ארכיון תגיות: הייקו

מִיטסוּ סוּזוּקי במוסף ספרים של "הארץ"

הבוקר פורסמה ביקורת משמחת על "ליל טל: שירת ההייקו של מיטסו סוזוקי", במוסף הספרים של עיתון "הארץ". מילים טובות של אמיר בקר לצד מגוון שירים.

לקריאת הביקורת ברזולוציה מלאה לחצו כאן

*

ביקורת ליל טל הארץ ינואר 15.1-page-0

rs2071_cc_people_mitsu_0010-scr

***

הכביש המהיר של הזיכרון: קריאה אחת בהייקו

שיר אחד בודד:

נָתִיב אֶחָד
לְכָל מַה שֶּׁנִּשְׁכַּח
לֵיל טַל

忘れ去る
ことに一途や
露の夜

***

מיטסו סוזוקי כתבה את השיר הזה בסתיו של 1981. התעכבתי עליו פעם אחר פעם, גם כשהספר כבר עמד לצאת לאור ולא ידעתי למה אני כל כך אוהב אותו. לא שאני טוען כי חשוב לדעת "למה" מתרגשים משיר, אבל ההייקו הזה נתפס בעיני כיוצא דופן. פשוט אהבתי אותו מהתחלה, ולא בגלל סיבה זו או אחרת שהבדילה אותו מיתר מאות השירים שסוזוקי כתבה. אהבה שלמה אינה דורשת הנמקה אני מניח.

mitsu_balloon_by_barbara_wenger
מיטסו סוזוקי, קיץ 1986.

זה קורה די הרבה עם הייקו ועם אמנות בכללותה – אי הידיעה אל מול הרגש. אי הידיעה הזה מותיר הרבה מההייקו לעולמו של הקורא: שישלים את הכתוב מתוך עצמו, מתוך עולמו. זה גם המימד החי של השירה: הקורא ממשיך אותה בליבו (זה די קל כשהשיר כה קצר).

אבל אז קורה דבר מה מעניין: השירה הקצרה נגלית ככזו אשר אינה קצרה כלל. היא נמשכת הלאה בתודעתו של הקורא. השיר נודד איתו ביומו. לכן הייקו אינו נגמר אף פעם. אולי המילים נגמרות אבל השיר לא מסתיים. במובן זה הייקו אינו "שירה קצרה" כלל וכלל, אלא מגע מתמשך בין הקורא לבין רגע אחד – תמונה אחת או שתיים – שנלכדו במילים ספורות.

מיעוט המילים, הקטיעות הזו של ההייקו, העצירה – כל אלה הם בסוד כוחו. אבל כשעוצרים, ממש כמו בעת ישיבה על כרית, רואים כיצד דבר אינו עוצר. הדבר נכון גם לשירה. יש לה סוף אבל היא נמשכת.

"נָתִיב אֶחָד לְכָל מַה שֶּׁנִּשְׁכַּח" כתבה סוזוקי, והשליחה אותנו אל האמת הפשוטה של השכחה. הכול זולג הלאה. זיכרונות נמוגים ומשתנים. "נָתִיב אֶחָד לְכָל מַה שֶּׁנִּשְׁכַּח" והוא לא כאן.

המילים שמיטסו בחרה בשיר הן חזקות. 忘れ去る פירושו הוא "לשכוח לגמרי" או מילולית "לחמוק אל שכחה". גם הביטוי 一途 הוא חזק: פירושו "דרך בלעדית" או "נתיב בודד". מיטסו מצביעה במילותיה אל עבר הנתיב האחד בו דוהר הלאה כל מה שאנחנו נושאים בליבנו. בכביש המהיר של הזיכרון הכל נוסע רחוק מכאן.

אבל אז סוזוקי מבצעת את התנועה המוכרת של משוררי ההייקו – היא שוברת בחזרה לכאן. היא מנווטת את הנשכח, את חסר הצורה, אל תמונה אחת נהירה. התמונה הזו היא "לֵיל טַל". כל מה שחומק מכאן שב לכאן, וכמה שהדימוי "ליל טל" קולע.

זיכרון תמיד קורה עכשיו יאמרו מורי הזן. כל מה שאנחנו זוכרים נולד עכשיו.  הזיכרונות איתנו ולכן משתנים איתנו. בכל מקום שאנחנו – הנה נולדים מחדש הזיכרונות . לכן ברגע זה, ממש כאן יחד איתנו – כל הזיכרונות כולם.

****

בשבוע הבא ביום חמישי (ה-18 לדצמבר) בשעה 20:00, יערך ערב שיוקדש לשירה הנפלאה הזו בחנות הספרים העצמאית "מילתא" שברחובות (רחוב יעקב 36). אדבר בו על מיסטו סוזוקי, דוגן, ריוקאן והקשר היפה שבין מסורת הבודהה לשירה היפנית. לפרטים נוספים ראו כאן.

 

 

מיוֹאֶה והירח – שלושה תרגומים ב"הליקון" החדש

הנזיר מיוֹאֶה קוֹבֶן 明恵高弁 הוא מהדמויות המרתקות שפעלו ביפן של המאה השלוש עשרה. שיריו וכתביו נלמדים (בעיקר ביפן) עד היום, ובתוכם "יומן חלומות" נדיר שרשם לאורכן של כארבעים שנים.

מיוֹאֶה היה תלמיד ומורה בזרם הקֶגוֹן אך בעיקר מזוהה עם זרם השִינְגוֹן. את דמותו הכרתי דרך הביקורת החריפה שהביע בדבר הממסד הבודהיסטי של אותה התקופה (במיוחד על זרם הטֶנְדָאִי) וכן על הגותו של הוֹנֶן 法然 מזרם הג'וֹדוֹ. דבר נוסף שמשך את תשומת ליבי אל מיוֹאֶה היה העובדה כי בערוב ימיו אימץ סגנון דומה לזן בכתביו ובעיקר בשירתו.

מיוֹאֶה אינו מוכר כמו יתר המורים הגדולים בזמנו אבל אני מוצא בכתביו, וכאמור בעיקר בשירתו, מאפיין יפה לתקופה הזו בתולדות יפן. תקופה במהלכה חל מפץ של התעוררות רוחנית ואמנותית חדשה שהשפיעה ועיצבה את מה שאנו מכירים, בהכללה גסה, כ"בודהיזם יפני".

Semuiji_Myoue
הנזיר מיואה יושב על עץ

עבור כתב העת "הליקון" שזה עתה יצא (מס' 106, ותודה לדרור בורשטיין על עריכתו) בחרתי שלושה מ"שירי הירח" של מיוֹאֶה.

הירח, אשר מסמל בהגות הבודהיסטית את התודעה, מדומה בשירתו של מיואה לחבר וותיק – מישהו ששותף ביומו הקשה והבודד של הנזיר הנודד, של האדם במסעותיו. הירח, כמו התודעה, מאיר אך גם נסתר; תמיד נוכח, אך גם נעלם.

***

page-0

מכיוון שהרזולוציה בתמונה לא הכי גבוהה, אני כותב כאן את השיר שלישי:

 

גםַּ אנֲיִ אלֵךְֵ
אֶל מֵאֲחוֹרֵי הָהָר
גםַּ היַרָּחֵַ
לַילְָה אַחַר לַילְָה
נְאָרֵחַ חֶבְרָה זֶה לְזֶה

 

**