ארכיון תגיות: יהדות

"וְלֹא הַמִּדְרָשׁ, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה" – קריאה בודהיסטית בפרקי אבות

זה יכול להפתיע, אבל אמרות רבות מתוך "מסכת אבות" נשמעות כהנחיות לתרגול בודהיסטי, ובמיוחד זן בודהיסטי. אני בכוונה כותב כאן "נשמעות" כי יש דבר-מה בסגנון, בטון ובצורה בה הדברים מוצגים, שקושר באורח פלא בין שתי מסורות כה שונות ורחוקות (לכאורה). הצורה בה מוצגים הדברים – ובהחלט גם תוכנם – מצביעים על דמיון רב.

אל תטעו בי, אני לא חושב שבודהיזם ויהדות הם היינו הך. ממש לא. ישנם הבדלים גדולים. נוסף על כך, אני לא נוהג להסמיך דעות והשקפות לאור ציטטות אקראיות, משום שבדרך זו ניתן לבסס כל דעה וכל השקפה, ולמצוא ניגודים על ניגודים. הציטטות שאביא להלן משמשות אותי כאילוסטרציה בלבד, ובעבור הדגמת הזיקה שקיימת, לטענתי, בין שני עולמות שנתפסים כנפרדים ורחוקים עד מאד. אולם אני מאמין שישנן נקודות מפגש רבות בדיוק כמו שיש הבדל ניכר, ואחת המרתקות נחשפת לאור קריאה ב"מסכת אבות".

הנה ארבע מבואות שמשכו את תשומת ליבי:

אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר: אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם (פרק א משנה ג).

שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר: כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא (פרק א משנה יז).

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה. שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה (פרק ד משנה ב).

אַרְבַּע מִדּוֹת בְּהוֹלְכֵי לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, שְׂכַר הֲלִיכָה בְיָדוֹ. עוֹשֶׂה וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ, שְׂכַר מַעֲשֶׂה בְיָדוֹ. הוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה, חָסִיד. לֹא הוֹלֵךְ וְלֹא עוֹשֶׂה, רָשָׁע (פרק ה משנה יד).

האמונה שמתוארת כאן אינה נפרדת מעשייה אשר ביסודה עומדת הכרעה. זאת בניגוד לאמרות אחרות שנפוצו במסורת, בהן האמונה מתוארת כפרי מסקנה או הנמקה. ההבחנה בין שני משורי אמונה אלה תוארה על ידי מרטין בובר כ"אמונה ב…" לעומת "אמונה ש…", כאשר זו האחרונה קרובה יותר למימד המעשי והאימננטי העולה במסכת אבות.

מימד מעשי זה הודגש במיוחד בהגותו של ישעיהו ליבוביץ, שמיקם את מלאכת המצוות ביהדות במישור ההכרעה, ולא במישור ההשגה וההיסק. ליבוביץ מסביר באינספור כתביו כי מעשה המצווה נעשה בעבור עצמו ולמען עצמו, ולא בעבור גמול. מגמה זו, של ריקן התוכן האינסטרומנטאלי מהמעשה הדתי, ניבטת היטב בכמה וכמה אמרות במסכת אבות, ומוכרת היטב גם במקורות הבודהיסטים כפי שאתאר בהמשך.

miraof_c

אך מה הרקע לדגש זה על העשייה וההכרעה? מהיכן נובעת המגמה הזו?

קצרה היריעה לבאר כאן את המהלך כולו, וגם יתכן ולא ניתן לבארו במלואו כלל. בהשראתו של ליבוביץ, כדאי בשלב זה להסתפק בציון העובדה כי היות המצווה, במובן של "קבלת עול מצוות", עשייה ומלאכה בעולם, חוט השני שעובר בין הדעות השונות ביהדות, ובין האסכולות השונות. העשייה היא הגורם שמקיים את המסורת, ולא ההשגות על אודות העשייה – דעות אשר חולפות ומתחלפות תדיר.

ובכל זאת, מילות הסיכום של משה הלברטל בספרו "הרמב"ם" (הוצאת מרכז זלמן שזר, 2009), מאירות את הרציונאל ממנו הודגשה העשייה כגורם המרכזי ביהדות. הלברטל כותב  כך בהקשר לחיבורו של הרמב"ם, "מורה נבוכים":

[…] השפה, כמו התמונה והפסל, היא אמצעי מוגבל ומטעה לייצוג האלוהות. מן ההכרה במגבלות השפה עולה שהיא אינה מאפשרת כל ידיעה חיובית על אודות האל, והשמירה על טהרת האחדות ועל הנשגבות של האל מחייבת דומייה. הנבוך משיל מעליו את שפת האמונה המסורתית והמקובלת, מתוך הבנה שכל ניסיון לנסח אמונה חיובית ביחס לאל יהפוך את מושא העבודה לאל זר ומדומה [עמ' 299].

Professor_Moshe_Halbertal
משה הלברטל

צידה השני, אם לכנות זאת כך, של מוגבלות השפה הוא תוקפו הבלעדי של המעשה. מוגבלות השפה המתוארת כאן אינה רק מוגבלותה של "שפת החוץ" – מילים ומשפטים – אלא, ובעיקר, מוגבלותה של "שפת הפנים", קרי דמיונותיו ורעיונותיו של האדם בדבר הדרך בה הוא הולך. השפה כ"אלילות שקר" בכל הנוגע לידיעת האל.

ביקורת זו, על תוקפה של השפה בכל הנוגע לעבודת האל ביהדות, דומה במהותה לביקורת הבודהיסטית שנוסחה במסורות המהאיאנה והזן בדבר מוגבלותה של השפה בתיאור המציאות ודרכו של האדם בה.

כפי שציינתי כאן בעבר, הביקורת הבודהיסטית הקלאסית על השפה נוסחה במלוא עוזה במהלכו המפורסם של נָאגַארְג'וּנָה, בן המאה השלישית, אשר אפיין את טבעה של התודעה ככזו הממשיגה בלא קץ. המשגה עודפת זו, מעין התרחבות מחשבתית הסובבת סביב עצמה, ידועה במונח הסנסקריטי פְּרָפַאנְצַ'ה (prapanca) ואף כונתה בסוטרת ה-Samdhinirmocana כמימד ה"ציורי/דימיוני" של המציאות. במסורת הזן, המשגה עודפת זו מתואר לרוב כ"תודעת קוף" (יפנית: שִינְ'נֶן 心猿).

nagarjuna

אל מול הפְּרָפַאנְצַ'ה, אותו קוף מקפץ בלא הרף, ניסח נאגארג'ונה את תורת ה"ריקות", והראה את ההבל שבהקניית תוקף קבוע, מוחלט ומתמיד, למילים. התרוצצותו של הקוף תלויה בבטחונו כי המשגות תקפות תדיר, ולכן הצבעה על ריקותן משנה את התמונה מן היסוד.

מגמה ספקנית זו השפיעה עמוקות על סגנון השיח והלימוד במהאיאנה ובזן, ונפוצה בצורת ביטויים רבים דוגמת: "לא מבוסס על המילים ומשפטים" (יפנית: פוּרִי מוֹנְגִ'י 不立文字), "בלא מילים" (יפנית: מוּגוֹ 無語) ו"מסירה דוממת" (יפנית: מוֹקוּדֶן 黙伝).

נחזור כעת לדבריו של הלברטל על אודות מהלכו של הרמב"ם בנוגע לדממה שנוצרת אל מול אוזלת תקפותן של מילים. הוא מסביר כך:

המעלה הגדולה של ידיעת האל באה לידי ביטוי בתפיסה ספקנית מזוקקת ונקייה מכל רבב של השגב האלוהי, והיא משיבה את הנבוך אל העולם. […] כל מה שנותר בפניו הוא התגלות האל בעולם, המשקפת את תוארי הפעולה של החסד, הצדקה והמשפט. הדומייה מוליכה אותו אל הפעולה בעולם, שכן היא הדרך הבלעדית והישירה לאימוץ דרכיו של האל בחיי האדם [שם, 299].

ניתן בהחלט למצוא הדים בודהיסטיים למתואר כאן. ההולך בדרך הבודהה מכיר היטב את ריקותן של התופעות – את עובדת ארעיותו של כל הקיים – אך הוא מכיר גם בצידה השני (והמשלים), קרי אִשרורן של התופעות ובכך אִשרורו של העולם. מגמה זו נכונה גם לדהרמה.

אל מול נטייתו הטבעית של האדם לצנוח אל תהומות ה"אין" הניהיליסטי (יפנית: מוּ 無' זֶטָאִי-מוּ 絶対無), הודגש במהאיאנה אִשרורן של התופעות. המנגנון הספקני הקיצוני של תורת הריקות, הוא זה אשר הקים מחדש את "הצורה" – את העולם.

ה"צורה" (סנסקריט: רוּפָּה, יפנית: שִיקִי 色), היא הכלל הגדול שעומד אל מול ה"ריקות", ודרכה לומד האדם את הריקות. כפי שנאמר בפסוק המפורסם מסוטרת הלב: "צורה היא ריקות, ריקות היא צורה". הקיום "איננו", אך "איננו" הינו בעצמו קיום. מכאן גם חשיבות דמות הבודהיסטווה – אותה יישות אשר פועלת בעולם ואינה שואפת אל עבר עולמות אחרים. אם כן, החזרה לעולם, היות הבודהיסטווה חלק מהעולם הזה, כמות שהוא, מכונה באסכולת המהאיאנה כ"חמלה" (סנסקריט: קָארוּנַה). חמלה דומה משתקפת גם בדברי הרמב"ם, במה שהלברטל ניסח כ"שיבתו של הנבוך לעולם".

הנבוך אל מול האל והנבוך אל מול ריקותה של המציאות – שניהם עומדים בפתחה של דממה; שניהם על סיפו של ה"אין", קץ כל דרך וסופה של כל תקווה. אך שתי המסורות מציגות את התנועה במלואה – ה"אין" הוא בעצמו יש, ולכן כל שיש הוא הדבר עצמו.

הרמב"ם, ב"מורה נבוכים", מלמד כיצד יש להתאמן בהִטמעות שכזו ב"יש":

מכאן ואילך אחל להדריכך אל צורת התרגול, כרי שתשיג את התכלית הגדולה הזאת. הדבר הראשון שתשתדל לעשותו הוא שתרוקן את מחשבתך מכל דבר בשעה שאתה קורא קריאת שמע ומתפלל. אל תסתפק בכוונה בקריאת שמע בפסוק ראשון ומן התפילה בברכה ראשונה. כאשר זה יעלה בידך וישתרש במשך שנים, השתדל לאחר מכן שכל אימת שאתה קורא בתורה או שומע אותה, אל תחדל מלפנות כל כולך ובכל מחשבתך להתבונן במה שאתה שומע או קורא ["מורה נבוכים", ג, נא, עמ' 660, כפי שמופיע אצל: שם,296].

הרמב"ם
הרמב"ם

כאן מתאר הרמב"ם את עבודתו הרוחנית של המאמין ממש כמדיטציה (אם להשתמש במילה זו בהקשר זה) השמה לה כיעד את המצוות השונות, ולא את הגמול או הרווח שינבע מהן. הספקנות הרבה בדבר תוקפה של השפה הובילה לכך כי היעד הרוחני מוגדר כעצם עשיית המצווה, ולא כגמול שינבע ממנה בעתיד. היעד אינו פרי המעשה, אלא העשייה עצמה. מגמה זו כמובן אינה שוללת את פירות המעשה, אלא מבקשת מהמאמין שלא להתלות בהם.

כאן מתבהר צומת מפגש מרתק בין המחשבה היהודית לבין זו הבודהיסטית – ובמיוחד הזן בודהיסטית. צומת זה הינו ההדגשה שקיימת בשתי המסורות, בנוגע לחשיבות המלאכה הנעשית לשם עצמה. ביהדות הדבר מוכר בשם "תורה לשמה", ואילו במחשבה הבודהיסטית המגמה הזו נפוצה בצורת ביטויים שונים כמו: "בלא ציפייה" (יוֹגָצַ'ארַה בהוּמִי שָּסְטרַה), "שום רווח" (מאמרות בודהידהרמה) ו"תרגול שלא למען הישג" (דוגן זנג'י).

בין אם על לשון החיוב ("לשמה") ובין אם על לשון השלילה ("שלא למען הישג") ניתן להבחין במגמה דומה בשתי המסורות, והיא כי עבודה רוחנית היא עמדה בעולם, ואינה גיוסו של העולם בעבור עולם אחר. בשתיהן בוהקת עשייה שהיא לשם עשייה, ובכך אינה אוחזת בפירותיה. בדהרמה הדבר מכונה לרוב בתאור "[ה]תודעה [ה]זו היא בודהה" (יפנית: סוֹקוּשִין זֶבוּטְסוּ 即心是仏ׂׂ), ואילו במסכת אבות הדבר מובן כהיות "העולם הבא" נוכח כאן ועכשיו. ר' חיים מוולוזין מסביר זאת כך:

[…] והוא עושה עתה העולם הבא במעשה המצוות, והוא מעשה ידי אדם עצמו כי המצווה היא עצם השכר, והאור הוא בגן עדן בחיי האדם. (ישעיהו ליבוביץ, "פרקי אבות: פירוש רוח חיים", אגם, 2012, 16).

***

סוגיות אלה, ורבות אחרות, ידונו בסדנת לימוד בת שמונה מפגשים שאערוך בסוף החודש בחנות הספרים "המגדלור" שבתל אביב. לפרטים על המפגשים ותוכנם, לחצו כאן.