ארכיון תגיות: הייקו

ערב שירת הייקו בבית ביאליק

אני שמח להזמין אתכם לערב מיוחד שיוקדש לשירת ההייקו עברית, ויתקיים בבית ביאליק ביום חמישי ה-24 בחודש, בשעה 20:00.

קריאת שירי הייקו, שיחה משותפת אודות הוצאת "ירח חסר" וכן דברים אודות מקורות ההייקו היפני והופעתו המחודשת והרעננה בעברית בשנים האחרונות.

בהשתתפות:
אלכס בן-ארי, איתן בולוקן, דרור בורשטיין, ליאת קפלן, יעקב רז.

מוזיקה:
מוֹ סלע – נגינה בקוטו.

מנחה:
קרן קוך.

רכישת כרטיסים באמצעות אשראי בטלפון: 03-5254530 בימים ב'-ה', בשעות: 11.00-14.00. בערב האירוע התשלום במזומן בלבד (במידה ונותרו כרטיסים). מספר המקומות מוגבל.

"העיניים והאף איתם נולדת" – מתוך ההשקה להוצאת ירח חסר

להלן כמה מילים שאמרתי אתמול בעת ההשקה להוצאת "ירח חסר"  לשירת הייקו. 

***

נִיג'וֹ יוֹשִּימוֹטוֹ 二条良, בן המאה הארבעעשרה, הוא אחד מגדולי מנסחיה של תורת שירת השרשרת היפנית (רֵנְגַּה) – סוגה אשר ממנה נוצרה במרוצת השנים שירת ההייקו. יוֹשִּימוֹטוֹ כתב רבות על אודות הפילוסופיה שעומדת מאחורי מלאכת כתיבת השירה, ואני מוצא במילותיו טעם רב למען כתיבת הייקו כאן היום, בעברית.

אחד מהמונחים החשובים להגותו של יושימוטו הינו קוֹקוֹרוֹ こころ. זהו מונח אשר פירושיו נעים בין "נוכחות", "תחושה", "הרגשה" וכיוצא באלה. חשוב לציין כי יוֹשִּימוֹטוֹ כתב את המילה קוֹקוֹרוֹ שלא בתצורת הסימנית השגורה (אשר פירושה תודעה/לב), אלא בתצורת הכתב הפונטי こころ. בכך שחרר את המונח מהבלעדיות הפיקטוגרפית והשדה הסמנטי הקשור בה. עבור יוֹשִּימוֹטוֹ , קוֹקוֹרוֹ הינו הלך רוח; מונח אשר עונה על השאלה "איך?" ולא על השאלה "מה?". זו התחושה בה נכתב השיר וזו אשר עולה ממנו.

אציין כי אחד ממשיכיו של יוֹשִּימוֹטוֹ, המשורר שִינְקֵיי בן המאה החמשעשרה, התמיר את המונח קוֹקוֹרוֹ במונח הידוע יוּגֵּן 幽玄, אשר מבין פירושו: "עומק" ו"מסתורין". יתכן ובכך קלע היטב למשמעותו של המונח המקורי.

עוד חשוב לציין כי יוֹשִּימוֹטוֹ נהג להבחין בין קוֹקוֹרוֹ לקוֹטוֹבַּה ("מילים", "שפה" ו"לשון"). במובן זה, קוֹקוֹרוֹ אינו דבר שמוגבל לשפה, אלא מבטא חריגה מן השפה על ידי השפה. שני ההיבטים הללו: קוֹקוֹרוֹ וקוֹטוֹבַּה הם הכרחיים למען כתיבת שירה והייקו בפרט. יש בהם כבוד לצורה ולתבנית השיר (יפנית: סוּגַּטַה), אך גם לחריגה מאלה. ברבות השנים, דיאלקטיקה זו תקרא באסתטיקה היפנית: "צורה ושבירת הצורה".

להלן קטע קצר שתרגמתי מתוך חיבורו הידוע של יוֹשִּימוֹטוֹ, ה-ג'וּמוֹן סַיהִישּוֹ" 十問最秘抄 ("פירוש עשר השאלות בדבר הסוד הגדול [שבכתיבת שירה, א"ב]"):

ישנם משוררים אשר שוקדים על אודות מילים נאותות והרגש אשר עולה מהן. אלה, לרוב, אינם לומדים את הקוקורו. ואכן, הקוקורו הינו ההיבט הראשון אותו יש ללמוד. מילים הן רק פני השטח. הקוקורו הינו אותו סוד אשר הופך את הברור מאליו לנדיר ביופיו. יש להתאמן בקוקורו. יש לשים לב לכך בעת הכתיבה. הדבר דומה לריכוז עמוק, עד כדי היווצרותה של דממה. אך דומה גם להתנהלותך הרגילה ביותר. חיי יום יום פשוטים. כמו האף והעיניים איתם נולדת. אינך יכול לדעת "אף ועיניים". איש אינו יכול לדעת אותם. ועדיין, אנו אומרים: "אף ועיניים". זה הקוקורו בעת כתיבת שירה (רנגה, א"ב).

[מקור: .日本古典文学大系 66 , 1961]

יסודות אסתטיים ופסיכולוגיים אלה חשובים גם בעת כתיבת הייקו. ואף יותר מכך: טוב לשים לב אליהם בעת תרגום הייקו. כוונתי שההיבטים האסתטיים של הכתוב אינם חשובים פחות מאלה המילוליים, ואולי אף עולים עליהם. התרגום צריך לשקף את ה-קוֹקוֹרוֹ , ולא להגביל עצמו ל-קוֹטוֹבַּה . מתרגם טוב אינו מתרגם רק מילים.

*

2
מתוך ערב ההשקה

*

1
3

*

ערב השקה להוצאת "ספרי ירח חסר"

יום חמישי 25.08.16
20:00-22:00

חנות הספרים "המגדלור", לבונטין 1 ת"א 

האם ניתן לחבר שירת הייקו עברית? האם ניתן לגשר על ההבדלים התרבותיים והלשוניים שבמעבר סוגה כה מובחנת מיפנית לעברית? ומה ערכה של שירת ההייקו בנוף העכשווי של הספרות הישראלית?

שאלות אלה יעמדו במרכזו של ערב השקה חגיגי שנקיים לציון הקמת הוצאת "ירח חסר" לשירת הייקו עברית. נציין את פרסום הספר הראשון שרואה אור בהוצאה, "יותר חלונות מבית" מאת משורר ההייקו האמריקאי גארי הותם (תרגום: דרור בורשטיין).

משתתפים: דרור בורשטיין, יובל אידו טל, איתן בולוקן, אלכס בן-ארי, ליאת קפלן.

הקהל הרחב מוזמן. הכניסה חופשית.

HakuinSnail

 *

"קורת השער" של אלכס בן ארי – מתוך ערב ההשקה

בשבוע שעבר השתתפתי בערב השקה ל"קורת השער" (הוצאת מוסד ביאליק) – ספרו החדש של ידידי אלכס בן ארי. השמחה הייתה כפולה: ראשית, ספרו של אלכס מוקדש כולו לשירת הייקו שכתובה בעברית צלולה ורגישה הנוגעת היטב לחיינו כאן. שנית, הערב אפשר לי ולחברים נוספים שכותבים הייקו (ועל הייקו) בבלוג "ירח חסר", להיפגש ולדבר על עדנה מחודשת לסוגה בישראל של השנים האחרונות. בערב דיברו אלכס בן ארי, ליאת קפלן, יובל אידו טל, דרור בורשטיין ואנוכי.

קורת השער

שירי ההייקו היפים של אלכס, שנערכו על ידי ליאת קפלן, מציגים בפנינו עולם חי של שירה עברית מינימליסטית. ביחס הפוך לאורכם של השירים, מרחב התחושות שעולות מהם הוא עשיר עד מאד. אמנות ההייקו היא כזו: מילים בודדות משלחות לאין-קץ משמעויות, אין-קץ רגשות. מילים מועטות הנרקמת בלבו של הקורא בשלל משמעויות ודרכים, אך גם מתקפוֹת את אותה התמונה האחת שהוא מזהה עם הקריאה הראשונה. החיוניות הזו, שמרוקנת את תמונת השיר אך בד-בבד מתקפת אותה, ניכרת היטב בשירתו של אלכס.

בֵּין עַרְבַּיִם שֶׁל סְתָו
מַאֲרִיךְ את דַּרְכֵי
שֶׁלֹּא לַצֹּרֶךְ    [א. בן ארי]

גּוֹסֵס כֹּל הַלַּיְלָה
תַּחַת הֵשִׂיחַ
גְּמַל שְׁלֹמֹה גָּדוֹל  [א. בן ארי]

רבים התדיינו בעבר ורבים נוספים יתדיינו בעתיד על אודות הצורך בהקפדה ובשמירה על המבנה המסורתי של ההייקו בעת המעבר לעברית – כך שהמבנה ישאר בתבנית של שלוש שורות המורכבות בסדר הברות של 5-7-5. מקריאה קרובה ב"קורת השער", ניתן לקבוע שאלכס אינו "דתי" בנוגע לעניין זה, וטוב שכך. ישנם שירים בהם יחס ההברות נשמר בצורה מלאה, אחרים בהם היחס קרוב לצורתו המלאה, וישנם רבים נוספים בהם היחס חורג לגמרי מהתבנית.

צמצום ההייקו לכדי תבנית ההייקו הוא למעשה צמצם המבע האמנותי לכדי תבנית מלאכותית לו – צמצום שגדולי משוררי ההייקו לאורך ההיסטוריה חתרו תחתיו פעם אחר פעם. כמה מהמשוררים האהובים ביותר חרגו מהתבנית המסורתית לטובת שחרורו של המבע החי של השיר. הם הסבירו את ההייקו במונחים של "רוח ההייקו" ו"טבע ההייקו" – ביטויים שבאו להדגיש את הממדים האוֹמנותיים ולא רק האמנוּתיים של הסוגה.

מצד שני, חשוב לזכור כי זו עובדה שבדיוק אותם משוררים גדולים אשר השתחררו מעול התבנית הם אלה אשר למדו אותה היטב לאורך השנים. ולא רק שלמדו היטב, אלא גם עברו ניוסיונת גדולים בה, בחשו בה מכאן ומכאן, התמידו ולמדו אותה, ויותר מכל – כיבדו אותה. רק אז, לאחר כברת הדרך הארוכה הזו, הם באו וטענו כי טבעה של השירה אינו מוגבל לתבניתה של השירה. בדומה למעשה הדתי, עושה רושם כי פריקת עול המסורת אינו מתרחש בלא הכרת העול על בוריו.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, כל אדם העוסק בכתיבה, ובמיוחד בשירה, יכול להעיד עד כמה עצם ההתעסקות הזו, העיון החוזר והנשנה בטיוטות ובשיקולי העריכה – הם אכן חשובים לאין ערוך, אך ישנה נקודה בה אומרים די. נקודה קשה ואכזרית שאין לה מתכון. סוגת ההייקו – בשל קוצרה ותביעתה לספונטאניות – משקפת זאת היטב. היא מזכירה עד כמה כל עשייה, ווודאי שאמנותית, חורגת מכל ידע על אודות אותה עשייה. באופן שמזכיר רעיונות המצויים במסורת הזן-בודהיסטית, כתיבת הייקו היא ספונטאנית אך גם מחושבת. מיומנות נרכשת, אך גם ביטוי רגעי המשוחרר מכל ידע. כך שהייקו הוא "אמצע" שכזה. אכזר ויפהפה.

לַיִל קַיִץ כָּבֵד
קָפוּא בִּתְנוּחַת אָצָן
יִשֵּׁן בֶּנִי הַקָּטָן     [א. בן ארי]

חֲצוֹת לַיִל שַׁבָּת
נוֹגֵס לְבַדִּי
מַנְגּוֹ אַחֲרוֹן שֶׁל הָעוֹנָה   [א. בן ארי]

*

בערב ההשקה דיברתי, בין השאר, על אודות אותה "רוח הייקו". אותה איכות חיונית שלא ניתן לסכם. בהקשר זה סיפרתי, לדוגמה, כי כשביקשו ממשורר ההייקו הפני אִיסָא, בן המאה ה-18, שיתן הנחייה כלשהי שתעזור בכתיבת שירה, הוא השיב: "פשוט דעו היכן לעצור".

בשונה מסוגות אחרות, הייקו אינו מסָפֶּר ואינו בוחש. הוא תמונה אחת, לעיתים שתים. מדוייקות וחותכות. דלת פתוחה למסדרון. מדף ספרים ריק. לחות הכוס במגע עם השולחן. פליאה ותמיהה שלובים בו בבהירות גדולה.

כך ש"לדעת מתי לעצור" פירושו לאפשר לעצמך, ככותב/ת, לשמוט ידע, לשמוט סיפורים, לשמוט את ה"עצמי" מהשיר ולהותיר אותו לקורא. "לדעת מתי לעצור" פירושו לכבד את ההתרחשות עצמה, מבלי להטריח אותך או את הקורא בסיפורים על אודות אותה התרחשות. מכאן גם שלדעת מתי לעצור פירושו לכבד את הקורא. המשורר מפנה את עצמו מן השיר ומותיר אותו לקהל. המשורר שם, וודאי, אך הוא עוצר.

דבר נוסף שהזכרתי בהמשך לאמירתו של איסא, היא אמירתו המפורסמת של מורה הזן דוֹגֶן, בן המאה ה-13. דוגן כתב שירי טאנקה רבים והשפיע, בדרכו, על עיצוב האסתטיקה שחלחלה מסוגת הטאנקה במעבר אל  סוגות השירה הקצרה. באחת מהביוגרפיות המסורתיות שלו, מסופר כי כשהקריא משיריו לשליט הצבאי הבכיר ביותר ביפן של אותה התקופה, הוֹג'וֹ טוֹקִיוֹרִי, הוא נשאל בדבר משמעותה של השירה הזו: מה העניין בה? מדוע הסגנון הזה? דוגן השיב כי שירתו מבטאת את "המופלא שבמובן מאליו". אתם רואים את איסא מהנהן בצד?

ברבות הימים, זוהתה תשובה זו של דוגן עם אופן הגדרתו את תרגול מדיטציית הזן שלימד, מדיטציית הזאזן, אך בד-בבד יוחסה גם למהות כתיבתו הפואטית. זיקה זו בין תרגול הישיבה למעשה כתיבת השירה היא עובדה מעניינת. שתיהן מזמינות את האדם לפקוח עינים אל מה שישנו. להכיר בו ולשהות בו גם אם מענג, גם אם לא נעים כלל וכלל.

שירתו של אלכס מבטאת את האיכויות הקלאסיות אלה היטב. בכך היא נציגה ראויה וחשובה בקרב התעוררות סוגת ההייקו העברי כפי שניכרת בשנים האחרונות. משמח מאד לדעת כי "רוח ההייקו" נושבת גם בישראל של כאן ועכשיו. כאמור, זה לא דבר חדש – היו וישנם משוררי הייקו נהדרים שפועלים בקרבנו מזה שנים רבות, אך עדיין יש בשירתו של אלכס תחושה רעננה שמתקפת מחדש את עצם הרלוונטיות של הז'אנר למרחב השירה העכשווית. כן, במיוחד כעת, כשתרבות – ועל אחת כמה וכמה שירה – נחשבים למילות גנאי, לטורח ולא לסגולה, טוב שמתעוררת לה סוגה רעננה, קצרה וקולעת, שפונה בפתיחות לחיינו כאן.

לאחרונה נאמר רבות ונכתב רבות בדבר התרעומת (המוצדקת) של האמנים. היו אף שאמרו כי ראוי שיגיבו בחריפות לכל מה שקורה, שיבעטו ויצעקו, ושאולי אפילו ישבתו. מצד שני, הנה לפנינו מענה אחר. מענה שכל מהותו הוא המשך העשייה, המשך הכתיבה והמשך היצירה.

"קורת השער" הוא ספר שמעיד על המשך עשייה תרבותית בצורתה של סוגה צנועה ואולי אף אזוטרית, אך עדיין – עשייה. לא ניתן להיוותר עיוורים לבליל הרעש שרוחש מסביבנו ובתוכנו, וגם אין להמעיט בערכן של בעיטות וצעקות, אך לפחות לרגע זה "קורת השער" מחזיר אותנו אל היצירה עצמה – לשמה – ויש בכך תשובה גדולה. הן פוליטית הן רוחנית.

דְּמָמָה שֶׁל צָהֳרֵי קַיִץ
אֲנִי חֻלַּק עִם אֲבַטִּיחַ
אֶת קְרִירוּתוֹ     [א. בן ארי]

*

לוידאו מלא של ההשקה לחצו כאן.