ארכיון תגיות: תרגום

הנדר של דוגן [תרגום בעבודה]

בקיץ של שנת 1247 הגיע דוגן לביקור נדיר בעיר הבירה קָמַקוּרַה. הוא הוזמן לאחוזתו של הוֹג'וֹ טוֹקִיוֹרִי – מי שעמד בראש השלטון הצבאי באותה התקופה והיה לשליט בפועל של יפן. דוגן נתבקש להציג את עיקרי התורה שלימד עד כה במנזר אֶיהֵיגִ'י, הרחק בהרים, ולמען כך שהה במעונו של טוֹקִיוֹרִי כחצי שנה.

גדול מלומדי הביוגרפיות של דוגן, פרופסור אוֹקוֹבוּ דוֹשוּ המנוח, מציין במחקרו כי השהות הארוכה בקרבת טוֹקִיוֹרִי ואנשי החצר הייתה מהגורמים שפתחו את שערי הבירה בפני דוגן וקהילתו, שנותרו עד אז מבודדים במחוז אֶצִ'יזֵן המרוחק. פרופ' אוֹקוֹבוּ מציין כי בעוד קורותיו של דוגן בקָמַקוּרַה אינם ידועים לנו במלואם הרי  העובדות ברורות: דוגן לא רק הקפיד לערוך מפגשים עם דמויות מובילות בחצר, אלא גם הציג לקהל שירים רבים שכתב בסגנונות הטָאנְקַה ("שיר [יפני] קצר") וה-קָאנְשִי ("שיר סיני").

Dogen and Tokyori 1247
דוגן מלמד בקמקורה (אוסף ביוגרפיות איהיג'י)

אך מבין הכתבים שהציג דוגן בקָמַקוּרַה היה גם טקסט נוסף שכתב בסוף חודש אוקטובר של אותה השנה, ושאינו מבין סוגות השירה. שמו של הטקסט, שנכתב על ידי דוגן ביפנית, הוא "כתב נדר" (הוֹטְסוּ גָאנְמוֹן, 発願文), וכיום הוא ידוע בשם הרשמי והארוך יותר: "כתב הנדר של הנזיר הבכיר איהי" (אֶיהֵי קוֹסוֹ הוֹטְסוּ גָאנְמוֹן 永平高祖発願文), וגם בשם הנוסף: "כתב הנדר של המורה הגדול סוֹג'וֹ" (סוֹג'וֹ דָאישִי הוֹטְסוּ גָאנְמוֹן  承陽大師発願文). השמות "אֶיהֵי" ו"סוֹג'וֹ" הם מבין כינויו הרשמיים של דוגן, כאשר זה האחרון ניתן לו ברבות הימים על ידי קיסרות מייג'י, בסוף המאה התשע-עשרה.

המחקר המודרני מבהיר ש"כתבי נדר" (גָאנְמוֹן 願文, הְיוֹבָּאקוּ 表白) נפוצו ביפן החל מתקופת הִיאַן דרך תקופת קָמַקוּרַה ואילך, ולכן אין זה מפתיע שגם דוגן חיבר אחד. זו פשוט הייתה הצורה המקובלת להצהיר על אודות עיקרי האמונה, וכך גם עשו קודמיו של דוגן, כמו הנזיר סָאִיצ'וֹ, בן המאה השמינית, ומורה הזן אֶיסַאִי, בן זמנו של דוגן. אך חרף השכיחות הגדולה של כתבי הנדר למיניהם נותר זה שכתב דוגן נסתר מעיניהם של רוב מתרגלי הסוטו בעבר ובהווה, וכן מתודעתם של חוקרי דוגן מודרניים.

יתכן והסיבה לכך היא כי הנדר – המשקף את "ארבע שבועות הבוֹדהִיסָטְוַוה" כאידאל הרעיוני והמעשי בזרם המְהָאיאָנַה – מציג את דמותו של דוגן באור זר לזה שרוב האנשים רגילים אליו. כפי שניתן לקרוא בהמשך, לא נזכרת בטקסט ישיבת הזאזן וגם לא משולבות בו התחכמויות מאתגרות בסגנון הקוֹאָן. להיפך: כתב הנדר הוא רגשי, ויש בו מן התפילה ומשאלת הלב. להיכן נעלם הקיר שיושבים מולו? היכן חבטת המקל?

הטקסט תורגם לפני כמה שנים לאנגלית על ידי מורה הזן שוֹהָאקוּ אוֹקוּמוּרַה וצוות מתרגמים מסן פרנסיסקו זן סנטר. נראה כי מגרסה זו הותקנו תרגומים תואמים בספרדית, איטלקית וצרפתית. אני התחלתי לעבוד על כתב היד היפני לפני כשנה כחלק ממאמר מחקרי שאני כותב על אודות כתבי הנדר שחוברו בראשית היווסדו של הזן היפני. כתב המקור שאני משתמש בו נמצא באסופה הרשמית של מנזר אֶיהֵיגִ'י: "כתבי לימוד יומיים של סוטו זן" (סוֹטוֹ-שוּ נִי'קַה סֶייטֵן 曹洞宗日課聖典). התרגום לעברית שמופיע כאן הוא למעשה טיוטה בעבודה, ואני משתף אותו כאן לראשונה.

***

הנדר של דוגן

מי ייתן ויחד עם כל היצורים החשים, לאורך חיים אלה ולמשך אין-קץ תקופות חיים, נשמע את הדהרמה האמיתית, שכן עם שמיעתה לא נותר ספק ואין כל חוסר אמונה. כי נפגוש בדהרמה האמיתית ונשמר אותה, נזנח את הבלי העולם, ויחד עם כל הארץ והיצורים החשים נממש את הדרך.

למרות שהשלכות העבר נערמות בלא הרף, וישנם תנאים וסיבות שמכשילים את מימוש הדרך, מי ייתן וכל הבודהות והאבות שהגשימו אותה ירעיפו עלינו מחמלתם, יחלצו אותנו מנסיבות התעתוע ויגרמו לנו לתרגל בלא כל מכשלה. מי ייתן והבודהות והאבות ישתפו אותנו בחמלת חכמתם הנפרסת וממלאת את אין-קץ העולמות.

בעבר, הבודהות והאבות היו כמונו; בעתיד אנחנו נהיה לכדי בודהות ואבות. להביט כעת בבודהות ובאבות – הנה אנחנו בודהות ואבות. להרהר בדבר תודעת הבודהי – הנה תודעת הבודהי. מפני ש[הם] העניקו לנו מחמלתם בנדיבות ובלא כל תנאי, אנחנו משיגים את הנשגב ושומטים אותו.

לכן אמר המורה לוֹנְגִיאֶה [מאה תשיעית]:
על כל אלה שלא התעוררו בחייהם הקודמים להתעורר כעת. גופם הוא פרי אין קץ תקופות חיים – יש לנצל אותו היטב. בטרם התעוררו, בודהות העבר היו כמותנו; המתעוררים כעת הם בדיוק כמו אותם אנשי עבר.

נבחן בדממה את הסיבות והתנאים הללו, [הם] ההבנה העמוקה של מימוש הבודהה. כך, אם נכיר בהשלכות מעשינו נקבל מחסד הבודהות והאבות. אם נכיר בפני הבודהה בדבר מידת הקפדתנו בתודעה, במחשבה ובגוף, הרי שבכוח ווידוא זה יוסר שורש הבערות. זה התרגול האמיתי בעל הגוון האחד; תודעת אמונה אמיתית; גוף אמונה אמיתי.

***

לא קשה לחוש כי לטקסט רבדים רבים ואכן אין זה המקום לנסות ולבאר את כולם. כאן אתייחס לשתי נקודות מהותיות שחוזרות בדבריו של דוגן: הדגשת דמותם ההיסטורית של בודהות העבר ("מורים ואבות"), ומהותו של הוידוי לאור הניסוח המתמיהה שחותם את הטקסט.

אחד מהדברים הבולטים ביותר בכתוב, כאמור, הוא העובדה שדוגן משבח ומהלל פעם אחר פעם את קודמיו בדרך: הבודהות והאבות (בּוּ'סְוֹ 仏祖). לדבריו, כל אלה לימדו כיצד להִחלץ מ"השלכות העבר" שהולכות ונערמות ובכך מקשות על מימוש השאיפה הכנה להיטיב עם כל שישנו. במילים אחרות: השלכות מעשי העבר הן המכשול בפני פעולה בהווה, ובוודאי מכשול בפני הניסיון השאפתני להיטיב עם כל היצורים החשים. ה-קַארְמָה הולכת ומסתעפת, ונראה כי אין כל מוצא.

אך דוגן מציע נתיב היחלצות מיחסי הסיבתיות המסועפים הללו. הדרך לעשות זאת, הוא מסביר, היא ללמוד את מעשיהם והתנהגותם של הקודמים בדרך ולפעול לאורם. מכך עולה כי שהשחרור מיחסי הסיבתיות – אותה התרחשות אינסופית המקיימת את ההווה – הינו דרך פעולה בהווה; פעולה כדוגמת אימוץ מלאכתם ודרכם של הקודמים בדרך. כפי שכתב במקומות אחרים: מי שרוצה להיטיב, אזי שיראה כיצד קודמיו בדרך היטיבו. דגש זה, על צורת היות מסויימת ופעולה בעולם, הוא הדבר אותו מתאר דוגן כחמלתם של מורי העבר.

החמלה הזו אינה כוח מיסטי שנובע מאותם מורים אל כיוונו של האדם, אלא עובדת היותם דוגמה אישית ומקור השראה. זו חמלה שהיא עוּבְדָת אופן קיומם של אותם מורי עבר, והעובדה שאופן קיום זה מעורר השראה כאן בהווה. דוגמה אישית היא צורת הלימוד הישירה ביותר. המורה מראה לתלמיד כיצד לנהוג ובכך מעניק לו את הלימוד העמוק ביותר. גם זו חמלה.

אמירה מעניינת נוספת שיכולה להבהיר את רעיון החמלה במובן זה מצויה בפסקה השלישית של הנדר. כאן דוגן מקביל בין הבודהות לבין המתבונן בהם. לטענתו, די במבט אחד (גוֹקָאן ご観) בזה אשר מממש את הדרך, והנה יש "בנו" מן הדרך. די במחשבה אחת על אודות הדהרמה, והנה היא נוכחת. מיידיות זו אינה מיסטית או מטאפיזית, להיפך – היא נובעת מכוחה של השראה ומעוצמתה של הערכה אל נוכח דמויות העבר שעשו את שעשו. די במבט אחד כדי לקבל השראה, ודי בהשראה אחת כדי לגרום לשינוי.

רעיון זה מתחזק גם לאורו של הציטוט שמביא דוגן מתוך דבריו של מורה הצ'אן לוֹנְגִיאֶה 龍牙, בן המאה התשיעית:

"בטרם התעוררו, בודהות העבר היו כמותנו; המתעוררים כעת הם בדיוק כמו אותם אנשי עבר".

דבריו של דוגן מבוססים על העובדת ההתהוות ההדדית, הבסיסת למחשבה הבודהיסטית, לאורה תודעה ערה תלויה בתודעה נבערת, ואילו תודעה נבערת יכולה להשתנות לכדי ערה (למשל דבריו של נגרג'ונה על אודות הזיקה המתמדת בין סאמסארה לנירוואנה). עיקרון זה מכונה בבודהיזם המהאיאני כ"תודעה אחת" (אִיש'ין 一心) והיא למעשה מכלול קיומן ההדדי של שלל איכויות התודעה, בין אם בערות או ערות. זיקה מתמדת זו מוסברת בסוטרת "זר הפרחים" כך (תרגום מהיר שלי) :

  כמו התודעה – כך בודהה
  כמו הבודהה – כך יצורים חשים
  התודעה, הבודהה, היצורים החשים
  [בין] שלושת אלה אין כל פער
如心佛亦爾
如佛衆生然
心佛及衆生
是三無差別

דוגן מסיים את הנדר בהדגשת חשיבותו של הוידוי (סָאנְגֶה 懺悔). הוידוי, כפי שעולה מן הכתוב, אינו מעשה התנצלות והשתפכות רגשית או רגשנית אל נוכח דמות כלשהי, חיצונית לאדם, למען מחילה ואף בעבור גאולה; אלא הכרה וקבלה של מציאות חיי המתוודה. הוא אינו תחינה, כי אם קבלה.

דוגן, בסגנונו הדרמטי, מתאר וידוי אשר הינו פעולה פשוטה אך כלל אינה מובנת מאיליה: להישיר מבט אל מציאות חיי האדם ולהכיר בנוכח בה. "עקירת שורש הבערות", כפי שכתב, מצויה בהסתכלות כּנה על מציאות חיינו – דבר אשר אינו קל בעליל. ישנה גבורה במבט הזה, וישנה גם גבורה בלקיחת הנדר החוזר – לשוב ולהתבונן בכל שישנו. התבוננות זו אינה תנאי מקדים המאפשר את עקירת הבערות, אלא היא עקירת הבערות.

כאן גם המקום לציין כי אחד משיריו הידועים של דוגן, אשר חובר גם הוא בעת השהות בקָמַקוּרַה, מבטא היטב את חשיבות המבט הכנה אל נוכח המציאות. השיר, אשר בעיני משקף היטב את הלך הרוח העולה מכתב הנדר, נקרא "הפנים המקוריים" ותורגם על ידי בעבר כך:

אָבִיב — פֶּרַח
קַיִץ — קוּקִיָּה
סְתָו — יָרֵחַ
חֹרֶף — כְּפוֹר הַשֶּׁלֶג
כֹּה צָלוּל

*

מהדורת "הונזאן" (מאה-18) של השובוגנזו. בפתיחתה מופיע הנדר.
מהדורת "הונזאן" (מאה-18) של השובוגנזו. בפתיחתה מופיע הנדר.

***

הכביש המהיר של הזיכרון: קריאה אחת בהייקו

שיר אחד בודד:

נָתִיב אֶחָד
לְכָל מַה שֶּׁנִּשְׁכַּח
לֵיל טַל

忘れ去る
ことに一途や
露の夜

***

מיטסו סוזוקי כתבה את השיר הזה בסתיו של 1981. התעכבתי עליו פעם אחר פעם, גם כשהספר כבר עמד לצאת לאור ולא ידעתי למה אני כל כך אוהב אותו. לא שאני טוען כי חשוב לדעת "למה" מתרגשים משיר, אבל ההייקו הזה נתפס בעיני כיוצא דופן. פשוט אהבתי אותו מהתחלה, ולא בגלל סיבה זו או אחרת שהבדילה אותו מיתר מאות השירים שסוזוקי כתבה. אהבה שלמה אינה דורשת הנמקה אני מניח.

mitsu_balloon_by_barbara_wenger
מיטסו סוזוקי, קיץ 1986.

זה קורה די הרבה עם הייקו ועם אמנות בכללותה – אי הידיעה אל מול הרגש. אי הידיעה הזה מותיר הרבה מההייקו לעולמו של הקורא: שישלים את הכתוב מתוך עצמו, מתוך עולמו. זה גם המימד החי של השירה: הקורא ממשיך אותה בליבו (זה די קל כשהשיר כה קצר).

אבל אז קורה דבר מה מעניין: השירה הקצרה נגלית ככזו אשר אינה קצרה כלל. היא נמשכת הלאה בתודעתו של הקורא. השיר נודד איתו ביומו. לכן הייקו אינו נגמר אף פעם. אולי המילים נגמרות אבל השיר לא מסתיים. במובן זה הייקו אינו "שירה קצרה" כלל וכלל, אלא מגע מתמשך בין הקורא לבין רגע אחד – תמונה אחת או שתיים – שנלכדו במילים ספורות.

מיעוט המילים, הקטיעות הזו של ההייקו, העצירה – כל אלה הם בסוד כוחו. אבל כשעוצרים, ממש כמו בעת ישיבה על כרית, רואים כיצד דבר אינו עוצר. הדבר נכון גם לשירה. יש לה סוף אבל היא נמשכת.

"נָתִיב אֶחָד לְכָל מַה שֶּׁנִּשְׁכַּח" כתבה סוזוקי, והשליחה אותנו אל האמת הפשוטה של השכחה. הכול זולג הלאה. זיכרונות נמוגים ומשתנים. "נָתִיב אֶחָד לְכָל מַה שֶּׁנִּשְׁכַּח" והוא לא כאן.

המילים שמיטסו בחרה בשיר הן חזקות. 忘れ去る פירושו הוא "לשכוח לגמרי" או מילולית "לחמוק אל שכחה". גם הביטוי 一途 הוא חזק: פירושו "דרך בלעדית" או "נתיב בודד". מיטסו מצביעה במילותיה אל עבר הנתיב האחד בו דוהר הלאה כל מה שאנחנו נושאים בליבנו. בכביש המהיר של הזיכרון הכל נוסע רחוק מכאן.

אבל אז סוזוקי מבצעת את התנועה המוכרת של משוררי ההייקו – היא שוברת בחזרה לכאן. היא מנווטת את הנשכח, את חסר הצורה, אל תמונה אחת נהירה. התמונה הזו היא "לֵיל טַל". כל מה שחומק מכאן שב לכאן, וכמה שהדימוי "ליל טל" קולע.

זיכרון תמיד קורה עכשיו יאמרו מורי הזן. כל מה שאנחנו זוכרים נולד עכשיו.  הזיכרונות איתנו ולכן משתנים איתנו. בכל מקום שאנחנו – הנה נולדים מחדש הזיכרונות . לכן ברגע זה, ממש כאן יחד איתנו – כל הזיכרונות כולם.

****

בשבוע הבא ביום חמישי (ה-18 לדצמבר) בשעה 20:00, יערך ערב שיוקדש לשירה הנפלאה הזו בחנות הספרים העצמאית "מילתא" שברחובות (רחוב יעקב 36). אדבר בו על מיסטו סוזוקי, דוגן, ריוקאן והקשר היפה שבין מסורת הבודהה לשירה היפנית. לפרטים נוספים ראו כאן.

 

 

מיוֹאֶה והירח – שלושה תרגומים ב"הליקון" החדש

הנזיר מיוֹאֶה קוֹבֶן 明恵高弁 הוא מהדמויות המרתקות שפעלו ביפן של המאה השלוש עשרה. שיריו וכתביו נלמדים (בעיקר ביפן) עד היום, ובתוכם "יומן חלומות" נדיר שרשם לאורכן של כארבעים שנים.

מיוֹאֶה היה תלמיד ומורה בזרם הקֶגוֹן אך בעיקר מזוהה עם זרם השִינְגוֹן. את דמותו הכרתי דרך הביקורת החריפה שהביע בדבר הממסד הבודהיסטי של אותה התקופה (במיוחד על זרם הטֶנְדָאִי) וכן על הגותו של הוֹנֶן 法然 מזרם הג'וֹדוֹ. דבר נוסף שמשך את תשומת ליבי אל מיוֹאֶה היה העובדה כי בערוב ימיו אימץ סגנון דומה לזן בכתביו ובעיקר בשירתו.

מיוֹאֶה אינו מוכר כמו יתר המורים הגדולים בזמנו אבל אני מוצא בכתביו, וכאמור בעיקר בשירתו, מאפיין יפה לתקופה הזו בתולדות יפן. תקופה במהלכה חל מפץ של התעוררות רוחנית ואמנותית חדשה שהשפיעה ועיצבה את מה שאנו מכירים, בהכללה גסה, כ"בודהיזם יפני".

Semuiji_Myoue
הנזיר מיואה יושב על עץ

עבור כתב העת "הליקון" שזה עתה יצא (מס' 106, ותודה לדרור בורשטיין על עריכתו) בחרתי שלושה מ"שירי הירח" של מיוֹאֶה.

הירח, אשר מסמל בהגות הבודהיסטית את התודעה, מדומה בשירתו של מיואה לחבר וותיק – מישהו ששותף ביומו הקשה והבודד של הנזיר הנודד, של האדם במסעותיו. הירח, כמו התודעה, מאיר אך גם נסתר; תמיד נוכח, אך גם נעלם.

***

page-0

מכיוון שהרזולוציה בתמונה לא הכי גבוהה, אני כותב כאן את השיר שלישי:

 

גםַּ אנֲיִ אלֵךְֵ
אֶל מֵאֲחוֹרֵי הָהָר
גםַּ היַרָּחֵַ
לַילְָה אַחַר לַילְָה
נְאָרֵחַ חֶבְרָה זֶה לְזֶה

 

**

 

הזן של דוגן – כמה צמתים היסטוריים

הרקע ההיסטורי לתרגול הזן שלימד דוגן הוא מורכב, מסועף ויש בו נקודות רבות שאינן ברורות עדיין, גם לאור המחקר המתקדם ביפן. כאן אני מבקש לכתוב מעט על היסודות הבסיסיים ביותר למיקום ההיסטורי של דוגן מבחינת אבולוציית המחשבה והפרקטיקה הבודהיסטית בכללותה. מה שלפניכם הוא בבחינת תיאור קצר בלבד שנועד להבהרת כמה מושגי יסוד והכרת צמתי יסוד במהלך היסטורי רב פנים.  כאן גם איעזר בספרו החשוב והיעיל של פרופ' מיזוּנוֹ קוֹגֶן 水野 弘元, שכותרתו: "ידע בסיסי של מונחים בודהיסטיים"  (仏教用語の基礎知識). הספר הוא מהטובים ביותר, והנגישים ביותר, מבחינת הסבר גלגול המונחים מפאלי-סנסקריט לכדי סינית ויפנית.

כדי להבין את צורת התרגול שלימד דוגן צריך להבהיר בקצרה מה פשר המילה זן. המקור האטימולוגי למילה מצוי בשפת הפאלי במונח jhānas שפירושיו (העמומים) כוללים בין היתר: ריכוז, הדממה, השקטה או התבוננות חדה. ככלל, הג'הנות היו מבין טכניקות התרגול המרכזיות שלימד שקיאמוני לאורך חייו, במקביל לצורות תרגול אחרות.

עם חלוף הזמן, היתרגם המונח לכדי המילה הסנסקריטית דְיאַהנָה dhyāna שבתורה תורגמה לסינית כ-צָ'אנְ'נַה 禅那. עם הזמן גם מונח זה הוכר בצורתו המקוצרת צָ'אן 禅. שם זה גם החל להיות מזוהה כשמה של תנועה רוחנית רחבה בקרב מתרגלי הדהרמה בסין של המאות החמישית ועד לעשירית לס'. עם המשך נדידת הדהרמה מזרחה התגלגלה המילה צָ'אן לכדי המילה היפנית זֶן, וכך אנו מכירים אותה היום.

לאורך אבולוציית מסורת הזן ניתן לראות כיצד המונחים האלה מקבלים משמעויות שונות והדגשים שונים על ידי הוגים ומורים שונים. עם זאת, מהות המונח "זֶן" נותרה במובן של התבוננות עמוקה, איכות תודעה שנעה בין ריכוז והשקטה שנעשית (לרוב) בצורת הישיבה הזקופה.

בהקשר זה ראוי לומר כמה מילים נוספות על האופן בו המחקר היפני המודרני מסדר ומארגן את האבולוציה הזן בודהיסטית עד לימיו של דוגן.

התורה אותה לימדו שקיאמוני ותלמידי הדורות המידיים שלאחריו מכונה במחקר כ"בודהיזם מוקדם"(גֶנְשִי-בּוּקְ'קיוֹ 原始仏教).  כידוע, במרוצת השנים החלו להישמע קולות מגוונים, חלקם פרשניים וחלקם אף מאד חתרניים לדבריו של שקיאמוני, והחלו להופיע קבוצות חדשות ורעננות של מתרגלי דהרמה שבישרו על שינוי עמוק באופן תפיסת התרגול עצמה. שינוי זה מוגדר היום כנקודת תחילת הפיצול שבין אסכולת התרוואדה לבין ראשית זרם המהאיאנה.

במחקר היפני נהוג לכנות את הבודהיזם התרוואדי כ- גוז'ה בּוּקְ'קיוֹ  上座仏教 ואת הזרם המרכזי של קבוצת ראשית המהאיאנה כ-דָאִיבוּשוּ 大衆部. כך חלפו השנים תוך שינויים סגנוניים ורעיוניים עמוקים ועיצבו צורות תרגול שנראות לעיתים כשונות לחלוטין מצורות התרגול שהיו נהוגות בימיו של שקיאמוני. עידן ארוך זה, בו הדהרמה עברה שינוי מתמיד, קרוי במחקר בּוּהָה-בּוּקְ'קיוֹ  部派仏教.

מגמות אלה נמשכו עד למאה ה-1 לפני הספירה, במהלכה החלו לזהות את הדהרמה החדשה כ"רכב הגדול" – המהאיאנה. כמובן, הולדת המהאיאנה הייתה תהליך ארוך ומורכב שייתכן ונמשך עד לימנו, ובמהלכו השתנתה צורת התרגול הבודהיסטי לאור התפתחויות סוציאליות, תרבותיות ואידיאולוגיות רבות. כניסת הבודהיזם לסין ומיזוג אוצר המילים הסנסקריטי עם זה של הדת העממית הסינית ותורת ה"דאו" – כל אלה האיצו אף יותר את מגמות השינוי הללו ותרמו לצביון החתרני והרענן שניכר בזרמים הסיניים של המהאינה.

מבין פירותיו של תהליך זה ניתן לציין את תפוצת הכתבים החשובה של סוטרות החכמה השלמה, סוטרת הלוטוס, סוטרת זר הפרחים, סוטרת הנירוואנה ועוד. כיום מכונות סוטרות אלה במחקר היפני בשם דָאִיג'וֹ-בּוּטֶן 大乗仏典, והן היו מקור השראה אדיר לדוגן לכל אורך חייו.

ישנם כמה מאפיינים מרכזיים לאופן התרגול שנלמד בסוטרות הללו. בקצרה אציין כי לב התרגול הוכר ברצון, ואף השבועה, להיטיב עם כל הברואים באשר הם. כמו כן, החלו להופיע כתבי תרגול מגוונים שיועדו לאוכלוסיות שונות במצבים וביכולות שונות מבחינה רוחנית. יכולתה של הדהרמה להתנתק מרעיון והמשגה מוחלטים של הישג רוחני אחד ויחיד ניכרים בשלב זה של התפתחותה מזרחה.

כך למעשה גם חל ניתוק בין האידיאל הקדום של המתרגל המתאמן בעבור הישגו הפרטי, לבין האידיאל החדש (המכונה "בודהיסטווה"), לאורו מהות התרגול היא עשיית טוב בעולם בעבור כל ברואי העולם. כמובן, שינוי מהותי זה נעוץ בזיהוי עולמו של האדם כעולמה של הנירוואנה עצמה. ובמילים אחרות: התנהלות בעולם הזה בלא סכסוך מתמיד עם העולם הזה – זה בדיוק הדבר אשר מתמיר את העולם הזה לכדי עולם אחר.

מגמה זו הינה לא פחות מאשר קבלה רדיקאלית ואישוש רדיקלי של המציאות כמות שהיא. ללא כל ספק, תורת הריקות שניסח נגרג'ונה שימשה כציר מרכזי סביבו עוצבו מחדש, והובנו מחדש, אושיות התורה הבודהיסטית עצמה.

עם זאת, במהלך מאות השנים לאורכן נפוצה הדהרמה בסין החלו להופיע שוב מגמות ספקניות וחתרניות שבישרו על הופעתה של תנועה חדשה אותה החלו לכנות בשם הכוללני "צָ'אן". אל מול הניסיונות הסינולוגים לארגן את הדהרמה לכדי תורה סדורה ואף רציונאלית, וככל הנראה גם לאורן של השפעות קונפוציאניות,  נציגי הצ'אן דרשו בדיקה מחודשת של התורה וצורת התרגול עצמה.

דוגמה קלאסית לכך היא הפסוק הבא, המיוחס לבודהידהרמה, שמבטא את מהותה של תורת הצ'אן כפי שהחלה לפרוח עד למאה העשירית:

מסורת מיוחדת מחוץ לכתבי הקודש לא מבוססת על מלים ואותיות מצביעה ישירות לתודעה מראה את הטבע האמיתי ומגשימה את הבודהיות

מסורת הצ'אן ביססה את עצמה כתנועת ביקורת לשפה בכל הקשור לחוויית ההתעוררות והתובנה בדבר הקיום. ביקורת זו קשורה כמובן למגמות ספקניות מוקדמות יותר, כמו דבריו של נגרג'ונה וכתביו של אסנגה (יוֹגָּאצָ'רַה), ומושרשת עמוק בתורת הריקות.

הביטויים שמופיעים בפסוק הזה: "הצבעה ישירה", "מראה את הטבע" ו"מגשימה את הבודהיות" משקפים עד כמה הצביון המעשי – ולא זה האינטלקטואלי – הוא מרכזי בצ'אן. הדגש הועבר אל הווייתו של המתרגל, עשייתו והלך הרוח בו הוא נמצא, ולא בחינה רציונאלית ושכלתנית של הסקותיו האינטלקטואליות. כמובן, ההיסטוריה מראה לנו פעם אחר פעם כי שתי איכויות אלה – האינטלקט וההוויה – תמיד שזורות יחד, ולא ניתן באמת לנתקן האחת מן השנייה.

במסורת הזן הדבר מדומה לעיתים לאצבע המורה אל הירח. יש להביט אל הירח, נאמר, ולא ללמוד באין קץ את האצבע. דוגן, ברבות הימים, יאמר שהאצבע היא בעצמה הירח, ולכן הירח מצביע גם הוא אל האצבע.

סגנון דיאלקטי זה נעוץ בשיא מחשבת הצ'אן של תקופת סונג, ובעיקר בהגותם וכתביהם של אסכולות הלִינְגִ'י (יפנית: רִינְזָאִי) וה-טסוּ-טוֹנְג (יפנית: סוֹטוֹ). לא ניתן לסכם כאן את כל ההבדלים שבין שני הזרמים האלה, אך מכיוון ששניהם חשובים מאד בעבור הבנת הזן של דוגן, אציין כמה נקודות בסיס חשובות.

道元禅師
מורה הזן דוגן

 

את ההבדל שבין שני הזרמים ניתן לאפיין בהבדל ששרוי בהגותם של המורה דָאהוּי (יפנית: דָאִיאֵה סוֹקוֹ 大慧宗杲) והמורה החשוב הוֹנְגזִי (יפנית: וואָנְשִי שוֹגָאקוּ 宏智正覚). התרגול שהציע דָאהוּי מכונה לרוב כ"זן של בחינת הגיגים וסיפורים" (קָנְוואַה זֶן 看話禅), ואילו התרגול שהציע וואָנְשִי מכונה לרוב "זן של ניצוץ דומם/שקט" ׁׁ(מוֹקוּשוֹ זֶן  黙照禅 ).

הזן של דָאהוּי עוסק בקואנים: לימוד דבריהם ומעשיהם של מורי העבר או התמודדות עם אמירה ודיאלוג ספונטאניים עם המורה בעבור השגת תובנה או התעוררות. הזן של וואָנְשִי, לעומת זאת, מתמקד לרוב בתרגול הישיבה הזקופה ואינו עוסק בקואנים באותה תדירות. בקווים גסים ניתן לומר כי תרגול הקואנים הוא מכוון הישג, ואילו תרגול הישיבה לשמה הוא בבחינת ביטוי להישג. ניתן לראות די בקלות כיצד הזן של וואנשי השפיע באופן נחרץ על דוגן.

ואכן כך. דוגן למד בסין את שני הסגנונות של קָנְוואַה זֶן ו-מוֹקוּשוֹ זֶן. לבסוף הוא ראה את עצמו כתלמידו של טִיאָנְטוֹנְג רוּגִ'ינְג 天童如淨, שהיה מורה בזרם ה-טסוּ-טוֹנְג. הזן שלימד רוּגִ'ינְג היה חדשני לזמנו שכן שילב בין סגנון הקואנים ותרגול הישיבה הזקופה. הדבר הייחודי לרוּגִ'ינְג הוא האופן בו הוסבר התרגול – קרי המונחים המכוננים לו – לדוגמה אותם ביטויים שדוגן ידגיש לאחר מכן בכתביו שלו: "פשוט אך ורק ישיבה", "השרת גוף-נפש" וכו'. רוּגִ'ינְג לימד תרגול שכל מהותו הוא הישיבה, וראיית הישיבה כביטוי לערות  הנחשפת באותו הרגע בו המתרגל יושב. את זה דוגן יביא איתו בחזרה ליפן ויפתח בדרכו שלו.