ארכיון תגיות: חמלה

על חברות טובה – בעקבות סוטרת הלב

לאחרונה יצא לי ללמד את סוטרת הלב, או בשמה המלא "מַהַא פְרַגְ'נִיָא פַארַאמִיטַה הְרְדַיַה סוּטְרַה" ("סוטרת הלב של החכמה השלמה"), בכמה מסגרות שונות. מצאתי כי טוב לגשת אל הטקסט החשוב הזה, שככל הנראה נכתב במקור בסינית במהלך המאות הראשונות לס', לא רק למען לימוד הסוגיות הפילוסופיות המרכזיות שעולות בו, אלא – ואולי בעיקר – ככזה שעוסק בחברות קרובה בין שני אנשים; חברות כנה בין שתי דמויות הלומדות את הדרך.

סוטרת הלב מציגה בפנינו מפגש בין אַוַולוֹקִיטֵשְוַורַה, הבודהיסטווה של החמלה, לבין שָארִיפוּטְרַה, עליו נאמר כי היה החכם ביותר מבין תלמידיו של הבודהה. השניים מתדיינים בדבר טבעה של המציאות וטבעה של ההליכה בדרך. סוגיות כמו ריקותו של העולם והבל הקיום עולות לעיתים קרובות, אך מולן גם מודגשת החמלה כלפי מה שנותר – מה שנוכח.

shariputra
שאריפוטרה

מחד גיסא, הסוטרה מציגה את המבט החכם שרואה היטב את ההבל, את הארעיות הבלתי נתפסת. את עובדת הקיום חסר כל קביעות. מאידך גיסא, הסוטרה מציגה את המבט החומל, זה המאשרר  את כל שישנו, חרף היותו ארעי, חרף היותו "איננו". כך מוצג בפני הקורא מבט מלא, "שלם", אודות טבעה של המציאות. המציאות איננה, אך הנה היא כאן. האביב חלף, אך הנה אביב בא. הזמן עובר, אך תמיד נוכח. כך הוא ה"אמצע" הבודהיסטי במלוא חריפותו. מזג אויר מעונן חלקית.

להלן טקסט קצר שכתבתי בעקבות סוטרת הלב. זה אינו תרגום מילולי לסוטרה, וודאי שאינו תרגום מלא, אלא תרגום ספרותי חופשי בהשראת המקור. אני מוצא כי בהצגה ספרותית שכזו המציגה את תוכן הסוטרה כסיפור חברותם הטובה של אַוַולוֹקִיטֵשְוַורַה ושָארִיפוּטְרַה, ניתן להבין, להתחבר ואולי אף להכיל את המסר החשוב שעולה בה ביתר קלות.

אז להלן מוצעת פרשנותי לסוטרה, אני מקווה שהיא תועיל עם הקוראים.

בעקבות סוטרת הלב

(חברות טובה)

אמרה אָוולוֹקִיטֵשְוואָרָה: אתה רואה שָארִיפוּטְרַה, כיצד הכל נעלם והולך? כיצד הכל זולג מאתנו וחומק? אתה רואה שאריפוטרה, כיצד הכל נפרם וניתק? כיצד כל הצורות נעות הלאה, עמוק אל כל יתר הצורות? אתה רואה שאריפוטרה, את ענני לבך? כיצד עננים וקרני שמש אינם עוצרים לרגע. אתה מרגיש שאריפוטרה? רעד הגאות והשפל של ים הדם אל הלב. ימה הרוחש של נשימתך. אתה רואה שאריפוטרה? הכל פועם, הכל גועש, אין מקום לשהות, אין היכן לשכון. אתה רואה שאריפוטרה, חכם התלמידים, כל אשר מולך כבר לא.

אמר שאריפוטרה: כן אוולוקיטשווארה, אני רואה. הנה כעת הכל נפרם. כל אשר ישנו נע אל כל עבר. הנה כעת הכל גועש מתחת לרגלי, והנה רגלי שלי כלל אינן רגליי. אני רואה את אורם האדיר של הכוכבים בסיום חייהם, וכיצד סיום חייהם הוא הולדת חיי. אני רואה אוולוקיטשווארה, כפי שאמרת: ההרים כולם – גרגר חול; האדם כולו – טיפת טל. אני רואה אוולוקיטשווארה, כפי שאמרת. כל אשר מולי כבר לא.

אמרה אוולוקיטשווארה: אבל, שאריפוטרה, אמור לי כעת: האם אתה רואה כיצד הכל נולד? כיצד הכל קם? כיצד הכל שב? כיצד הכל נמצא, ולא איננו? האם אתה רואה שאריפוטרה, כיצד הכל ממתין? כיצד הכל ישנו? הכל עומד. הכל שוהה. הכל כאן. הכל מתמיד. הכל תמיד. לכן ראה, אמור, גע, טעם, נשום. אתה רואה שאריפוטרה? הכל נוכח, הכל שותק, עומד כך מולך. ענפים דקים שצומחים מעלה. שמש וירח וכל העונות: צומחים מעלה אל רקיע משלהם. אתה רואה שאריפוטרה? דבר אינו לבד, דבר אינו נשכח. השדות, הימים, הרקיע, האדם, כולם לגמרי לא לבד. אתה רואה? דבר אינו נסתר. הבל נשימתך אמיתי לגמרי.

אמר שאריפוטרה: אכן, אוולוקיטשווארה, אני רואה: ההרים, הדרכים, הבתים הקטנים בפאתי היער. קערת המזון ונתיבי העפר. מקל הקטורת וקרירות הברזל. אני רואה את האנשים בדרך. הנה הוריי וחבריי. אני רואה את צבעי הערב ואת צבעי גלימתי, את אדמת הבור וסימני המלח בייבוש הזיעה. אני רואה, אוולוקיטשווארה, את הגוף, הדיבור, התודעה. כה קרובים. כה ישנם. ובכל אחד מהם את, אוולוקיטשווארה. כל אחד מהם את.

אמרה אוולוקיטשווארה: אך עליך לדעת שאריפוטרה, ישנו סוד. האם אתה רואה?

אמר שאריפוטרה: אנא אוולוקיטשווארה, למדי אותי כראות לבך.

אמרה אוולוקיטשווארה: הסוד נהגה כך: הכל זולג ונאסף. הכל פועם ודומם. הכל נפרם ונרקם. הכל מותר ונשזר. הכל נעלם ומופיע. הכל חדל וקם. הכל נשכח והווה. הכל חסר ומלא. הכל אוזל וגובר. הכל רועש ושוקט. הכל כלה ונולד. הכל נולד וכלה. אתה רואה שאריפוטרה, כיצד הכל יחד? עומד באמצע. אמצע כאן, אמצע שם, אמצע עכשיו. אני ואתה. כמו כוכב הנושק לענפיו של עץ: הענפים אינם נשרפים בחומו; הכוכב אינו מתנפץ על הענף. אתה רואה שאריפוטרה? אני כבר לא ואתה כבר די, אך הנה אני והנה אתה עד בלי די. אתה רואה שאריפוטרה? כה צלול, ולכן לא פוחד. הנה הסוד גלוי כפני; הנה פניי גלויות בפניך.

אמר שאריפוטרה: כן אוולוקיטשווארה, אני רואה, זה כפי שאמרת. אכן הכל מלמעלה למטה. אכן הכל גלוי לפני: ביחד תמיד פנים וחוץ, עכור וצלול, חסר ומלא. ביחד אנחנו שנינו לא-אני-לא-את, אך הנה אני והנה גם את. אני רואה אוולוקיטשווארה, כיצד הנראה כולו נסתר, וכיצד הנסתר הוא בנראה. כמו גלים וקו החוף: לא מתכחשים ולא כופים. לכן לכבודך אומר זאת כך: חכמה שלמה, הלאה והלאה, קדימה והלאה, הכל תמיד קדימה והלאה, הכל הלאה והלאה וחוזר לכאן. הנה הסוד גלוי כפניי; הנה פניי גלויות בפניך.

**

Kuan-yan_bodhisattva,_Northern_Sung_dynasty,_China,_c._1025,_wood,_Honolulu_Academy_of_Arts
אוולוקיטשוורה, פסל מתקופת סונג הצפונית, מאה 11.

**

על מוזיקה בודהיסטית – שני ניגוני חמלה

הנה סוגיה מעניינת: ההבדל בין סגנון זמרת הכתבים (Chanting) במסורת הטיבטית, לבין זה הנהוג בזן היפני. ההבדל ניכר בצורה ברורה, למשל, בזמרת "פסוקי החמלה הגדולה" (יפנית: דָאיהִי-שִין-דְהַארָאנִי 大悲陀羅尼), המרכזיים לשני הזרמים.

פסוקי הזמרה מכונים לרוב בשם דְהַארָאנִי – מילה שמקורה בשורש הסנסקריטי dhr שפירושו "לשמר". הדְהַארָאנִי לקוחים מכתבים ארוכים, סוטרות מרכזיות שונות, ובמהלך ההיסטוריה אף יחסו להם כוחות מיסטיים וסגולות על-טבעיות. הדְהַארָאנִי דומה מאד למָנְטרַה שחוזרת על עצמה כדי להשפיע על מצב התודעה, או כדי לבטא הלך רוח מסוים. כיום במחקר מקובלת ההבחנה בין פסוקי דְהַארָאנִי – אשר להם משמעות ותוכן – לבין מָנְטרַות, שבהן חוזרים על צליל, או כמה צלילים, פעם אחר פעם.

מסורות הדְהַארָאנִי והמָנְטרַה הפכו לפופולארית במיוחד עם תפוצת המהאיאנה במזרח אסיה. עד היום הן מהוות כלי תרגול מרכזי עבור אנשים אשר אינם נזירים, ששואפים לתרגל ולשנן את דברי המסורת. זו גם הסיבה שהמילה הסינית שמציינת את הדְהַארָאנִי והמָנְטרַות היא זוֹנגְצִ'י 總持, שפירושה: "איסוף והחזקה", או "שימור מתמיד". נאמר כי בזיכרון הדהרמה, או "מילת אמת אחת", והדהרמה נוכחת. אין ספק שזה כלי מתודי ותרגולי יעיל ונוח למי שאינו נזיר.

הנה דוגמה נפלאה. כאן מזמרת הנזירה הנפאלית, אַנִי צ'וֹינְג-דרוֹלְמָה, את "פסוקי החמלה הגדולה" בסנסקריט, ובסגנון מודרני ומלודי יחסית, המשלב גם כלי נגינה. זה אחד מהביצועים המרגשים שיצא לי לשמוע לפסוקים האלה, אשר גם פופלאריים מאד בקרב האוכלוסיה שאינה נזירית. צ'וֹינְג-דרוֹלְמָה מונתה לאחרונה לשגרירת רצון טוב מטעם UNICEF לנפאל.

תוכנו של הדְהַארָאנִי שצ'וֹינְג-דרוֹלְמָה מזמרת הוא תיאור חמלתה של אותה דמות אדירה, אָוולוֹקִיטֶשְוואָרַה, אשר בכל אחת מאלפי ידיה ישנה עין הפקוחה לעולם. אָוולוֹקִיטֶשְוואָרַה היא מהדמויות החשובות ביותר להגות המהאינית בכללותה, ובמיוחד לזרמים הטיבטיים ולאסכולות הזן. היא מוכרת כבוֹדְהִיסָטְווַה של החמלה.

האופנים בהם שמה של אָוולוֹקִיטֶשְוואָרַה תורגם לסינית וליפנית רומזים על פשר חמלתה. אָוולוֹקִיטֶשְוואָרַה היא (או הוא) אשר "רואה את קולות העולם" 観世音 (יפנית: קָאנְזֶאוֹן) ופונה אליהם. אך אָוולוֹקִיטֶשְוואָרַה נודעת גם בשם נוסף: קָאנְגִ'יזַאי 観自在, שפירושו: "[זה אשר] רואה את קיומו שלו". שם זה מופיע למשל ב"סוטרת הלב", בה אָוולוֹקִיטֶשְוואָרַה היא גיבורה מרכזית.

Ani_Chöying_Drölma_2011
אַנִי צ'וֹינְג-דרוֹלְמָה

והנה סגנון זמרה אחר לאותו הדְהַארָאנִי בדיוק. כאן מזמרים יחדיו נזירי סוטו זן ממנזר סוֹגִ'יגִ'י אשר בעיר יוקוהאמה, אחד משני המנזרים המרכזיים לסוטו זן כיום ביפן. האם זמרתם מזכירה את זו של צ'וֹינְג-דרוֹלְמָה?

לא קשה להבחין כי הסגנון היפני לזמרת הכתבים, ולדְהַארָאנִי בפרט, שונה מסגנונות טיבטיים וסיניים. אמנם נכונה הטענה כי קיים דמיון בין הסגנון היפני לזה הקוריאני, אך עדיין ניתן להבחין בהבדלים גדולים.

זמרת הסוטרות, ומה שניתן אף לכנות כ"מוזיקה בודהיסטית", הם שדות תרגול שנפוצו ביפן החל מהמאה השביעית, וקרויים ביפנית בשם "קול צלול" או "קול הצלילות" (שוֹמְיוֹ 声明). הסימנית 明, שמופיעה במילה שוֹמִיוֹ, ואשר פירושייה היום-יומיים הם "צלילות" ו"בהירות", יכולה להתרגם בפני עצמה כ"מָנְטרַה". כלומר תרגום אפשרי נוסף לשוֹמִיוֹ הוא "קולות המָנְטרַה".

באסכולת הטָנְטרַה של הבודהיזם היפני, הקבילו בין הסימנית 明 (יפנית: מְיוֹ) לשתי הסימניות 真言 (יפנית: שִינְגוֹן) שפירושן "מילת/שפת אמת". כך שהן הדְהַארָאנִי והן המָנְטרַה הובנו כמילים המבטאות אמת מסויימת – מציאות מסויימת. באסכולה בודהיסטית זו, הקרויה ביפן "שִינְגוֹן-שוּ" ( 真言宗 "אסכולת מילות/שפת האמת"), טענו כי בעת זמירת המנטרה, הגוף, הדיבור והתודעה ("שלושת מחוללי התמורות", יפנית: סָאנְגוֹ 三業) נחשפים באחדותם.

מההשוואה בין שני הקטעים קל לראות כי הבדלים בין מסורות ודרכים רוחניות ניכרים לא רק בתוכן או בידע, אלא גם – ואולי בעיקר – בדרכי ביטוי; בסגנון ובתחושה. כמובן שערכה הרעיוני של המסורת הוא חשוב, אבל חשובים לא פחות גם הטעם והריח, המקצב והטון.

אסתטיקה שונה גורמת לתחושה שונה: יהיו שיסברו כי הסגנון הטיבטי שקט ופאסיבי לעומת התזזיתיות היפנית הידועה. יהיו שימשכו אל סגנון מסוים – טעם וצבע מסוימים – בעוד חברם ימשך אל אחרים.

בים הרחב של הדהרמה יש די נתיבים למגוון הטעמים, למגוון האנשים. המונח הסנסקריטי הקלאסי "אוּפָּאיַה" – "אמצעי יעיל" – מבטא את החמלה הרבה לטעמם השונה של אנשים; לסגנון ותחושה שאינם כבולים לצבע אחד ומוחלט, לתרגול אחד מסויים.

ואולי זו משמעותו העמוקה של הדְהַארָאנִי של החמלה הגדולה. בין אם בשתיקה ובין אם בשיר, בין אם במעש או בדום, לחמלה אין ביטוי אחד מוחלט. כך זִמרת הדְהַארָאנִי מגשימה את תוכנו – להיטיב במגוון דרכים וצורות.

1000 hands K
אין קץ ידי החמלה. אין קץ מנגינות שונות.

*

הנדר של דוגן [תרגום בעבודה]

בקיץ של שנת 1247 הגיע דוגן לביקור נדיר בעיר הבירה קָמַקוּרַה. הוא הוזמן לאחוזתו של הוֹג'וֹ טוֹקִיוֹרִי – מי שעמד בראש השלטון הצבאי באותה התקופה והיה לשליט בפועל של יפן. דוגן נתבקש להציג את עיקרי התורה שלימד עד כה במנזר אֶיהֵיגִ'י, הרחק בהרים, ולמען כך שהה במעונו של טוֹקִיוֹרִי כחצי שנה.

גדול מלומדי הביוגרפיות של דוגן, פרופסור אוֹקוֹבוּ דוֹשוּ המנוח, מציין במחקרו כי השהות הארוכה בקרבת טוֹקִיוֹרִי ואנשי החצר הייתה מהגורמים שפתחו את שערי הבירה בפני דוגן וקהילתו, שנותרו עד אז מבודדים במחוז אֶצִ'יזֵן המרוחק. פרופ' אוֹקוֹבוּ מציין כי בעוד קורותיו של דוגן בקָמַקוּרַה אינם ידועים לנו במלואם הרי  העובדות ברורות: דוגן לא רק הקפיד לערוך מפגשים עם דמויות מובילות בחצר, אלא גם הציג לקהל שירים רבים שכתב בסגנונות הטָאנְקַה ("שיר [יפני] קצר") וה-קָאנְשִי ("שיר סיני").

Dogen and Tokyori 1247
דוגן מלמד בקמקורה (אוסף ביוגרפיות איהיג'י)

אך מבין הכתבים שהציג דוגן בקָמַקוּרַה היה גם טקסט נוסף שכתב בסוף חודש אוקטובר של אותה השנה, ושאינו מבין סוגות השירה. שמו של הטקסט, שנכתב על ידי דוגן ביפנית, הוא "כתב נדר" (הוֹטְסוּ גָאנְמוֹן, 発願文), וכיום הוא ידוע בשם הרשמי והארוך יותר: "כתב הנדר של הנזיר הבכיר איהי" (אֶיהֵי קוֹסוֹ הוֹטְסוּ גָאנְמוֹן 永平高祖発願文), וגם בשם הנוסף: "כתב הנדר של המורה הגדול סוֹג'וֹ" (סוֹג'וֹ דָאישִי הוֹטְסוּ גָאנְמוֹן  承陽大師発願文). השמות "אֶיהֵי" ו"סוֹג'וֹ" הם מבין כינויו הרשמיים של דוגן, כאשר זה האחרון ניתן לו ברבות הימים על ידי קיסרות מייג'י, בסוף המאה התשע-עשרה.

המחקר המודרני מבהיר ש"כתבי נדר" (גָאנְמוֹן 願文, הְיוֹבָּאקוּ 表白) נפוצו ביפן החל מתקופת הִיאַן דרך תקופת קָמַקוּרַה ואילך, ולכן אין זה מפתיע שגם דוגן חיבר אחד. זו פשוט הייתה הצורה המקובלת להצהיר על אודות עיקרי האמונה, וכך גם עשו קודמיו של דוגן, כמו הנזיר סָאִיצ'וֹ, בן המאה השמינית, ומורה הזן אֶיסַאִי, בן זמנו של דוגן. אך חרף השכיחות הגדולה של כתבי הנדר למיניהם נותר זה שכתב דוגן נסתר מעיניהם של רוב מתרגלי הסוטו בעבר ובהווה, וכן מתודעתם של חוקרי דוגן מודרניים.

יתכן והסיבה לכך היא כי הנדר – המשקף את "ארבע שבועות הבוֹדהִיסָטְוַוה" כאידאל הרעיוני והמעשי בזרם המְהָאיאָנַה – מציג את דמותו של דוגן באור זר לזה שרוב האנשים רגילים אליו. כפי שניתן לקרוא בהמשך, לא נזכרת בטקסט ישיבת הזאזן וגם לא משולבות בו התחכמויות מאתגרות בסגנון הקוֹאָן. להיפך: כתב הנדר הוא רגשי, ויש בו מן התפילה ומשאלת הלב. להיכן נעלם הקיר שיושבים מולו? היכן חבטת המקל?

הטקסט תורגם לפני כמה שנים לאנגלית על ידי מורה הזן שוֹהָאקוּ אוֹקוּמוּרַה וצוות מתרגמים מסן פרנסיסקו זן סנטר. נראה כי מגרסה זו הותקנו תרגומים תואמים בספרדית, איטלקית וצרפתית. אני התחלתי לעבוד על כתב היד היפני לפני כשנה כחלק ממאמר מחקרי שאני כותב על אודות כתבי הנדר שחוברו בראשית היווסדו של הזן היפני. כתב המקור שאני משתמש בו נמצא באסופה הרשמית של מנזר אֶיהֵיגִ'י: "כתבי לימוד יומיים של סוטו זן" (סוֹטוֹ-שוּ נִי'קַה סֶייטֵן 曹洞宗日課聖典). התרגום לעברית שמופיע כאן הוא למעשה טיוטה בעבודה, ואני משתף אותו כאן לראשונה.

***

הנדר של דוגן

מי ייתן ויחד עם כל היצורים החשים, לאורך חיים אלה ולמשך אין-קץ תקופות חיים, נשמע את הדהרמה האמיתית, שכן עם שמיעתה לא נותר ספק ואין כל חוסר אמונה. כי נפגוש בדהרמה האמיתית ונשמר אותה, נזנח את הבלי העולם, ויחד עם כל הארץ והיצורים החשים נממש את הדרך.

למרות שהשלכות העבר נערמות בלא הרף, וישנם תנאים וסיבות שמכשילים את מימוש הדרך, מי ייתן וכל הבודהות והאבות שהגשימו אותה ירעיפו עלינו מחמלתם, יחלצו אותנו מנסיבות התעתוע ויגרמו לנו לתרגל בלא כל מכשלה. מי ייתן והבודהות והאבות ישתפו אותנו בחמלת חכמתם הנפרסת וממלאת את אין-קץ העולמות.

בעבר, הבודהות והאבות היו כמונו; בעתיד אנחנו נהיה לכדי בודהות ואבות. להביט כעת בבודהות ובאבות – הנה אנחנו בודהות ואבות. להרהר בדבר תודעת הבודהי – הנה תודעת הבודהי. מפני ש[הם] העניקו לנו מחמלתם בנדיבות ובלא כל תנאי, אנחנו משיגים את הנשגב ושומטים אותו.

לכן אמר המורה לוֹנְגִיאֶה [מאה תשיעית]:
על כל אלה שלא התעוררו בחייהם הקודמים להתעורר כעת. גופם הוא פרי אין קץ תקופות חיים – יש לנצל אותו היטב. בטרם התעוררו, בודהות העבר היו כמותנו; המתעוררים כעת הם בדיוק כמו אותם אנשי עבר.

נבחן בדממה את הסיבות והתנאים הללו, [הם] ההבנה העמוקה של מימוש הבודהה. כך, אם נכיר בהשלכות מעשינו נקבל מחסד הבודהות והאבות. אם נכיר בפני הבודהה בדבר מידת הקפדתנו בתודעה, במחשבה ובגוף, הרי שבכוח ווידוא זה יוסר שורש הבערות. זה התרגול האמיתי בעל הגוון האחד; תודעת אמונה אמיתית; גוף אמונה אמיתי.

***

לא קשה לחוש כי לטקסט רבדים רבים ואכן אין זה המקום לנסות ולבאר את כולם. כאן אתייחס לשתי נקודות מהותיות שחוזרות בדבריו של דוגן: הדגשת דמותם ההיסטורית של בודהות העבר ("מורים ואבות"), ומהותו של הוידוי לאור הניסוח המתמיהה שחותם את הטקסט.

אחד מהדברים הבולטים ביותר בכתוב, כאמור, הוא העובדה שדוגן משבח ומהלל פעם אחר פעם את קודמיו בדרך: הבודהות והאבות (בּוּ'סְוֹ 仏祖). לדבריו, כל אלה לימדו כיצד להִחלץ מ"השלכות העבר" שהולכות ונערמות ובכך מקשות על מימוש השאיפה הכנה להיטיב עם כל שישנו. במילים אחרות: השלכות מעשי העבר הן המכשול בפני פעולה בהווה, ובוודאי מכשול בפני הניסיון השאפתני להיטיב עם כל היצורים החשים. ה-קַארְמָה הולכת ומסתעפת, ונראה כי אין כל מוצא.

אך דוגן מציע נתיב היחלצות מיחסי הסיבתיות המסועפים הללו. הדרך לעשות זאת, הוא מסביר, היא ללמוד את מעשיהם והתנהגותם של הקודמים בדרך ולפעול לאורם. מכך עולה כי שהשחרור מיחסי הסיבתיות – אותה התרחשות אינסופית המקיימת את ההווה – הינו דרך פעולה בהווה; פעולה כדוגמת אימוץ מלאכתם ודרכם של הקודמים בדרך. כפי שכתב במקומות אחרים: מי שרוצה להיטיב, אזי שיראה כיצד קודמיו בדרך היטיבו. דגש זה, על צורת היות מסויימת ופעולה בעולם, הוא הדבר אותו מתאר דוגן כחמלתם של מורי העבר.

החמלה הזו אינה כוח מיסטי שנובע מאותם מורים אל כיוונו של האדם, אלא עובדת היותם דוגמה אישית ומקור השראה. זו חמלה שהיא עוּבְדָת אופן קיומם של אותם מורי עבר, והעובדה שאופן קיום זה מעורר השראה כאן בהווה. דוגמה אישית היא צורת הלימוד הישירה ביותר. המורה מראה לתלמיד כיצד לנהוג ובכך מעניק לו את הלימוד העמוק ביותר. גם זו חמלה.

אמירה מעניינת נוספת שיכולה להבהיר את רעיון החמלה במובן זה מצויה בפסקה השלישית של הנדר. כאן דוגן מקביל בין הבודהות לבין המתבונן בהם. לטענתו, די במבט אחד (גוֹקָאן ご観) בזה אשר מממש את הדרך, והנה יש "בנו" מן הדרך. די במחשבה אחת על אודות הדהרמה, והנה היא נוכחת. מיידיות זו אינה מיסטית או מטאפיזית, להיפך – היא נובעת מכוחה של השראה ומעוצמתה של הערכה אל נוכח דמויות העבר שעשו את שעשו. די במבט אחד כדי לקבל השראה, ודי בהשראה אחת כדי לגרום לשינוי.

רעיון זה מתחזק גם לאורו של הציטוט שמביא דוגן מתוך דבריו של מורה הצ'אן לוֹנְגִיאֶה 龍牙, בן המאה התשיעית:

"בטרם התעוררו, בודהות העבר היו כמותנו; המתעוררים כעת הם בדיוק כמו אותם אנשי עבר".

דבריו של דוגן מבוססים על העובדת ההתהוות ההדדית, הבסיסת למחשבה הבודהיסטית, לאורה תודעה ערה תלויה בתודעה נבערת, ואילו תודעה נבערת יכולה להשתנות לכדי ערה (למשל דבריו של נגרג'ונה על אודות הזיקה המתמדת בין סאמסארה לנירוואנה). עיקרון זה מכונה בבודהיזם המהאיאני כ"תודעה אחת" (אִיש'ין 一心) והיא למעשה מכלול קיומן ההדדי של שלל איכויות התודעה, בין אם בערות או ערות. זיקה מתמדת זו מוסברת בסוטרת "זר הפרחים" כך (תרגום מהיר שלי) :

  כמו התודעה – כך בודהה
  כמו הבודהה – כך יצורים חשים
  התודעה, הבודהה, היצורים החשים
  [בין] שלושת אלה אין כל פער
如心佛亦爾
如佛衆生然
心佛及衆生
是三無差別

דוגן מסיים את הנדר בהדגשת חשיבותו של הוידוי (סָאנְגֶה 懺悔). הוידוי, כפי שעולה מן הכתוב, אינו מעשה התנצלות והשתפכות רגשית או רגשנית אל נוכח דמות כלשהי, חיצונית לאדם, למען מחילה ואף בעבור גאולה; אלא הכרה וקבלה של מציאות חיי המתוודה. הוא אינו תחינה, כי אם קבלה.

דוגן, בסגנונו הדרמטי, מתאר וידוי אשר הינו פעולה פשוטה אך כלל אינה מובנת מאיליה: להישיר מבט אל מציאות חיי האדם ולהכיר בנוכח בה. "עקירת שורש הבערות", כפי שכתב, מצויה בהסתכלות כּנה על מציאות חיינו – דבר אשר אינו קל בעליל. ישנה גבורה במבט הזה, וישנה גם גבורה בלקיחת הנדר החוזר – לשוב ולהתבונן בכל שישנו. התבוננות זו אינה תנאי מקדים המאפשר את עקירת הבערות, אלא היא עקירת הבערות.

כאן גם המקום לציין כי אחד משיריו הידועים של דוגן, אשר חובר גם הוא בעת השהות בקָמַקוּרַה, מבטא היטב את חשיבות המבט הכנה אל נוכח המציאות. השיר, אשר בעיני משקף היטב את הלך הרוח העולה מכתב הנדר, נקרא "הפנים המקוריים" ותורגם על ידי בעבר כך:

אָבִיב — פֶּרַח
קַיִץ — קוּקִיָּה
סְתָו — יָרֵחַ
חֹרֶף — כְּפוֹר הַשֶּׁלֶג
כֹּה צָלוּל

*

מהדורת "הונזאן" (מאה-18) של השובוגנזו. בפתיחתה מופיע הנדר.
מהדורת "הונזאן" (מאה-18) של השובוגנזו. בפתיחתה מופיע הנדר.

***

חמלה היא גם "לא"

חמלה אינה רק מתק שפתיים.

חמלה היא גם היכולת לומר "די" ואף "לא". או לגעור כשצריך.

חמלה היא גם לסרב.

במובן זה חמלה יותר קרובה באיכותה לכנות מאשר לצו מוסרי זה או אחר. היא מה שראוי להיאמר לאור מה שישנו. היא נוכחות ולא תוכן מוסרי. לכן גם אין בנמצא הגדרה מוסכמת וסדורה לחמלה וישנם כל כך הרבה רעיונות על אודות טיבה, בדיוק כמו כל אותם הדיונים האין סופיים על אודות טבעו של ה"טוב".

חרף הניסיונות למצוא הגדרה אחת ומוחלטת לחמלה, הרי שגם במסורת הבודהיסטית אין בנמצא קטגוריה אחת סדורה למונח הזה. ישנם מושגים רבים שמהדהדים זה עם זה, וכל אחד מהם מבטא איכות מעט שונה מן האחר. סימפטיה, אמפתיה, הדדיות, רחמים (תרגום שמושפע חזק מהמסורת הנוצרית) – הכל נדחס תחת המטריה האחת אותה אנו מכנים "חמלה". זו אכן בעיה גדולה מאד.

לרוב ישנו הרושם כי חמלה היא דבר נעים. חמלה זה טוב. זה משהו חיובי ומעודד. "אני בעד חמלה", נאמר כולנו. אך לפחות מהבחינה הבודהיסטית (וזו אמירה גסה, אני יודע) חמלה היא בראש ובראשונה דבר מועיל, וככזו היא יכולה להיות גם מאד לא נעימה.

החמלה הבודהיסטית, על שלל המונחים שמתארים אותה, אינה רק אמפטיה או סימפטיה, כי אם מעשה שגורם לשינוי. היא מבט פעור, מגע מסייע, אך גם עיניים עצומות כשהרגע מתאים. היא יד פתוחה לעזרה מחד, ומכה חזקה מאידך. אין לזה מתכון; כל שיש הוא קשב.

חמלה אינה רק אביב שעושה נעים בלב ובעיניים, אלא (ואולי בעיקר) ההבנה שבתום האביב מגיע הקיץ וכי הולך להיות חם. חמלה היא הידיעה שיש סוף לדברים, אבל גם כי אותו ה"סוף" הוא זה שמבשר על הדברים האחרים, שבאים כל הזמן. חמלה לא מדירה את הסוף ולא אוחזת בהתחלה. היא מקבלת את שניהם ומניחה לשניהם להיות מה שהם. נאמר כי בבודהיזם המהאיאני המציאות המוחלטת של חיינו מבוטאת על ידי המילה "ככות", קרי: "כמות שהיא", ואכן זה ביטוי הולם לחמלה. להיות נוכח במציאות ולראותה כמות שהיא – לא דבר קל בכלל.

悲

[אחת הסימניות לחמלה, 悲 , שרבוט: א.ב]

נקודה נוספת למחשבה היא כי במסורת הבודהיסטית נהוג לשלב בין חמלה וחכמה ולומר כי לא תיתכן האחת בלא השנייה. חכמה, כך מוסבר, היא אותה הבנה, בהחלט רציונאלית, כי כל מה שישנו חולף. כי כל מה שישנו זולג הלאה מאיתנו – כולל אנו עצמנו. זוהי חכמה מעשית: מספיק להתבונן במה שיש. המבט הזה הוא גם ראשיתה של מה שאנו מכנים "מדיטציה".

אכן, לא תיתכן חכמה בלא חמלה מפני שראיית החולף פירושו להכיר במה שמולנו עכשיו. אם נביט במה שעכשיו נראה איך הוא כבר אינו. ממש כמו שאיפה ונשיפה, ממש כמו הריכוז במילים שאתם קוראים בדיוק עכשיו. להתבוננות הזו יש ערך מעשי רב מהסיבה הפשוטה שהיא מצביעה הישר אלינו בחזרה. זה לא רק העולם שזולג הלאה – אלא זה ממש אנחנו. ולמרות זאת, הנה אני כותב את הדברים האלה. הנה אני כאן מתאר את מה שהיה ואיננו. הנה אני מדבר על אודות כל שזורם לו וחולף. הנה אני מאשרר את העולם אל מול היעלמותו. זו חמלה. יש עולם למרות הידיעה כי, בעצם, אין.

ומחשבה אחרונה.

חמלה היא לדעת שאין חמלה פרט למעשה החומל. אין תוכן לחמלה פרט לעשייתה, ובעשייתה היא יכולה לגלם כל תוכן. הנה מישהו שניסח זאת טוב יתר ממני:

המורה מאדזו (סין, מאה שמינית) אמר לתלמידו:

"לעיתים למצמץ זה הדבר הנכון ביותר, לעיתים לא למצמץ זה הדבר הנכון ביותר. מה איתך?".

חמלה.