ארכיון תגיות: פילוסופיה השוואתית

דוגן דרך עיניו של קאנט – אתיקה לא תועלתנית במסורת הזן (חלק 1)

ברשימה להלן ובזאת הבאה, אני מבקש לנסות להסביר את אחד מהמאפיינים של מסורת הזן בכללותה ודרכו של דוגן בפרט. כוונתי ליחס הלא-תועלתני לדרכו הדתית – יחס שצבע בגוון ייחודי את הבודהיזם היפני לזרמיו, והשפיע רבות על מסורת הזן בכללה. אדגיש כי היחס הלא-התועלתני לדרך הזן שלימד דוגן, הוא היבט אחד ומובחן מתוך מכלול מורכב של הנחות, טענות וקביעות שהוא ודומיו ניסחו בכתביהם, לא פעם תוך סתירות רבות.

אכן הדברים פרועים למדי, ולומדי דוגן יודעים כי צפויה להם למידה עמוקה, מעוררת השראה אך גם מתסכלת, שכן בכתביו מוצאים באותה המידה גם ביטויים ליחס תועלתני בהחלט ללימוד הדרך. כך שדוגן אינו מתיימר להציג משנה עקבית (על כך אפשר לקרוא כאן ולמיטיבי לכת כאן).

ובכל זאת, קשה להתעלם מהעובדה שאחד מהמאפיינים הבולטים, כמו גם המהותיים לדרך הזן בכללותה וזאת של דוגן בפרט, הוא היחס הלא-תועלתני, או אם אסייג – אפשרותו של יחס לא תועלתני. האפשרות לראות בחיי הרוח לא רק מרחב לתיקון נפשנו או תודעתנו הפגומה, הממתינה לאותה גאולה שתבוא. דוגן תאר זאת בהנחייתו: "למד את הדרך בעבור למידתך את הדרך".

כאן נדרשת הסתייגות נוספת: מה שמפורש פעמים רבות בנמהרות פשטנית בפי הלומדים את דוגן (ואני ביניהם) כמעין סיסמה נוחה לסיכום משנתו – כי דרך הזן אינה תועלתנית וכי "אין דבר להשיג" – הוא מסקנה פזיזה מדי בנוגע למסורת כה מורכבת ורבת פנים, והיא לא הולמת את הרגישויות השונות שדוגן מביע בכתביו.

לכן אני מציע שיותר מאשר ביטול היחס התועלתני, דרכו של דוגן מתאפיינת בערעור חוזר ונשנה של בלעדיות היחס התועלתני, ובכך מלמדת את ההולך בה להתבונן, לשקול, לחשוב, ולבוא בחשבון עם עצמו בכל עת מחדש בדבר ערכה של דרכו: האם יוכל להתמיד בה שלא בעבור הבטחה ודאית לגאולה, או שמא יתמיד בה רק בתנאי שהגאולה תובטח? שאלות אלה נכונות למסורות דתיות רבות, והן עדות לתפישת שחרור דינמית, כלומר להבנה שיש יותר מפשר אחד ומוחלט למהותו של השחרור. יתכן שדרך הזן היא מהחתרניות שבדרכים אלה.

כדי לנסות ולהבין את העומד בבסיס היחס הלא-תועלתני לדרך שלימד דוגן, אני מציע לעצור לרגע ולחשוב על הסוגייה הזאת דרך בחינה חיצונית, שתושתת על מסורת מרכזית בהגות המערבית המודרנית – האתיקה של קאנט. כפי שנראה, מסתמן דמיון מעניין בין הרגישות הלא-תועלתנית של השניים, גם אם כמובן המרחק ההגותי ביניהם גדול והמפגש חטוף, אם כי מרתק.

ההשוואה בין קאנט והפילוסופיה הבודהיסטית אינה תחום חדש. הוגים יפנים, בעיקר מ"אסכולת קיוטו", עסקו בקאנט מראשית המאה העשרים וזיהו בו רגישות אתית שהולמת את עיקרי המהאיאנה ומסורת הזן (הנה מאמר של אחד ממשיכיהם). גם במערב עסקו רבות בקאנט תוך השוואה למגמות מסויימות בפילוסופיה הבודהיסטית. באופן ספציפי, ההשראה לדברים שלהלן עלתה בי תוך כדי הקריאה בספר  The Discipline of Freedom: A Kantian View of the Role of Moral Precepts in Zen Practice, והנאמר במאמר: A Metaphysics of Morality: Kant and Buddhism.

ובכן, קאנט טען כי כבני אדם, אין לנו ידע בלתי תלוי על המציאות לכשעצמה. אין לנו יכולת לידיעה ישירה שלה. אנחנו לא יכולים לדעת, ודאי שלא לנסח, את המציאות כמות שהיא, מפני שההכרה שלנו מוגבלת ביכולתה להקיף את כוליות המציאות. הידיעה שלנו תלויה פחות בשפה ויותר בהתנסות. ההתנסות, טוען קאנט, נגזרת מקטגוריות ההכרה שלנו, כלומר מהשפה שמבנה את ההכרה. לדוגמה: אנחנו אף פעם לא מתנסים בזמן או בחלל לכשעצמם, אלא תמיד ההתנסות שלנו היא בזמן-חלל גם יחד. קטגוריות ההכרה ("זמן" ו"חלל") הן שמבנות את החוויה הקיומית שלנו. אנחנו גם אף פעל לא מתנסים בסיבתיות בפני עצמה, למשל רק בסיבה או רק בתוצאה, אלא מתנסים תמיד בהדדיות הסיבה והתוצאה.

כך קאנט, במעין חכמה בודהיסטית חדה כתער, מלמד שאין "תבונה טהורה" שבאמצעותה נוכל להתנסות, להבין ולהוכיח את המציאות לכשעצמה. התבונה לא יכולה ללכוד את המציאות. ובכל זאת, ההכרה שלנו חייבת איזושהי נקודת עיגון שתהיה ממשית ועקבית, ואת התפקיד הזה ממלאת השפה. כך שלפי קאנט, אין עבורנו מציאות מעבר לשפה. כמעשה ההוגה ההודי נגרג'ונה בן המאה השנייה, קאנט מצביע על מוגבלותה של השפה, אך מדגיש את הכרחיותה.

כאן נשאל: מה עם המציאות המטפיזית או קיומו של המוחלט או האלוהי? האם ניתן להתנסות בהם? קאנט טוען שלא ניתן להוכיח את קיומם של אלה מפני שגם הם חורגים משפה וממילא מהנמקה. כך כל ניסון להוכחה של המוחלט מוביל לסתירות, וזאת מפני שהשפה לא יכולה ללכוד את המוחלט בפני עצמו (שכן הוא מעבר לשפה). כך שאם קאנט היה אדם דתי, היינו יכולים לטעון שעבורו האל הוא בבחינת אידיאה לא מוכחת שמכוונת את החיים הדתיים. האל כרעיון לא מוכח שלא ניתן לעגן אותו, אבל הוא בכל זאת מנחה אותנו. כך קאנט ערער למעשה את הטענה שנפוצה מימה"ב, כי ניתן להשתמש בפילוסופיה בעבור הוכחת טענות הדת, וזאת בשונה למשל מרב סעדיה גאון ובמיוחד מרמב"ם, שטענו שלפילוסופיה יש תפקיד בחיי הדת עצמם. קאנט שולל כל תפקיד דתי לשפה וממילא לשכל.

ובכל זאת, היכן ניתן לאתר אצל קאנט היבט רוחני כלשהו או כזה שאפשר לכנותו דתי? את אלה מוצאים בתורת המוסר שניסח. עבור קאנט, המוחלט הוא האתיקה, והאתיקה מובנת כחובה בלתי-מותנית.

עבור קאנט, לנהוג בצורה מוסרית פירושו להיענות לצו בלתי-מותנה. זהו צו שחורג מהקיום הארעי, הקונטינגנטי והיחסי של חיינו. כלומר שהאתיקה עבורו אינה תלויה באינטרסים, חשקים וכולי. לכן שיקולים פרגמטיים, מעשיים ואינסטרומנטליים שכאלה אינם אתיים. עניינם אינו האתיקה אלא שכר האתיקה. הם תלויי תמורה. האתי הוא הלא-תועלתני. קאנט טען שאנחנו צריכים לפעול מתוך תחושת חובה בלתי-תלויה: לעשות את הראוי פשוט מפני שהוא הראוי.

אך כיצד נדע מהי החובה הבלתי-מותנית ומהו הראוי? בתשובה לכך קאנט מציע את מה שכינה כצו הקטגורי, אותו ניתן לנסח בצורה הבאה: האם אוכל להכליל את עיקרון הפעולה שלי על כל בני האדם? כלומר האם ארצה שכולם יפעלו כמוני? האם אני יכול לדמיין מציאות בה כולם פועלים באופן בו אני פועל? מה יקרה אם כולם יפעלו כך?

הצו הקטגורי משקף אינטואיציה עמוקה: אם אתיקה תבוסס רק על שיקולים תועלתניים, כלומר אינטרסים וכולי, הרי שהאתיקה תרוקן מערכה. היא לא תהיה אתית. אם כולם ישקרו, לא יהיה ערך לקטגוריה "אמת" וממילא לא יהיה ערך לקטגוריה "שקר". לפעולה האתית יש ערך רק בהשתחררותה משיקולים פרגמטיים ופרטיים, אשר במהותם הם אינסטרומנטליים. אתיקה היא החריגה מכל אלה. כך קאנט מלמד שכשאנחנו שואלים שאלה אתית, אנחנו צריכים בעצם לצאת מנקודת מבטנו הפרטית. לצאת מעבר לשיקולים המותנים שמנהלים אותנו.

אני חושב שזאת אינטואיציה עמוקה שמשותפת לרבים – מחויבות אתית אינה נגזרת מצרכים. היא חלה עלינו, ולא נובעת מהצרכים המותנים שלנו. בשונה מאתיקה תועלתנית, קאנט מלמד כי אתיקה היא בראש ובראשונה ערך ואינה צורך. הרעיון הזה הדהד לאורך ההיסטוריה בצורות שונות, מימיו של קאנט, דרך קירקגור והרמן כהן, ועד לרב סולבייצ'יק וישעיהו ליבוביץ. לטענתי, ניתן למצוא רגישות כזו גם בהיסטוריה הבודהיסטית ובפרט במסורת הזן.

אם לא בעבור הישג, מדוע לשבת?

 

חשוב להדגיש שקאנט מוצא קשר בין אתיקה לא-תועלתנית וחירות. היכולת לפעול פעולה מוסרית שאינה מותנית בשיקולים פרגמטיים או שנעשית מתוך אינטרס, מעידה על יכולתו של האדם לחרוג מנקודת המבט הפרטית שלו. למשל: כשאנו רואים מישהו פועל באופן לא תועלתני, אלא פשוט פועל מתוך רצונו לפעול כראוי, ומצליח לגבור על הביוגרפיה שלו וכל האינטרסים שמנחים אותו, זה מרשים אותנו. אנחנו מתרשמים בדיוק מפני שאותו אדם מחל על כבודו, ופעל בהגינות גם אם הפסיד מכך מעמד, שם טוב או עסקה טובה. קאנט טוען שיש יכולת אנושית לפעול כך, מתוך החובה. יש לאדם את היכולת להשתחרר מעול האינטרסים. כך שהמעשה האתי הלא-תועלתני הוא עדות לחירות.

קאנט רואה בחירות הזאת את הבסיס למה שהוא מכנה "כבוד האדם". כלומר היכולת להתייחס לכל אדם לא רק בבחינת אמצעי, אלא כתכלית העומדת בפני עצמה. להתייחס למישהו כאדם, פירושו לכבד אותו כתכלית ולא רק כמכשיר. לפגוש אותו שלא רק לפי חישובי תועלת. האדם חורג מהשוק. כך שהיחס האתי מתבטא בראש ובראשונה ביחס הלא-מכשורי אל האחר. הסגולה האתית הלא-תועלתנית, המאפיינת לדעת קאנט רק את האדם, היא המקור לכבוד האדם.

ברשימה הבאה אתאר כיצד המהלך הזה של קאנט יכול לסייע בהבהרת מורכבותו של היחס הלא תולעתני לדרך הזן, כפי שלימד דוגן. שכן אם הישיבה  במדיטציה אינה צורך, מדוע לשבת?