגן. כפי שכתבתי כאן כמה פעמים, תרגול הזן שהוא לימד היה "פשוט לשבת", או כפי שאני אוהב לכנות זאת (ותודה לי.ליבוביץ') – "הישיבה לשמה". מדובר כאן בצורת היות שנובעת מהכרעה פנימית שאינה כרוכה סביב הנמקה תאילוגית. במילים אחרות: מי שרוצה להיות "כמו מורי הזן" – אזי שיעשה כמורי הזן. ומה מורי הזן עשו כולם (חרף השוני הסגנוני הלגיטימי)?  כולם ישבו. כולם תרגולו את הצורה הזו של ישיבה על כרית. תרגול הזן אינו לימוד כמו שהוא הכרעה בדבר צורת היות. הכרעה, דרך אגב, שאינה מצריכה הנמקה. היא עומדת בפני עצמה. באופן אישי, אני סבור שהכרעה כזו מובילה, באם היא עקבית, גם לידע עמוק ורחב שלא ניתן היה לראותו בתחילה. הלימוד אינו בעבור ידע אך אינו מתנגד לידע. גם זו דרך אמצע.

mz
לא בוער לה להפוך לבודהה – החתולה שלי