קטגוריות
זאזן חמלה כללי תרגומים

"רגיל לגמרי" – תרגול הישיבה של סוֹדוֹ יוֹקוֹיאַמָה

סוֹדוֹ יוֹקוֹיאַמָה רוֹשִי היה מורה זן תמהוני (כן, היו כמה כאלה) שחי את רוב ימיו בפרישות בפארק ציבורי גדול במחוז נָאגַאנוֹ, צפונית-מערבית לטוקיו. יוֹקוֹיאָמָה נולד בשנת 1907 והיה תלמיד וותיק של מורה הסוֹטוֹ הנודע, "חסר הבית" קוֹדוֹ סָוואַקִי, ונהג לנגן בעלים שנשרו להנאת העוברים והשבים בפארק. אנשים נהגו לבוא ולשבת איתו, והוא אהב לדבר אתם על התרגול הבלתי נתפס הזה, הקרוי זאזן. יוֹקוֹיאָמָה נפטר בשנת 1980, בפארק ששימש כביתו במשך עשרות שנים.

בפוסט הזה תמצאו תרגום של מכתב נוגע ללב ששלח יוֹקוֹיאָמָה לראש ארגון הקֶנְדוֹ (אמנות הסיוף היפנית) של מחוז טוקיו בחורף של שנת 1977. במילים כנות וחדות הוא מתאר את תרגול הישיבה, ומראה כיצד הנוכחות שמאפיינת אותה יכולה להשתקף גם באמנות החרב, ובעצם בכל מלאכה שאדם שם בה את ליבו.

להלן מופיע תרגום חופשי שערכתי לחלקים ממכתבו הארוך של יוֹקוֹיאָמָה, כפי שמופיע בגרסה היחידה שפורסמה עד כה, בספרו של ארתור ברוורמן.

sodo yokoyama zazen
יוקויאמה רושי בזאזן

***

המורה שלי, קוֹדוֹ סָוואַקִי המנוח, נהג להעיד על עצמו: "אני תמיד נותר בתעתוע. אף אחד לא בתעתוע כמוני. יש לי מדליית זהב בתעתוע. זה כל כך ברור לי כשאני מתרגל זאזן". 

איזה דבר מוזר זה – זאזן.

בתרגול הישיבה, הסחות דעת, מחשבות שווא – בקיצור – כל התעתוע הזה שמקיים אותנו, לא יכול להתאפק ועושה את דרכו אל פני השטח. ואז ישנה התשוקה לסלק את המחשבות. תשוקה שלא ניתן להתנגד לה. ולכל זה עוד נוסף המאמץ שלנו, שרק מתדלק את הכל. מי שלא מתרגל לא מבין על מה אני מדבר.

c-07-koichiro-honma-new2
יוֹקוֹיאָמָה רושי יושב עם חברים בפארק

למה המחשבות סוערות דווקא כשאנחנו יושבים? הישיבה מלמדת כי כל אחד מאיתנו, בין אם אציל או קבצן, הוא פשוט בן אדם רגיל. הניסיון להבריח את המחשבות – מתוך התחושה שהן טעות – גם הוא חלק בלתי נפרד מהתרגול. לישיבה הזו, שמנחה אותנו במשעולי התעתוע, אנו קוראים "בודהה".

בעת הישיבה, המודעות לתעתוע היא ערות. הישיבה מלמדת שכולנו בתעתוע כל הזמן, ולכן היא משחררת מהתעתוע הזה – על אודות התעתוע. כשאנחנו יושבים ומתבוננים בכל המחשבות, אנחנו מבינים עד כמה אנחנו רגילים ועד כמה אין שום סיבה להתרברב או להתגאות, אלא אולי, מדי פעם, להיות שקטים עם עצמנו, כמות שאנחנו. אחרי הכל, אנחנו מי שאנחנו.

"סאטורי" פירושו להתעורר לשיגיונות האלה. וכן – אכן כך – תמיד נותרת תשוקה, זעירה ככל שתהיה, לשנות את המצב. בזאזן אנחנו מבחינים מעבר לכל ספק בעובדת היותנו רגילים לחלוטין. כל ריחוק מהבנה כזו של התרגול יגרום לכך שנמשיך להתנגד, ועם המשך ההתנגדות נאבד את הישיבה.

העולם במלחמה מפני שהוא איבד את היכולת להתמודד עם השיגיונות שלו. מלחמה מתמדת היא גלגול מתמשך בששת העולמות (גיהנום, רוחות רעבות, חיות, שדי קרב, בני אנוש, אלים). כל הבעיות בעולם – פוליטיקה, כלכלה ומה לא – כולן נובעות מהעדר היכולת להתמודד עם עובדת היותנו רגילים. על כך סוואקי רושי נהג לומר בחומרה: "אלה שלא מקבלים את עובדת היותם רגילים, שונים מאיתנו מבחינה רוחנית. הם רדודים ומעלי גיחוך עצוב".

השד הנורא, כלומר התעתוע, כאשר הוא מזוהה כשד, לא יכול לנהוג כשד, ולכן מאבד מכוחו ונעלם. שָאקְיַאמוּנִי התעורר מעבר לכל ספק לעובדת היותו בן אנוש רגיל למדי, וזה בדיוק מה שהפך אותו לבודהה.

[…] כשאתה מזהה את היותך רגיל – אתה בודהה, וכשאתה בודהה, לא משנה כמה הסחות דעת צצות בתודעתך, הן אינן מסוגלות לך ולכן אינן מכשול. טוב לכנות מחשבות שאינן מכשול במילה "דמיון". דרך הבודהה היא גלגולו של תעתוע לכדי דמיון.

נכונה הטענה כי טבעו של הזן הוא אחדות, אך לאחדות יש טבע חמקמק. זן הוא פרצופם המקורי של החיים. הפרצוף המקורי שלך עכשיו. כפי שסוואקי רושי נהג לומר: "לא היה כל תעתוע בעבר, ואין כל התעוררות בהווה. הנה פרצופך המקורי". התעוררות לא מסלקת את התעתוע. התעוררות היא לתעתוע.

לכן סוואקי רושי הוסיף ואמר: "זה בסדר לא להשיג התעוררות. פשוט שים לב לא לאבד את הדרך". הכוונה ב"לא לאבד את הדרך" היא פרצופך המקורי עכשיו. פשוט תישאר כמו שאתה. "לא לאבד את הדרך" פירושו להפוך את התעתוע לדמיון. לכן נאמר: "לא היה כל תעתוע בעבר ואין כל התעוררות בהווה".

בתרגול הישיבה אין תעתוע, אין ערות, אין אנשים נבערים, אין בודהות. כל שיש הוא אך ורק ישיבה. אין כל התעוררות לשאוף אליה, ואין כל גיהנום לחמוק ממנו. לכן נאמר: "גם אם אפול למעמקי גיהנום, זה לא מטריד אותי כלל".

a-07-u2
יוֹקוֹיאָמָה רושי יושב בפארק

המורה הגדול סֶקִיטוֹ (700-790 石頭希遷), הסביר את הישיבה באופן הבא: "גם אם אשקע בתוך ים התעתוע לעד, אני נשבע שלא לתור אחר גאולתם של קדושים". אז האם ישנן ערות או בערות בתרגול ישיבה? בישיבה ישנה רק נוכחות מלאה בישיבה.

במסורת הבודהה, מאמץ שכזה מתואר כ"מאמץ נכון". דוגן תאר את סוג המאמץ הזה כ"תשע פעמים תשע זה שמונים ושתיים". אם מתחילה הלך הרוח הוא של "שמונים ושתיים", אפילו אם כל מה שיש לנו זה תשע פעמים תשע, לא משנה כמה עמוק התעתוע, הוא לא יטריד אף אחד.

סקיטו אמר כך: "הענן הלבן אינו מכשול לרקיע הרחב". ודוגן כתב: "הרוח הנושבת בין הדקלים לא מטרידה את החירש". בעוד הרוח מבין הדקלים לא עושה כל רושם על החירש, הרי שהיא עדיין נושבת. באותו האופן, כיוון שהתעתוע תמיד ישנו, תרגול הישיבה נמשך לעד […]. 

אם נתחייב לישיבה לא רק כתרגול בחיים האלה, אלא במשך אין קץ תקופות חיים, נחווה רוגע פנימי עמוק. גם באמנות החרב, לא מדובר בתרגול רק בחיים האלה, אלא לאורך אין קץ תקופות חיים. זו שלווה עמוקה בפני עצמה.

[…] מכיוון שזאזן פירושו להפוך לבודהה תוך כדי הישארות בדיוק כמות שאנחנו, לא ניתן לדבר על בודהה. ומפני שזאזן פירושו אדם רגיל המגלם בודהה, אותו אדם לא נותר רגיל. בעוד היושב הוא עצמו בודהה, הוא גם לא. על כך נאמר: "הם אינם אחד ואינם שניים". בקצרה ניתן לכנות זאת "לא שניים". דרך הבודהה היא תרגול ה"לא שניים".

מבחינה בודהיסטית ניתן לומר כי גם הקנדו הוא "לא אחד ולא שניים". ישנה רק נוכחות. אם בקנדו אין "אחד" או "שניים", מה נותר בו? כפי שישיבה הולכת אל מעבר לבודהות ולאנשים רגילים, כך גם הקנדו. הישיבה אינה אמצעי להשגת דבר-מה, אך עדיין אנחנו יושבים. הדבר נכון גם לגבי אימון הקנדו. כמו תרגול ה"פשוט לשבת", ניתן לתאר את הקנדו כ"פשוט קנדו".

המורה שלי נהג לומר: "אל תחסוך במאמץ. אנשים תמיד עוצרים את עצמם ולא הולכים עד הסוף. אם תעצור את עצמך, לא משנה מה אתה עושה, הרי שתצלח רק את מחצית התנועה".

לעצור את עצמך זה להמשיך ולקבוע "זה רע", למשל, או "אני לא יכול". אם תאמר "כן!" תשיג "שמונים ושתיים" גם אם יש לך רק תשע פעמים תשע. דבר לא יחסך ממך, כולל הצלחה.

כשתשע פעמים תשע נותן שמונים ואחד, הרי שישנה מגבלה. כשישנה מגבלה, העולם מצומצם. אם בקנדו תאמר "אתה בכושר נפלא!" אז הגבלת את הקנדו. […] כדי לשחרר את הקנדו מהצמצום הזה צריך להמשיך ולהתאמן. כך הקנדו הופך לנצח, ובנצח אין כל מגבלה.

אני מקווה בכל ליבי שאוכל לממש את הרצון העמוק הזה, לתרגל את דרך הבודהה בלא כל מגבלה. ואם כבר מגבלה – אז שזו תהייה הרעיון של "תרגול לנצח". בגלל שזו ההכרעה שניצבת בלב תרגול הישיבה, האם לא תעשה את אותה ההכרעה למגבלה היחידה בקנדו שלך? מגבלת ה"בלתי מוגבל".

sodo yokoyama port
יוקויאמה רושי
קטגוריות
דוגן זאזן חמלה שירה

"מָהַאקַאשְּיאפָּה מחייך" – על סיפור הזן הראשון

אחד מסיפורי הזן הידועים והמרכזיים למסורת נקרא "המכובד מחזיק בפרח" (יפנית: סֶסוֹן נֶאנְגֵה 世尊拈華), או בשמו השני: "מחזיק בפרח-מחייך" (נֶאנְגֵה מִישוֹ 拈華微笑). הסימנית 拈 פירושה "להחזיק בקצות האצבעות", או לאחוז בדבר מה בצורה עדינה, כך שניתן לתרגם את כותר הסיפור גם באופן שכזה.

הסיפור, שנחשב בחוגים מסורתיים לסיפור הזן הראשון, מופיע בכמה אוספי קוֹאָנִים שנפוצו בסין ויפן לאורך ההיסטוריה. הגרסה המוקדמת ביותר שאנו מכירים מצויה בטקסט הסיני בעל השם הקצרצר: "סוטרת מלך רקיע-בראהמה אשר שאל את הבודהה בעבור השקטת ספקותיו" (או ביפנית: דָּאִיבוֹן טֶנְ'נוֹ מוֹן בּוּטְסוּ קֶטְסוּ גִיקְיוֹ 大梵天王問佛決疑経). לא ידוע מתי והיכן נכתב הטקסט, אבל ברור כי הסיפור, שמופיע בו, היה משמעותי דיו כדי להופיע גם בכתביו של צִ'יסוֹנְג (סינית: 契嵩) – מלומד צ'אן ידוע מהמאה העשירית. בנוסף לכך, הסיפור מופיע בכמה אוספים המשויכים למסורת הקואנים של "העברת המנורה" (למשל: 建中靖国續燈録 מהמאה האחת-עשרה).

כיום הסיפור "חי" בצורת הגרסה שמופיעה באוסף הקואנים ה"מחסום ללא שער" (מוּמוֹן קָאן 無門関) מהמאה השלוש-עשרה, וכן בגרסת ההקדמה לאוסף "רשומות מצוק הכחול" (יפנית: הֶקִיגַאן רוֹקוֹ 碧巌録) משנת 1125. בנוסף, הסיפור מופיע באסופת "העברת האור" (יפנית: דֶנְקוֹ רוֹקוּ 伝光録) של פטריארך הסוֹטוֹ זן – קֶיזַאן זֶנְגִ'י – בן המאה הארבע עשרה.

הנוסח שמופיע להלן הוא תרגום שערכתי אל מול הטקסט היפני, ובצמוד למקור הסיני, כפי שמופיע במהדורה המדעית של ה"מחסום ללא שער", בעריכתו של נִישִימוּרַה אֶשִין (יפנית: מוּמוֹן קָאן יאַקוּצ'וּ 無門関訳註, ותודה לחברי ד"ר ארז יוסקוביץ' שהכיר לי את המהדורה הזו). מצורפים כאן גם תגובתו של מוּמוֹן – עורך האסופה – וכן בית השיר שכתב לסיום.

t02200230_0220023012633886997

***

המחסום ללא שער. מקרה שישי.

פעם, כשהמבורך שהה במצוק הנשרים, הוא החזיק בפרח [ונופף בו קלות] אל מול האסופה. כולם התבוננו בציפייה דוממת, ורק מָהַאקַאשְּיאפָּה חייך חיוך גדול.
המבורך אז אמר: "לי אוצר עין הדהרמה האמיתית, תודעת נירוואנה המופלאה, צורה שבלא צורה, שער דהרמה מופלא. לא מבוסס על מילים ומשפטים. העברה מיוחדת מחוץ לכל לימוד. [את זה] אני מפקיד כעת אצל מָהַאקַאשְּיאפָּה".

מוּמוֹן אמר:

גָּאוּטָמַה [בודהה, א.ב] הזחוח – את הטוב הפך שפל. מכר בשר כלב במסווה של בשר כבשה. הוא אמנם מצא זאת ראוי, אך נניח וכל הנאספים היו גם הם מחייכים – כיצד אז היה מוסר את אוצר עין הדהרמה האמיתית? ונניח ומָהַאקַאשְּיאפָּה לא היה מחייך כלל – כיצד אז היה מפקיד זאת אצלו? אם תאמר כי אכן ניתן להעביר את אוצר עין הדהרמה האמיתית, אז הזקן בעל פני הזהב אינו אחר מאשר כפרי המקבץ בפתח העיר. אם תאמר כי לא ניתן להעביר זאת, אז כיצד מָהַאקַאשְּיאפָּה הוא היחיד שאושר?

מומון אמר בשיר:

אוחז ומנופף בפרח
הנה זנבו נחשף
מָהַאקַאשִּיפָּה מחייך
בני אדם ואלים בלא מענה

תמונה1

כאן אני רוצה להתייחס במיוחד לחלקו הראשון של המקרה, כפי שמופיע בגרסת ה"מחסום ללא שער".

הסיפור מציג בפנינו את הטענה הבסיסית לאסכולת הזן, ואולי אף לבודהיזם המהאיאני בכללותו: מילים הן כלי יעיל, אך אינן ממצות את המציאות. גאוניותו של הסיפור היא בכך שהחוויה המתוארת היא כל כך פשוטה, עד כי הקהל אשר צפה בה לא הבין – או לא רצה להאמין – שהיא עצמה העניין. בעוד כולם ציפו שהבודהה יאמר משהו, הרי שהוא ביצע משהו.

הבודהה הושיט פרח אל מול האסופה וזו הייתה כל דרשתו. הוא לא הסביר, לא נימק, לא תאר או פרש את מעשיו, אלא הותיר את האסופה אל נוכח המציאות הזו – פרח.

כאן אנחנו עדים למגמה רעיונית ומעשית מרכזית למסורת הזן, לאורה המורה מלמד את התלמיד על ידי הצבעה והדגמה, ולא (רק) על ידי הנמקה וביאור. בודהה הדגים נוכחות, ולא פרש אותה במילותיו. במובן זה, הלימוד הזן בודהיסטי אינו אינפורמטיבי או אינטלקטואלי, אלא הוא הצבעה על המציאות כמות שהיא. הוא נוכחות במציאות, על כל פניה, ולא ניסיון תמידי לסכם או לבאר אותה.

האם ניתן לבאר פרח? האם ניתן לסכם את האביב? האם פרח דורש כלל הנהרה? האם המציאות מבקשת שנתיר את מורכבותה במילים, או שנגיע למסקנה מחולטת? האם מילים – במידה וכבר נאמרו – מקרבות אל המציאות, או שמא מרחיקות? ומהיכן נובע הרצון הזה, לבאר את מה שאנו חווים? הרי בודהה הניף פרח – מה לא ברור?

2006-8-27-060827dajiaye01
מָהַאקַאשְּיאפָּה

מסורת הזן ידועה בהיותה מושפעת בצורה רבה מתורתו של ההוגה ההודי נגארג'ונה, בן המאה השלישית. כפי שכתבתי כאן בעבר, נגארג'ונה הצביע על מוגבלותה של השפה ועל עובדת הרצון, האנושי כל כך, לארגן על ידי השפה את אותה מציאות החורגת מכל "ארגון". כזכור למי שעוקב אחר הרשומות בבלוג הזה, נאגארג'ונה תאר את השפה כ"ריקה" מכל תוקף מוחלט, והמשיך והראה כי כל תופעה במציאות, כולל הרעיונות שבראשינו (גם הם שפה), הינם "ריקים".

חשוב להדגיש כי מהלכו של נגארג'ונה לא ביטל את השפה או את המימד השכלתני לקיום, אלא הצביע על מוגבלותם. נגארג'ונה לא טען כי שתיקה היא הפתרון, אלא לימד כי עצם הפירוד בין שתיקה ומלל הוא בעצמו "ריק". הרי השניים תלויים זה בזה. לעיתים יהיה טוב לשתוק אל נוכח פרח, לעיתים יהיה טוב לקרוא בקול: "איזה יופי!".

כפי ששירת ההייקו מראה היטב: מילה יכולה לשתוק, ושתיקה יכולה לרעום. השפה אינה האויב; אינה דבר-מה שיש להכחיד. ההיאחזות בשפה – לעומת זאת – היא המסוכנת, ואליה בהחלט יש לשים לב.

סוג ההוראה או הלימוד המוצגים בסיפורים מעין אלה מכונה "לימוד מלב אל לב" (יפנית: אִישִ'ין דֶנְשִין 以心伝心). בסוג לימוד שכזה המורה אינו יוצק בהכרח מידע לתלמיד, או מלמד אותו את סודות המציאות, אלא מראה כיצד להיות במציאות. כיצד לפעול ולנהוג בעולם.

מימד זה של נוכחות בעולם, ולא פתרון או הנמקת העולם, אפיין את הגותו של נאגארג'ונה והתעצם במסורת הזן לדורותיה (למשל המתרחש בכתבי "החכמה השלמה"). כאן, המילים מקבלות את מעמדן ככלי יעיל ונוח, אך לא כוודאות מוחלטת. אל מול השטפון הגדול של המילים המקיימות את רצף התודעה האנושית – מחשבות על מחשבות וחוזר חלילה – סיפורים כמו הנ"ל מדגימים כיצד ניתן לחתוך את התנועה הזו וזאת על ידי מתן מקום לחוייה עצמה, כולל הספקות השונים לגביה.

לעיתים המציאות מביאה פרחים אל פתחנו. לעיתים גם ענני סערה. ישנם גם פעמים בהם מזג האויר מעונן, ולא ניתן כלל לומר מה בדיוק מתרחש. נקודת המוצא המוצעת לנו בסיפורים מעין אלה היא לראות את מה שקורה, להיות נוכח עם סימני השאלה, ולא להסחף להנמקתם, ניתוחם (העודף) או שלילתם. מָהַאקַאשְּיאפָּה היה אדם אמיץ מאד.

על אודות הסיפור, כתב מורה הזן היפני, קֶייזָאן ג'וֹקִין (1268–1325, 瑩山紹瑾 ), את השיר הבא:

לעץ הדקל העתיק ענפים רעננים וארוכים                                                     אך קוצים עִקשים מופיעים גם הם.

***

cup 1 (612x459)
גם ספל הוא פרח
קטגוריות
דוגן זאזן כללי

"לפגוש מישהו ולא להיתקע במראה פניו": על כתמי זן

בחיבור "רק בודהה עם בודהה" (唯仏与仏), שתאריך כתיבתו אינו ידוע אך הוא כלול באסופת ה"שוּבוּגֶנְזוֹ", כתב דוגן את הדברים הבאים:

"בלא כל כתם" פירושו לפגוש מישהו ולא להיתקע במראה פניו. לא לבקש מהפריחה להוסיף על צבעיה, או מהירח להגביר בהירותו. ["בלא כל כתם"] פירושו לא להתכחש לתחושת האביב לעת אביב, או ליופיו הכואב של הסתיו לעת סתיו. דע כי גם אם תחפוץ שאלה יהיו אחרת ממה שהם, הרי שלא תוכל לדעת אותם במבלי שיהיו כמות שהם. אך גם אם עולה הרצון לדעת אותם כמות שהם – ראה כעת כי אינם כפי שהם.   [טיוטה בעבודה: א.ב]

*

קידה

*

אכן, אחד מהביטויים החביבים על דוגן הוא: "אימון והגשמה – בלא כל כתם" (פוּזֶנַ'ה נוֹ שוּשוֹ 不染汚の修証). הביטוי אינו פרי הגותו של דוגן, אלא לקוח מהדו-שיח המפורסם שנערך בין מורה הצ'אן בן המאה השמינית, נָאנְיוּאֶה הווּירָאנְג, לבין מורהו שלו – הפטריארך השישי – הווּי נֶאנְג.

סיפור דו השיח מופיע במגוון כתבי צ'אן, כולל באספות הקואנים המרכזית לסוטו זן: "רשומות העברת המנורה" (קֶיטוֹקוּ דֶנְטוֹ-רוֹקוּ 景徳傳燈録), ומופיע פעמים רבות גם בכתביו של דוגן. התרגום שלפניכם הוא טיוטה שהכנתי מהגרסה שמופיעה באוסף שיחות הדהרמה הרחב של דוגן (אֶיהֵי-קוֹרוֹקוּ 永平広録, שיחה 374).

כשהתלמיד נָאנְיוּאֶה ביקר לראשונה את המורה הווי נאנג, פנה אליו זה האחרון ושאל: "מהיכן באת?"
נָאנְיוּאֶה השיב: "ממקום מושבו של המורה הלאומי שנמצא בהר סונג".
הווי נאנג שאל: "מה זה בדיוק – שבא כך?"
נָאנְיוּאֶה לא זנח את השאלה הזו במשך שמונה שנים. לבסוף, שב אל הווי נאנג ואמר: "כעת אני יכול להשיב על שאלתך".
הווי נאנג ענה: "כיצד אתה מבין כעת?"
נָאנְיוּאֶה אמר: "כל הסבר אינו קולע".
הווי נאנג אמר: "אם כך, האם אתה סבור שיש אימון והגשמה, או שמא אין?"
נָאנְיוּאֶה ענה: "זה לא שאין אימון והגשמה – אלא שאין ביניהם כל כתם".
הווי נאנג השיב: "ה'אין כל כתם' הזה הוא הדבר עליו מקפידים כל הבודהות. אני כך, אתה כך, המורים תחת שמי המערב [הודו, א.ב] הינם כך".

Nanyue_Huairang
המורה נאניואה

השאלה הפותחת: "מה זה בדיוק – שבא כך?" היא מסוג האתגורים המפורסמים של מורי הצ'אן. על התלמיד להגיב לאתגר אך לא בהכרח לפתור את השאלה. עליו להשיב, אך לא באופן המאשרר את הנחות המוצא ונטיותיו של השואל. ואף יותר מכך: השאלה "מה זה בדיוק – שבא כך?" היא אולי הבסיסית ביותר אם אנחנו חושבים על תרגול מדיטציה באשר היא: מה בא וכיצד פוגשים אותו? האם אנו כלל רואים מה נוכח?

את המתרחש בשיחות מעין אלה קשה להבהיר בשפה וזה חלק בלתי נפרד מהעיקרון שעומד בלב התרגולת עצמה: התלמיד נדרש להגיב בלא לאחוז בנטיותיו השגורות שדוחקות בו לעצב מענה נהיר (ומוחלט). עליו לענות אך לא לסיים את דו השיח; עליו לחתום את השאלה אך להותיר את השיחה "חיה". השאלה "מה זה בדיוק – שבא כך?" היא אינסופית, ולכן מענה הולם לה יחרוג גם הוא מסופיות. הנה השפה מסתחררת סביב עצמה.

בהמשך מסופר כי נָאנְיוּאֶה לא זנח את האתגר במשך שמונה שנים. לבסוף, הוא ניגש בשנית אל הווי נאנג, והצהיר כי יש בידו מענה הולם. הווי נאנג – כמובן – פנה לשמוע את דברי תלמידו ואמר: "כיצד בדיוק אתה מבין כעת?".

כאן אנו מגיעים לצומת מסועף ביותר. הרי השאלה המקורית נשאלה לפני שמונה שנים, ויאלו נָאנְיוּאֶה מתיימר להשיב עליה "עכשיו".  הווי נאנג לוחץ ושואל: "כיצד אתה מבין כעת?", ובכך פותח את דו השיח מחדש.

אין דרך לחמוק מכך: תשובה היא תמיד "עכשיו". במובן זה, אין תשובה למה שנשאל לפני שמונה שנים או בכל זמן אחר, אלא מענה לשאלה שנוכחת כעת. בצורה זו, דו השיח בין השניים הוא חלופת שאלות אינסופית שלא תרה אחר פתרון, אלא מאפשרת מענה הולם אל נוכח מה שהווה.

נָאנְיוּאֶה אינו מתבלבל, ומשיב בכנות: "כל הסבר אינו קולע". מילים אלה הפכו למטבע לשון שמופיע במגוון כתבי זן לאורך ההיסטוריה. הן מסוג האמירות אשר חותרות תחת השפה תוך שהן נותרות בשפה. מגמה זו, של אשרור השפה תוך חתירה מתמדת על עצם תקפותה, מוכרת היטב בזרם המאיאנה והגיעה לשיא בעולם התרגול הסוער של מורי הצ'אן והזן.

אך הווי נאנג לא הניח לתלמידו ושאל: "אם כך, האם אתה סבור שיש אימון והגשמה, או שמא אין?". נָאנְיוּאֶה הגיב מיד: "זה לא שאין אימון והגשמה – אלא אין ביניהם כל כתם". הווי נאנג מאשר את האמירה ואף מוסיף עליה: "ה'אין כל כתם' הזה הוא הדבר עליו מקפידים כל הבודהות. אני כך, אתה כך, המורים תחת שמי המערב [הודו, א.ב] הינם כך".

המונח "אין הכתמה", או "אין כל כתם" 不染汚 , יכול להיתרגם גם כ"אין כל גבול" או "אין כל חיץ". הוא מאיר את היחס ההדדי שבין שני קצוות התרגול: המעשה והפרי, העשייה וההישג, ובכך מקיש על היחס שבין קטגוריות דואליות באשר הן. כמובן, כוחו של הביטוי "אין כל כתם" הוא היותו על לשון השלילה. בכך אין הוא מספק ידע, או תוכן נהיר, בדבר מהות היחס שבין אותם קצוות דואליים.

חוקר הזן, פרופסור אִישִיי שוּדוֹ כתב רבות על המונח והראה שניתן למצוא אותו בכתבי ההוגה וָסוּבָּנְדהוּ, בן המאה הרביעית, ובעיקר בטקסט ה"אָבִּידְהָרְמַה-בְהִישָה". כאן מופיע המונח במקורו הסנסקריטי: akliṣṭa, שפירושו "בלא הכתמה" ואף "בלא זוהמה/זיהום". אִישִיי גם מציין כי המונח דומה לרעיון ה"רעלים" kleśa בבודהיזם המוקדם, ויתכן כי נובע מאותו שורש אטימולוגי. בנוסף, בסוטרת הלָאנְקַוואטָרַה, המרכזית לזן, ניסחו את רעיון אי-ההכתמה בצורת הפתגם "טבעה של מהות [הינו] צלול" (סינית: 本性淸淨).

עוד מסביר אישיי כי פשרו של המושג הציורי "זיהום" הוא אופן פעולת התודעה – המבתרת והמפרידה – זו המולידה קטגוריות דואליסטיות בהן היא גם אוחזת. מצב שהוא "בלא הכתמה" או "צלול" הוא פעולתה של התודעה בלא היאחזות בקצוות דואליים כאלה ואחרים. במובן זה "אין כל כתם" אינו מתאר  טהרה, אלא את חוסר ההתקעות בקטגוריות הדואליות (הכתמים) השונות.

image-018
ניקוי כלי האוכל. ולא בגלל שהם מלוכלכים.

כך גם נקשר הביטוי "אין כל כתם" במונח מרכזי אחר למסורת הצ'אן – "אי-עשייה" (מוּאִי 無為). בעוד שהכתמה היא הפיצול התודעתי וההיתקעות בו, "אי-הכתמה" היא שיבה אל "אי-העשייה", אותה נוכחות אשר מכירה בערכן של קטגוריות דואליסטיות, אך ערה להבל שבהן.

ישיבה בעבור ישיבה, למשל, היא "בלא כל כתם". כך גם הטענה: "קיץ הופך לסתיו", וזיקתה לטענה: יש "קיץ" ויש "סתיו". בין העונות אין חציצה, אך בקיץ נאמר "קיץ" ובסתיו נאמר "סתיו". זו דרך אמצע, בה רואים את העונה האחת וגם את יתר העונות שתומכות באותה "אחת".

סתיו אינו קיץ מוכתם, וחורף אינו אביב מזוהם. כל אחת מהעונות תומכת בכל יתר העונות ומסירה את כתמי ההיאחזות המייחלת: "בבקשה, רק אביב" או "בבקשה, רק לא אביב". ההיאחזות היא בלעדיותה של המילה "רק". הנה כתם; הנה חיץ. אך כאן גם חשוב לזכור את מילותיו של מורה זקן, שובב וחכם, שאמר: גָּם דָּגִים לֹא יְכוֹלִים לִחְיוֹת בְּמַיִם צְלוּלִים מִדַּי.

קטגוריות
שירה תרגומים

מִיטסוּ סוּזוּקי במוסף ספרים של "הארץ"

הבוקר פורסמה ביקורת משמחת על "ליל טל: שירת ההייקו של מיטסו סוזוקי", במוסף הספרים של עיתון "הארץ". מילים טובות של אמיר בקר לצד מגוון שירים.

לקריאת הביקורת ברזולוציה מלאה לחצו כאן

*

ביקורת ליל טל הארץ ינואר 15.1-page-0

rs2071_cc_people_mitsu_0010-scr

***